עבדים היינו – עתה בני חורין?

תומר גרי

כתב "המערכת"

 קן זכרון יעקב

 כולנו מכירים היטב את סיפור חג הפסח. תחילה עבדות בני ישראל במצרים, ולאחר מכן עשר המכות שהביא אלוהים על פרעה שלבסוף הביאו לשחרורם מהעבדות ולהיותנו בני חורין. ניתן לומר באופן שטחי – איזה מזל שאנחנו לא עבדים, ואף להוסיף על כך – איזה מזל שיש לנו מדינה ושצה"ל חזק, אבל בכתבה הקרובה אבקש שנסתכל על העבדות מעוד זוויות וניכנס לעומקו של המסר של חג הפסח. איך, בעצם, סיפור העבדות והמעבר מעבדות לחירות מתקשרים לחיינו?

 ראשית, בואו נפקח עינינו ונסתכל על העולם שסביבנו. נתחיל בעבדות שהייתה בארצות הברית עד לפני כ-150 שנה (למעשה, החוק לאיסור עבדות בארה"ב חוקק בדיוק לפני 150 שנה) – ואני לא מדבר על המלחמה למען זכויות השחורים בהובלת מרטין לותר קינג כמעט מאה שנים לאחר מכן.. בנוסף, עבדות קלאסית כמו זו קיימת גם בימינו במדינות רבות, כמו הודו וסין באסיה, ואתיופיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומאוריטניה באפריקה (עפ"י דו"ח של ארגון זכויות האדם "Walk Free" שיצא ב-2013), וזאת על אף חקיקת חוקים נגד עבדות זו. הנתונים בדו"ח מרעישים – מדובר בכ-14 מיליוני עבדים בהודו, כ-3 מיליון עבדים בסין ומאות אלפי עבדים במדינות אפריקה שהוזכרו. אז אנחנו יכולים לשמוח שהשתחררנו מהעבדות לפני כמה אלפי שנים, ולהגיד "איזה מזל", אבל בפועל התמונה העולמית עודנה עגומה באשר לעבדות. 

אז אחרי שהצגתי את הנתונים הללו, נשאלת השאלה – מהי בכלל עבדות?
לפי ההגדרה המילונית, עבדות היא משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה רבה של אדם על אדם אחר, והאדון הוא שקובע את סדר יומו והתנהלותו של העבד.
אבל אני לא רוצה שנתמקד בעבדות הקלאסית ובהגדרה שהבאתי לעיל.

העבדות המודרנית

בואו נרחיב את ההגדרה למושג עבדות. עבדות יכולה להיות שליטה של כל דבר, ולא רק אדם, על אדם. וכשאני אומר "כל דבר" אני מתכוון לתקשורת, לנורמות חברתיות מסוימות, לחברה שבה אתם עובדים או לכסף ורכוש. כן, אפילו לרכוש. אנחנו כל הזמן רודפים את הקניין – רוצים עוד ועוד. וזאת בדיוק להיפך מהעבדות הקלאסית, שהרי בעבדות הקלאסית העבד נחשב בעצמו לרכוש, וכעת העבד כפוף לרכושו.

ברצוני להציג שיר שמשקף באופן מובהק מהי העבדות המודרנית עליה אנו מדברים. השיר מעלה חוויות רבות המתארות בצורה מדויקת את העבדות המודרנית בה אנחנו חיים.

 עבדים / ברי סחרוף 

על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור

 כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה

כולנו עבדים אפילו…

 לא אחפור בשיר יותר מדי, אבל בכל זאת אבקש לציין מספר נקודות בשיר. ראשית, אם לא הבנתם (לי לקח זמן), כשסחרוף אומר "על נהר אספירין ישבנו" הכוונה שלו היא לטונות של משככי כאבים שאנחנו לוקחים כדי להעביר כל כאב באופן מיידי. אין לנו זמן להתעסק בכאב ולחלות, אז את הכל משככים באמצעות כדור. אנחנו אפילו לא ערים לתחושות הפיזיות שלנו, ומעדיפים לא להרגיש בטווח הקצר מאשר לפתור את הבעיה מן השורש.

בפזמון השורות הבולטות והחשובות הן "פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא/למנה הבאה". שוב מוזכרת כאן הרדיפה אחר האושר הרגעי – הרכוש, החופשות מהעבודה והכסף. אנחנו חיים מהנאה קטנה להנאה קטנה אחרת. למעשה, אנחנו לא חיים את כל החיים שלנו – אלא חיים רק את החופשות.

בבית הבא השורה האהובה עליי היא "גם אנחנו תלויים עם פתקי החלפה" – לכולנו יש תחליף. אפשר לחשוב על השורה הזאת ביחס לעבודה – ברגע שאנחנו לא מתאימים למנהל, הוא יכול להחליף אותנו באדם אחר. בסך הכל, אנחנו רכוש בעיני המנהל, ופעמים רבות אין ערך רגשי או אנושי לנוכחותנו בעבודה.
לבסוף, המשפט האחרון מעלה שאלה על רדיפת ה"חופש" – "כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים, ממה?". אכן, ממה אנחנו רוצים להיות חופשיים? ולשם מה? האם אנחנו רוצים להיות חופשיים ממחויבות ומאחריות, או שמא להיות חופשיים לבחור את דרכנו? האם החופש הזה הוא לשם הנאה בלבד, או שיש בו גם עומק מסוים?

סיפור יציאת מצרים עוסק בשאלות אלו. כשבני ישראל יצאו ממצרים, רבים מהם, שבוע בלבד אחרי שיצאו ממצרים, העדיפו לחזור. לפחות במצרים, בתור עבדים, הם ידעו מה יקרה היום, מחר, בשבוע הבא ובכלל בשנים הקרובות. במדבר לא רק שהם לא ידעו מה יקרה מחר, הם אפילו לא ידעו אם הם יחיו עד מחר – אם כמות המים תספיק, אם כמות האוכל תספיק, אם הם ימותו מחום או שהם ימותו מקור. החופש כמובן לא היה מצוי במצרים תחת מרותו של פרעה, אבל להיות בני חורין כנראה היה מפחיד מידי לכמה מבני ישראל. והרעיון הזה מוביל אותנו לשיחה שקיימתי עם אחי, אורן.

אורן שהיה חניך בקן זכרון יעקב בנוער העובד והלומד, יצא לחוות ההכשרה והתגייס למסלול הנח"ל, בו הוא משרת עם חבריו מהגרעין. אורן כעת נמצא במעבר משירותו הצבאי בחיל רגלים קרבי לפרק משימה בחיל החינוך. בשיחה איתו גיליתי שיש לו מספר דברים מאוד מעניינים לומר על כך בקשר לחירותו של האדם.

"כשהיינו בגדוד, הייתה תחושה שכל דבר יותר טוב מקרבי, והרצון העיקרי באותו רגע היה פשוט להשתחרר. אבל השבוע, כשעברנו במועצה האזורית שבה נהיה במהלך השנה הקרובה בפרק המשימה, והכרנו את הבית החדש, הבנתי שיהיו לנו לא מעט אתגרים. זה שינוי אדיר – בקרבי היינו במרדף אחר ריגושים רגעיים – חייתי מיציאה ליציאה, ומהנאה קטנה להנאה קטנה אחרת. כל הזמן חיפשנו את החצי שעה לנגן ואת שעת השינה הנוספת."

"בסך הכל, יש במצב הזה הרבה חופש", מוסיף אורן, "לא צריך לחשוב – אין דאגות, אין אחריות. אבל מצד שני, צריך לפעול לפי פקודות, ובקושי הייתה לי השפעה על מה שאני עושה. בפרק המשימה עדיין יש הגבלות צבאיות – אני מחויב להגיע למקומות בהם אני עובד ולהתקשר כל בוקר למפקדת. אך מהצד השני, אני מחליט מה לעשות ואיך לעשות. יש בזה משהו מאוד מפחיד! פתאום אני צריך לחשוב, ליזום ולקבל החלטות."

"אז מה מבין שני אלה מייצג את החופש בעיניך? היכן נמצאת החירות?", שאלתי אותו.
"מוזר להשתמש במילה חירות כשמדברים על הצבא, אבל באופן יחסי, פרק המשימה הוא הרבה יותר חופשי."
השאלה הגדולה העומדת בפנינו אל מול השאלה "היכן נמצאת החירות?" היא, כמובן, מהי החירות? האם חירות היא כאשר אדם לא צריך לחשוב, והוא חסר דאגות ואחריות, או שמא החופש הוא מצב שבו ניתן להחליט החלטות ולחשוב, אפילו אם יש בכך אתגרים רבים?
לרוב יותר קל ונוח להתחמק ממצבים בהם יש לנו אחריות. ברגע שאנחנו אחראים על משהו, אנחנו גם עלולים להיות אשמים בכישלון, ולכן מלכתחילה יותר פשוט לא לקחת אחריות ולא לקבל החלטות. אבל לעניות דעתו של אורן, החירות נמצאת במצב שבו אנו נדרשים להיות יוזמים ובעלי ראש גדול.

בשלב זה, רוני, בת דודתי בת ה-6, באה והציגה מעטפה מלאה בשטרות שהיא קיבלה מסבא ליום הולדתה. היא אמרה שהיא צריכה הרבה כסף כדי שהיא תוכל לקנות בית. "אבל כבר יש לך בית", טען אורן. "אבל אם יהיה לי מספיק כסף לבית, אני אדע שיש לי הרבה כסף", היא ענתה.

מתוך השיחה הזאת עם רוני משתקפת התפיסה הכלכלית שהיא גדלה לתוכה. לאורן יש הרבה ביקורת על כך.
"הכסף נמצא בכל מקום בחיינו, ואפילו בחינוך ילדינו. אי אפשר להתחמק מכך.אבל השאלה היא האם אנחנו נותנים לכסף להשתלט עלינו כל כך בקלות. כמובן שהכסף משחק תפקיד גדול בחיינו, אבל האם הכסף הוא המטרה, או רק אמצעי להשיג מטרה נעלה יותר?"

"ברוב המקומות בעולם לכל אחד יש כסף משלו. הכסף הוא עיסוק עיקרי מאוד בחייו של האדם – כל הזמן נשאלות שאלות על מה הוא יקנה, כמה הוא יקנה, האם הוא מסוגל לממן דבר מסוים וכו'. בשנה הקרובה אנחנו בגרעין הולכים לנהל כלכלה אחרת, כלכלה שיתופית. המטרה בקיום כלכלה שיתופית בפרק המשימה היא להפוך את הכסף ממטרה לאמצעי.. כל אחד מאיתנו יקנה לפי צרכיו – אני לא צורך הרבה, וחברי צורך יותר והחלוקה תהיה בהתאם. כך החלוקה הוגנת יותר. כמובן שעדיין יש התעסקות בכסף, אבל ההתעסקות היא הרבה יותר ערכית מאשר יצרית. יש בזה גם מרדנות כלפי המסגרת הצבאית – אנחנו לא כפופים לחלוקת המשכורות האישיות בצבא."

כפי שאורן אמר, לרוב האנשים יש כסף ורכוש פרטיים, והכסף הוא עיסוק עיקרי בחייהם. אוסיף על כך שרוב האנשים גם בוחרים במה לעסוק לפי השכר שירוויחו, ולעיתים הכסף אף גורם להם לבחור בעבודה שכלל אינם מעוניינים בה. המצב הזה, ללא ספק, הוא מצב של עבדות – עבדות לכסף.

אורן הציע אפשרות אלטרנטיבית ושוברת מוסכמות שמצמצמת את שליטת הכסף – כלכלה שיתופית. אבל אני לא קורא לכם לשנות את כלכלת ביתכם. אני כן קורא לכם לשאול שאלות ולחשוב אם אתם מרוצים מהמצב. ואם אינכם מרוצים מהמצב – האם אתם מוכנים לפעול?

עכשיו תורכם

חג הפסח מדבר על עבדות בני ישראל במצרים. בבתים רבים, הסיפור הזה לא מקבל יחס רב ולא נשאלות שאלות רבות סביב השולחן – המטרה העיקרית היא לסיים את ההגדה כמה שיותר מהר ולהמשיך לארוחה. אבל היי! אנחנו לא סתם קוראים את הסיפור הזה בכל שנה!

בסיפור חג הפסח יש עומק רב, וזהו לא סיפור ששייך רק לעבר הרחוק. לא רק שהעבדות עליה מדובר בהגדה קיימת בעולם גם בימינו, ישנם אלמנטים רבים של עבדות גם בחיינו הפרטיים! אל תתביישו להעלות את הנושא לדיון סביב שולחן החג! זוהי המצווה הכי חשובה לחג בעיני.

אני קורא לכם, תבחרו להיות בני חורין. זה שבכל שנה נשיר "עתה עתה בני חורין" בליל הסדר, לא יהפוך את זה לאמיתי. מוטלת עלינו משימה, שבאופן דיי אירוני, היא ממש לא קלה – לבחור להיות חופשיים וחופשיות. לא בכדי כולנו מכירים את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים".

העידן שלנו רווי בנורמות חברתיות נוקשות, במסכים משלל סוגים, בכסף וברכוש כמדד למעמד חברתי ובמיליוני אנשים שמסרבים לראות את הערך הרגשי של האדם מעבר לערך הכלכלי שלו. קשה מאוד שלא להיבלע בתוך כל אלה ולשכוח מהו חופש ומהם הרצונות האישיים והאותנטיים שלנו.

עלינו לשאול, בלי פחד – האם אנחנו מרוצים מהמקום שבו אנחנו נמצאים בחיינו? האם אנחנו מרוצים מהעבודה שבה אנחנו עובדים? האם אנחנו באמת רוצים לרכוש את הבגד הזה, את המכשיר הזה, את המכונית הזו או את הבית הזה, או שהלחץ החברתי השתלט עלינו? כל יום אנחנו עומדים מול שאלות וצמתים כאלו ורבים אחרים.

עכשיו תורכם לענות – במילים ובמעשים.

  רוצה להצטרף ל"מערכת הכתבים התנועתית"? השאר/י את פרטיך כאן