אני לא מאמינה שזה נגמר

 אני לא מאמינה שזה נגמר, מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי ? איך אני אצליח בכלל להפוך את כל ה52 הצעות שעברו בועידה מחלום למציאות?
במשך חצי שנה, אולי יותר אני כבר לא זוכרת, אני מתכוננת ומדמיינת את האירוע הזה.
בהתחלה בתור ציר מקן בנימינה ואז בתור ציר מאלונה (בבני המושבים) ואז בתור חברת מזכירות חברי וחברות התנועה ולבסוף בתור משתתפת במופע.
במשך חצי שנה אני יושבת ביחד עם בני ובנות נוער ערבים ויהודים, מהעיר, מהקיבוץ ומהמושב, מהמחדשים ומקיום משותף, מתנועת הבוגרים ותנועת הנוער, מבני המושבים ומהמרחב ההתיישבותי וחושבת על עתיד אחד, עתיד אחד בשתי שפות.
במשך חצי שנה אני א מנהלת דיונים, על מה זה אומר הצעה בסדר גודל של ועידה ,על מי יוכל להיות ציר בוועידה ועל איך לעזאזל עוברים על יותר מ300 מהצעות ומצמצמים אותם ל40 (כן בהתחלה רצינו שיהיו 40).
במשך חצי שנה, אני שרה ומתכוננת למופע של הועידה, מחכה ביחד עם חברות הלהקה לשיר ה90, כי הרי אנחנו נשיר אותו בסופו של דבר, עושה חזרות על כולם כחול אדום ושומעת את המנהל המוזיקלי של הלקה מתלהב מהמחרוזת שבכלל עוד לא שמעתי (עכשיו אני מבינה להמ הוא התרגש כל כך)
במשך חצי שנה אני מחכה לחודש הזה .. ואז הגיע החודש שלפני הועידה (שבסוף לא הייתה בחנוכה, וגם לא בפסח, וגם לא בתחילת החופש הגדול .. כמו שכל השמועות אמרו) 

והתחיל הלחץ האמיתי, מהכנה להכנה, מסמינר לחזרות, חודש שלם שאני מתרכזת רק בועידה. הועידה הפכה להיות החיים שלי למשך חודש שלם ואני רק עכשיו סיימתי כיתה יא.
היו רגעים שחשבתי שזה גדול עלי, ומי אני בכלל שאקבע מה יהיה העתיד של התנועה, והיו רגעים שהתעצבנתי שהתנועה היא שלי ולמה לא נותנים לי אחראיות גדולה יותר על הועידה.
הפעם הראשון שבאמת הבנתי שזה אמיתי הייתה בסמינר האחרון של המזכירות ברביד.
בסמינר הזה חילקו אותנו ל2 קבוצות וכל קבוצה ל4 קבוציות וכל קבוצית כזאת קיבלה שער של הצעות. אז ישבתי ביחד עם הקבוצית שלי וקראתי קרוב ל 40 הצעות רק בשער פני התנועה (אנחנו קראנו לו כללי באותו סמינר) והבנתי שיש לי המון עבודה בתור נערה מהמושב ובתור חניכה בתנועה ועוד בשתי מוקדי פעילות. יש על הכפתיים שלי המון אחריות ואיך אני בכלל אקח על זה אחריות אבל הצלחתי. ולאט לאט הזמן עבר והגעתי ליום הראשון של הועידה ואני כבר לא ציר בסוף כי החלטתי שחשוב שאני אופיע על הקבוצה שלי (להקת התנועה) במופע הנעילה של הויעדה.
אני לא יכולה להתחיל לתאר לכם את הלחץ וההתרגשות של חברות ההפקה של המופע הזה, זה הרי לא סתם מופע, זה מופע במעמד נשיא המדינה, במעמד 1500 צירים מכל רחבי התנועה. זה מופע בעברית וערבית עם 50 חניכות וחניכים ובערך 10 מדריכות ומדריכים ולכולנו יש מטרה אחת, ליצור מופע שלא ישכחו עד לועידה הבאה, להעביר מסר של כלליות ואהבת חינם, להצליח להתגבר ביחד על המקרי הרצח הנוראים שקרו באותו סופש, להתגבר על החושך ולהדליק את האור.
אני חושבת שהצלחנו, אני יודעת שאת החוויה הזאת אני לא אשכח שנים (לפחות עד לועידה ה11 וחגיגות ה100 של התנועה)
ואני אסיים בשתי ציטוטים משיר ה90 שנראה לי מסכים את כל מה שאני מרגישה בקשר לועידה:

" ואומרים שהיום כל אחד לבדו ואין טעם לנסות, אבל ראיתם מקום שביחד אפשר – זה המקום שלי לשנות"
"אני אתה ואת עם הפנים אל המחר "
רותם בנסאדון, קן בנימינה וגם מ.א. אלונה.(כן זה אפשרי)