רוסים ערבים אתיופים מזרחים… זה לא התחלה של בדיחה. זה סניף כרמיאל.

בסניף חניכים מכל העדות והדתות אשר יחד יוצרים מקום אחר ממה שיש לצערנו היום בחברה.

מקום בו כולם שווים בלי קשר לצבע העור, לדת, לבית הספר שבו אני לומד או לכמה כסף יש בבית.

הסניף פתוח ארבעה פעמים בשבוע ותמיד כיף להיפגש כולם.
הסניף הוא הבית השני של הנערים העובדים בעיר. אנחנו דואגים להפיץ את זכויות הנערים בעבודה וגם לדאוג למי שניצלו אותו. וכמובן לבלות ביחד, להנות ולעבור פעילויות.
אנחנו מאד מחוברים למה שקורה היום במדינה ולצערנו נתקלנו בהמון מקרי גזענות כמו המאבק של העדה האתיופית שמבחינתנו הוא מאבק גם שלנו.
חשוב לנו שגם חברים שלא בסניף יבינו שכולם שווים. חשוב לנו שיבינו שכל אחד הוא שונה שבכל אחד יש משהו מיוחד וביחד אנחנו יוצרים את החברה הכי יפה שיש.
חשוב לנו שכולם יאבקו בכל גזענות שבה הם נתקלים

אנחנו מזמינים את כולם לבוא יחד איתנו לוועידה העשירית

מדריכי וחניכי סניף כרמיאל

הנוער העובד והלומד הינה תנועת נוער, היא הוקמה ע"י בני נוער לפני 90 שנה, והיא הובלה, הכשירה, פיתחה והדריכה בני נוער במהלך הדורות.

זה לא מובן מאליו שנוער מוביל את הקן ביישוב, ואת התנועה כולה – זה דורש אמון, זה דורש בחירה, זה דורש לרצות שהקן יהיה באמת המקום בו ייצמח השינוי הרצוי לנו בקהילה המקומית ובחברה הישראלית כולה.

זהר פרטר בפוסט מרגש אל חניכיו מבטא את הערכתו אל חניכיו, אך יותר מכך – את אמונתו כי הם מובילי פתיחת הקן החדש ביקנעם עילית – הוא כרכז בוגר בתנועה יכול להכין את השטח – אבל "דור המייסדים" אלה חניכי שכבה ט' – אשר בחרו להכשיר את עצמם אל פעולת ההדרכה – ע"מ ששנה שעברה – יובילו עשרות ומאות חניכים בקן יקנעם עילית בפעולות וטיולים – ובכך יחזקו את החברה הטובה ביקנעם.

תנועת הנוער ממשיכה ותמשיך להקים קנים חדשים ברחבי הארץ ולצרפם אל מחוזות התנועה. זוהי חובתנו כתנועה כללית, תנועה שחרטה על פתחי שעריה את הסיסמה "ביתנו פתוח לכל נערה ונער" – סיסמה אשר מתבטאת יום יום בפעולות ההדרכה של המדריכים הצעירים, בפעולה החינוכית של מלווי ההדרכה והקמונרים, ובפתיחת מוקדי פעילות נוספים אשר יפתחו, יעשירו ויחנכו את בני הנוער בישראל בתנועה הגדולה והמגוונת בישראל.

עלה והגשם חניכי דור המייסדים של קן יקנעם עילית, ברכות לרכז הקן זהר.

 
יום הזיכרון מעלה בנו את בני המשפחות והעדה שלנו, שנספו בדרכם הקשה והמפרכת לירושלים, לארץ שחלמו עליה שנים. צריך לציין אותו בדרך הכי יפה ומכובדת שאפשר כי מגיע להם.
אין הרבה אנשים שיודעים על יום הזיכרון לנספי סודן, כאילו רק אנחנו התנועה והטקס כאן מציינים את זה. אנשים חושבים שהיהודים באתיופיה ניצלו על ידי המוסד מחיים קשים שם, אבל העולים החליטו לצאת לסודן ומשם לישראל על דעת עצמם. אנשים לא מודעים לזה שזאת היתה עלייה ציונית.

במועצה, קראנו את ההספד שכתב עמרם אקלום בהלווייתו של ברוך טגניה, אנו רוצות לצטט קטע מתוכו: "יש בקהילה שלנו אנשים שהקדישו למעננו את כל חייהם. וביטלו את צורכיהם וצורכי משפחתם והעמידו עצמם לטובת הקהילה. חלקם אף היו מוכנים לסכן את חייהם. בכל קבוצה או חברה מתוקנת הם היו זוכים להערכה ולהוקרה על פעולותיהם.
אנו לא יודעים לכבד ולהוקיר את אותם אנשים שהקדישו את חייהם למעננו. כמו שלא זכרנו להם חסד בחייהם, כך גם במותם, אנו שוכחים עד כמה הם נתנו והעניקו לנו- מנהיגים כדוגמאות יונה בוגלה, פרדה אקלום, קייס מהרי יצחק, תמרת עמנואל, ברוך תגג'ה, זימנה ברהני ועוד…

אנו לא מבינים שההתעלמות מהדמויות האלה מעצימה את התפיסה של יוצאי אתיופיה כמסכנים. קהילה שהצילו אותה. אם לא נספר אנחנו את הסיפור שלנו, האחרים ידאגו לספר את הסיפור שלהם."
לכן אנחנו רוצות להיות אלה שמספרות את הסיפור הזה. לכן אנחנו עושות את היום עיון והטקס הזה.
אני שמחה ללכת ליום עיון, כי יש כאן הרבה אנשים ואנחנו מדברים על נושאים חשובים, ומתרכזים באנשים שהובילו את העלייה. יש דברים שלא ידענו אחת על השנייה ובזכות הטקס הזה אנחנו יודעות. אני מבינה מהיום הזה שלכל עם יש עבר שצריך ללמוד אותו כדי ליצור עתיד, והעלייה הזאת היא סיפור של כל העם היהודי.
חשוב לנו להתייחס למחאה, למרות האלימות שהיתה בהפגנה ואותה אנחנו מגנות, יש הרבה מאחוריה. יש הרבה תחושות של תסכול, כעס עמוק, בושה וחוסר שייכות. במשך 30 שנה הקהילה האתיופית חווה כל פעם מחדש גזענות קשה: במחנות המעבר בסודאן הזריקו לנשים את הדה פרוברה כדי לצמצם את הילודה בקרב העדה, יש את מנות הדם שנזרקו, יש את הדירות בקריית מלאכי שלא רצו להשכיר לנו, יש את הביצפר הדתי בפתח תקווה שלא קיבל ילדות אתיופיות, ויש את האלימות המשטרתית- שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. אנחנו חושבות שבאיזשהו מקום, זה שאנשים בחברה לא מכירים את הסיפור שלנו, וחושבים שאנחנו חלשים ומסכנים והצילו אותנו- גם זה גזענות.

אנחנו רוצות שישתנה את מעמדם של הקייסים בארץ, שיהיו רבנים ויוכלו לחתן, כמו באתיופיה.
אנחנו רוצות שלא תהיה יותר אלימות משטרתית, ושיוענש מי שמפעיל כח מתוקף תפקידו.
אנחנו רוצות שמשרד החינוך יכניס את סיפור העלייה הציונית שלנו לתוכניות הלימודים.

אנחנו רואות בוועידה ה- 10 בתנועה, מקום בו נוכל לקבל החלטות על הדברים האלה ולשנות את איך שנראית המציאות.

אנחנו מצפות ממכם, חניכות וחניכים, שתובילו ותנהיגו את הוועידה ואת הקינים, המועדונים והסניפים שלכם.
הדבר המרכזי שלמדנו מהיום, זה לקבל גם ימים שחשובים לעדות אחרות ולאנשים ששונים מאיתנו.
ומה שהכי חשוב להיאבק עליו- הוא יחס שווה צודק והוגן לכל האנשים בחברה, כי כולנו בני אדם וכולנו שווים.

הקהילה שלנו הצליחה לשמור על יהדותה ולעלות לארץ כי האנשים שעשו את זה היו ביחד ועזרו אחד לשני. גם אנחנו צריכים להיות ביחד במאבק נגד החושך והגזענות. רק ככה נוכל לראות את האור בקצה, ולהילחם עליו.

תודה רבה,
יעל, מזל, אורלי ומורן, קן רמב"ם, ראשון לציון.

בשבועות האחרונים אנחנו עדים לזעקתם הכואבת והכל כך צודקת של הקהילה האתיופית, זעקה שמתפרצת מעמקי הלב והנשמה אחרי שלושים שנה של גזענות ודיכוי מתמשכים. עכשיו, הגיע הזמן להפסיק לשמור את הדברים בבטן.
התחושות עולות בזמן שאני מתכוננת לטקס של יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו על אדמת סודן בדרכם לישראל שאני מארגנת ביחד עם החניכות שלי בנוער העובד והלומד. בין בחירת קטעי קריאה וחזרות על השירים, קשה מאוד לא להבחין בקשר ההדוק בין עיתוי המחאה שמתפרצת בשבועות האחרונים לבין מועד הזיכרון הזה, שכאילו נשכח מהתודעה הישראלית. עד כמה הצורה בה מלמדים ומספרים בארץ על ההיסטוריה של הקהילה האתיופית, מדביקה ומשמרת סטראוטיפים שממקמים אותנו במקום נחות בהיסטוריה של העם היהודי. ההתעלמות ארוכת השנים מהמורשת הציונית העמוקה של יהדות אתיופיה ומגיבורי העלייה הזו מהווים את הבסיס לתחושת העליונות שקיימת כלפי יוצאי אתיופיה בישראל. הרי, מי מכיר את פרדה אקלום? יונה בוגלה? תמראת עמנואל? בשבילי הם המופת להגשמה ציונית. זאת שלא מלמדים בבתי הספר. לא פחות מהרצל או חנה סנש.
אותם האנשים שהצילו מהיבשת הענייה והשחורה, הם האנשים שפה סובלים מהפרדה בשכונות, מאלימות כלפי שוטרים, מסירוב להיקלט לבתי ספר, מהשמדת מנות הדם שניתנו לתרומה, מניסיונות לצמצם את הילודה בקהילה ע"י זריקות ה"דפו-פרוברה" והרשימה עוד ארוכה.
כנראה שצירוף המקרים באירועים אינו מקרי. הגיע זמן לספר את סיפור העלייה של יהדות אתיופיה כמו שהוא קרה באמת. הגיע זמן לזעוק, לחנך ולספר כי לא הייתה "הצלה", אלא שיתוף פעולה שיצרו מנהיגים ציונים מהקהילה האתיופית עם מדינת ישראל ושליחיה. מנהיגים, כמו פרדה אקלום, הם אלו שהלכו ימים ושבועות ופרצו את נתיב ההליכה מאתיופיה לסודאן, הובילו והנהיגו את בני הקילה למשך שנים רבות, ושילמו מחירים קשים במטרה לעלות לארץ האבות, להתייחד עם אחינו היהודים מכל התפוצות. נראטיב ה"הצלה" של הממסד כלפי יהדות אתיופיה, שטופח ע"י מדינת ישראל למשך שנים, ביסס את התפיסה כי מדובר בעלייה נחותה משאר העליות שהייתה זקוקה לעזרת המוסדות על מנת להגיע לציון. ההתעלמות מהקורבנות הרבים הללו העמיקה את תחושת הקיפוח ואלה מתגלים היום במלוא עוצמתם במחאה.
אבל יש עוד דרך לתקן. בשנים האחרונות אני מדריכה בני נוער, יוצאי העדה, ורואה בהם את האפשרות לשינוי.
כשאני נפגשת עם חניכים בני 15 לקראת יום הזיכרון, אני רואה בעיניהם את עצמי לפני שלוש שנים. כמה גם אני הייתי חסרת מילים, חסרת הבנה, כעוסה, אך מלאת רגש ותקווה. לראות אותם מגלים את עצמם מחדש, את המשפחה שלהם וסיפור העלייה הייחודי לה, וביחד לקרות איתם ברית שאומרת כי עלינו מוטלת האחריות לספר את סיפור העלייה באור הנכון.
לשמוע מהם שהם חזרו הביתה מהפעולה והתיישבו בפעם הראשונה עם אמא ואבא לשיחה ופיזרו את הערפל מהעבר שלהם: חניך שמגלה שאבא שלו אסיר ציון, חניכה שמתעדת את סיפור עלייתה של אמה ומעבירה על כך שיעור לכל כיתתה. חניכה שמדליקה משואת זיכרון עם אביה בטקס לזכר בני דודתה שנספו בדרך, קבוצה שמעבירה טקס לכל החניכים בסניף.
בשבילי, להוביל עם חניכי את הטקס הארצי של התנועה ביום הנספים זה לבחור להעמיק בזהות האתיופית שלי כל פעם מחדש. זה לגלות עד כמה אמא שלי היא האישה האמיצה עלי אדמות. להכיר את האמונה הבלתי נתפסת בעוצמתה של הדור שחצה את המדבר בדרך לישראל. במסע הקשה הזה נספו 4,000 איש ואישה ברצח, אונס, ביזה ומוות מרעב ומצמא. כ-8,000 הצליחו והגיעו למחנות הפליטים בסודן – וזה מה שגרם, הלכה למעשה, לישראל, לבצע את המבצע הנועז "משה".
אם רוצים לראות שינוי אמיתי, צריך להתחיל ללמוד מהכוח של הקהילה האתיופית שעשתה את אחת העליות המרגשות לארץ, ולהשתמש בכוח החינוך, על מנת להחזיר את הכבוד שכמעט ואבד לקהילה.

ליאל מסלה, מדריכה בנוער העובד והלומד, ממארגנות טקס הנעילה ליום הזיכרון ליהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל – אמפי נתניה, יום ראשון, 17/5, 19:00

 אנו מחכים להצעותיכם עד שבוע הבא.. אל תאחרו את המועד להשפיע.

לאתר ההצעות לועידה העשירית

לשליחת מייל להצעות – Veida10@noal.org.il

מצורף בתחתית העמוד – דף לשליחת הצעות הועידה

"ויותר הצבעים לא יסתירו אדם מאדם"
(כותונת פסים, מאיר אריאל)

עמדת הנוער העובד והלומד
גרסה – מאי, 2015

בימים האחרונים אנו עדים למחאה קשה וכואבת שמובילים ישראלים יוצאי אתיופיה. המחאה פרצה בעקבות סרטון בו נראים שני שוטרים ממשטרת ישראל מכים את החייל דמאס פיקדה.
זו לא מחאה של מגזר, או קבוצה או קהילה, זוהי מחאה של החברה הישראלית שהפערים בה, בין אדם לאדם, נעשו בלתי נסבלים.
מקרה הכאת החייל, למרבה הצער, מצטרף לשורה ארוכה של אירועים שמבטאים את חוסר השוויון, האפליה והגזענות הנטועים עמוק בחברה הישראלית.
אנו זוכרים את המחאה בעקבות השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה בשנת 1996.
אנו זוכרים, אך לפני שנים ספורות, את בתי הספר הדתיים בפתח תקווה שסירבו לקלוט אליהם תלמידים ותלמידות בני הקהילה.
אנו זוכרים את ההסכם שנחתם בין שכנים בשכונה בקרית מלאכי שלא להשכיר דירות ליוצאי אתיופיה ב2012.
אנו זוכרים את החשיפה מלפני כשנתיים, שהזריקה למניעת הריון מסוג "דפו-פרוברה" ניתנה באופן גורף לנערות ונשים במחנות המעבר באתיופיה ועם העלייה לארץ, זאת על מנת לצמצם את הילודה בקרב הקהילה.

כל התופעות הקשות הללו, אינן מקריות או חד פעמיות. הן חלק ממדיניות מפלה המאפיינת חברה שמסרבת לקבל לתוכה את מי שצבע עורו, תרבותו, או שפתו, שונים. הן חלק ממדיניות המובילה לכך שיותר ממחצית מהילדים ממוצא אתיופי נמצאים מתחת לקו העוני.
הקהילה האתיופית שמרה במשך אלפי שנים באדיקות על יהדותה, וטיפחה את חלומה – להגיע לארץ ישראל, לירושלים. למרות גלי התבוללות והתנכלויות עמדה הקהילה גאה ונחושה ולא ויתרה על היהדות ועל חלומה. בכך מהווה הקהילה השראה לכלל העם היהודי.
בגבורה רבה, בהובלת מנהיגות ומנהיגים חולמים ואמיצים, עזבו בנות הקהילה ובניה את הכפר, את הבית ואת המשק, ובדרכים לא-דרכים, תוך ייסורים גדולים ומוות של אלפים, הגיעו לכאן, לציון, אל הארץ הנשאפת.

עלינו, על החברה הישראלית כולה – המכילה יהודים ערבים ודרוזים, ותיקים ועולים, בני דתות ועדות שונות – להיות ראויים למאבקה של הקהילה האתיופית לעלות לישראל. עלינו להיות ראויים למחיר הכבד ששילמה הקהילה בנפש בדרכם לארץ. עלינו לבנות יחד את ירושלים הנשאפת – יפה, שוויונית וצודקת.

עלינו לינוק מערכי מגילת העצמאות ולדרוש מעצמנו לעשות כל שלאל-ידינו, כולל דרישה חד משמעית מממשלת ישראל לממש את החתום והנצור בלב ישראל:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.
מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה.
מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

אנו חניכי ומדריכי תנועת הנוער העובד והלומד, מאמינים כי שוויון ערך האדם הוא הערך המרכזי שסביבו יש לבנות את חברת המופת בישראל. אנו חברות וחברי התנועה, נערות ונערים, יהודים ערבים ודרוזים, עולים ובני עולים, מסורתיים וחילוניים, מהעיר, הכפר, הקיבוץ והמושב דורשים היום:
ממדינת ישראל, מנהיגיה ומוסדותיה
לאסור כל אפליה, גלויה או סמויה כנגד כל אדם בשל מוצאו או צבעו;
להילחם במוסדות המפלים ולהוקיע אותם, באמצעות חקיקה ופיקוח;
להילחם בעוני המנוון, בחוסר התעסוקה, בהזנחת השכונות;
לנקוט צעדים ממשיים לשינוי המציאות – בחינוך, בהשכלה הגבוהה, בתעסוקה, בדיור;

ממערכת החינוך
בתי הספר, הארגונים הפורמאליים והבלתי-פורמאליים – לאמץ אל תכניות הלימודים וההדרכה את סיפור העלייה הציוני של הקהילה האתיופית;
לחנך את הילדים, בני הנוער והמבוגרים לאורו של סיפור העלייה הנועז וגיבוריו;
לציין את זכר הנספים בדרכם לארץ ישראל – 4,000 ילדים, נשים וגברים שחרפו נפשם בדרך הקשה ובמחנות הפליטים על אדמת סודן;
להכיר את יופייה וייחודה של הקהילה, מנהגיה ואורחות חייה;
אנו מאמינים שבכוחם של בני הנוער לחולל שינוי עמוק ויסודי בחברה. בכוחם של בני הנוער ליצור בקהילה מנהיגות אחראית ואמיצה.
אנו מצפים מבני הנוער – להיאבק בכל אלימות מילולית או פיזית, בכל גילוי גזענות, בכל אפליה גלויה או סמויה – בבתי הספר, ברחוב ובצבא.
אנו מצפים מבני הנוער – להיאבק בדרך של חינוך הילדים הצעירים, האחים הקטנים והחניכים. לבנות קנים, מועדונים וסניפים של תנועות נוער וארגונים שיהוו בתים שבבסיסם קבוצה, חברות ואחריות האחד על השני ועל החברה כולה.
אנו מגנים שימוש בכל סוג של אלימות, כלפי כל אדם. אלימות היא דרך שאין ממנה מוצא, ואין בה תקווה: "באמצעות אלימות תוכלו אולי לרצוח את השקרן, אך לא תוכלו לרצוח את השקר, וגם לא לבסס את האמת." מרטין לותר קינג.
אנו קוראים למנהיגי המאבק הנוכחי ולמנהיגות הקהילה בשכונות ובערים, בני הקהילה האתיופית ולאלה שלא – להתלכד יחד, לדרוש את המגיע לכל אדם במדינת ישראל: יחס הוגן, חינוך שווה והזדמנויות שוות. זהו מאבק, שמטרתו לא להבליט את השונה והמפריד, אלא ליצור את המחבר והמשותף – המשותף שהוא בניית חברה טובה וצודקת, כאן בארץ ישראל.