בשבועות האחרונים אנחנו עדים לזעקתם הכואבת והכל כך צודקת של הקהילה האתיופית, זעקה שמתפרצת מעמקי הלב והנשמה אחרי שלושים שנה של גזענות ודיכוי מתמשכים. עכשיו, הגיע הזמן להפסיק לשמור את הדברים בבטן.
התחושות עולות בזמן שאני מתכוננת לטקס של יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו על אדמת סודן בדרכם לישראל שאני מארגנת ביחד עם החניכות שלי בנוער העובד והלומד. בין בחירת קטעי קריאה וחזרות על השירים, קשה מאוד לא להבחין בקשר ההדוק בין עיתוי המחאה שמתפרצת בשבועות האחרונים לבין מועד הזיכרון הזה, שכאילו נשכח מהתודעה הישראלית. עד כמה הצורה בה מלמדים ומספרים בארץ על ההיסטוריה של הקהילה האתיופית, מדביקה ומשמרת סטראוטיפים שממקמים אותנו במקום נחות בהיסטוריה של העם היהודי. ההתעלמות ארוכת השנים מהמורשת הציונית העמוקה של יהדות אתיופיה ומגיבורי העלייה הזו מהווים את הבסיס לתחושת העליונות שקיימת כלפי יוצאי אתיופיה בישראל. הרי, מי מכיר את פרדה אקלום? יונה בוגלה? תמראת עמנואל? בשבילי הם המופת להגשמה ציונית. זאת שלא מלמדים בבתי הספר. לא פחות מהרצל או חנה סנש.
אותם האנשים שהצילו מהיבשת הענייה והשחורה, הם האנשים שפה סובלים מהפרדה בשכונות, מאלימות כלפי שוטרים, מסירוב להיקלט לבתי ספר, מהשמדת מנות הדם שניתנו לתרומה, מניסיונות לצמצם את הילודה בקהילה ע"י זריקות ה"דפו-פרוברה" והרשימה עוד ארוכה.
כנראה שצירוף המקרים באירועים אינו מקרי. הגיע זמן לספר את סיפור העלייה של יהדות אתיופיה כמו שהוא קרה באמת. הגיע זמן לזעוק, לחנך ולספר כי לא הייתה "הצלה", אלא שיתוף פעולה שיצרו מנהיגים ציונים מהקהילה האתיופית עם מדינת ישראל ושליחיה. מנהיגים, כמו פרדה אקלום, הם אלו שהלכו ימים ושבועות ופרצו את נתיב ההליכה מאתיופיה לסודאן, הובילו והנהיגו את בני הקילה למשך שנים רבות, ושילמו מחירים קשים במטרה לעלות לארץ האבות, להתייחד עם אחינו היהודים מכל התפוצות. נראטיב ה"הצלה" של הממסד כלפי יהדות אתיופיה, שטופח ע"י מדינת ישראל למשך שנים, ביסס את התפיסה כי מדובר בעלייה נחותה משאר העליות שהייתה זקוקה לעזרת המוסדות על מנת להגיע לציון. ההתעלמות מהקורבנות הרבים הללו העמיקה את תחושת הקיפוח ואלה מתגלים היום במלוא עוצמתם במחאה.
אבל יש עוד דרך לתקן. בשנים האחרונות אני מדריכה בני נוער, יוצאי העדה, ורואה בהם את האפשרות לשינוי.
כשאני נפגשת עם חניכים בני 15 לקראת יום הזיכרון, אני רואה בעיניהם את עצמי לפני שלוש שנים. כמה גם אני הייתי חסרת מילים, חסרת הבנה, כעוסה, אך מלאת רגש ותקווה. לראות אותם מגלים את עצמם מחדש, את המשפחה שלהם וסיפור העלייה הייחודי לה, וביחד לקרות איתם ברית שאומרת כי עלינו מוטלת האחריות לספר את סיפור העלייה באור הנכון.
לשמוע מהם שהם חזרו הביתה מהפעולה והתיישבו בפעם הראשונה עם אמא ואבא לשיחה ופיזרו את הערפל מהעבר שלהם: חניך שמגלה שאבא שלו אסיר ציון, חניכה שמתעדת את סיפור עלייתה של אמה ומעבירה על כך שיעור לכל כיתתה. חניכה שמדליקה משואת זיכרון עם אביה בטקס לזכר בני דודתה שנספו בדרך, קבוצה שמעבירה טקס לכל החניכים בסניף.
בשבילי, להוביל עם חניכי את הטקס הארצי של התנועה ביום הנספים זה לבחור להעמיק בזהות האתיופית שלי כל פעם מחדש. זה לגלות עד כמה אמא שלי היא האישה האמיצה עלי אדמות. להכיר את האמונה הבלתי נתפסת בעוצמתה של הדור שחצה את המדבר בדרך לישראל. במסע הקשה הזה נספו 4,000 איש ואישה ברצח, אונס, ביזה ומוות מרעב ומצמא. כ-8,000 הצליחו והגיעו למחנות הפליטים בסודן – וזה מה שגרם, הלכה למעשה, לישראל, לבצע את המבצע הנועז "משה".
אם רוצים לראות שינוי אמיתי, צריך להתחיל ללמוד מהכוח של הקהילה האתיופית שעשתה את אחת העליות המרגשות לארץ, ולהשתמש בכוח החינוך, על מנת להחזיר את הכבוד שכמעט ואבד לקהילה.
ליאל מסלה, מדריכה בנוער העובד והלומד, ממארגנות טקס הנעילה ליום הזיכרון ליהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל – אמפי נתניה, יום ראשון, 17/5, 19:00