אני עדיין מאמינה, בכל ליבי, שרוב העם מאמין בשלום, כפי שרבין אמר אז בכיכר ב-95', רגע לפני. לא בתהליך שלום כזה או אחר אלא בשלום, שלום אמיתי שעושים בין אנשים. שרובנו פשוט רוצים לחיות בשקט, לאהוב ולא למות. שלום שלא עושים רק עם אויבים, אלא ביננו.
לפני 20 שנה נרצח ראש ממשלה בישראל, בכיכר מלכי ישראל. רצח שאיים לקחת את הדמוקרטיה שלנו לתמיד ואת האמונה שעל אף השוני והמחלוקות, אפשר לחיות כאן ביחד. במשך 2000 שנות גלות חלם העם היהודי על הארץ מובטחת, ארץ שזכה לחיות בה לאחר מאבק ארוך ועיקש. היום, יש עדיין סכנות רבות שעומדות לפנינו בדרכנו המשותפת. בנוסף לסכנת הטרור מחוץ, נוספת הסכנה שפשוט לא נאהב אחד את השני, שלא נראה את הפשרות הכואבות שכולנו עושים כדי להמשיך יחד. שנשכח להקשיב ולשוחח ושיש גם צדק ואמת בדבריו של האחר. הסכנה שנהיה צודקים ובודדים, מיואשים מהמצב בלי יכולת להוציא את הראש מהבוץ.
אל מול הסכנות הללו ניצב האתגר ההיסטורי המשותף של כולנו – להצליח למצוא דרך לחיות כאן ביחד ובמשותף על פיסת הארץ הצנועה שלנו.
לצערי, דווקא אנחנו מהווים את המכשול הכי גדול לעצמנו. למשל התקשורת שמשדרת את האלימות ללא סינון, בוחנת אותנו כמה נוכל לבלוע אותה ולהישאר שפויים. פוליטיקאים משכנעים אותנו במשך שנים שאי אפשר לחיות עם העם הערבי בארץ, שכולם רוצים להרע לנו, שאין לנו איך לחיות מלבד על חרבנו. וכשאינם עסוקים בטרור, הם משכנעים אותנו שגם אנחנו, היהודים, לא יכולים להתאחד ולהתאגד. פעם אחת לא אשכנזים ומזרחיים, הרי תרבות אחת חייבת לנצח. בפעם השנייה לא דתיים וחילוניים, כי הרי דתיים זה שטחים וחילונים זה ירידה מהארץ וסרבני גיוס. לקינוח, הם מנסים לשכנע אותנו שהפערים הכלכליים ביננו הם גזרת גורל וכורח המציאות ומקדשים היגיון של עשירים מעטים ועניים רבים.
הלקח מרצח רבין אותו החברה הישראלית חייבת לאמץ לחלוטין, אם חפצת חיים היא – לדעת לחיות אחד עם השני למרות המחלוקות. המשותף ביננו גדול על המפריד. ויש לנו הרבה מה לאבד אם לא ניקח את הלקח הזה וניישם אותו בכל חלקי החיים. לשים גבולות לפגיעה בדמוקרטיה מצד אחד, להילחם על חופש הביטוי מן הצד השני לכל חלקי החברה. כי אנחנו וחייבים לצעוק כשכואב לנו וחייבים שדעתנו לא תושתק.
לנסות להקשיב ולא רק להיות צודקים. כי "מהמקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב."
״בנוסף לסכנת הטרור מחוץ, נוספת הסכנה שפשוט לא נאהב אחד את השני, שלא נראה את הפשרות הכואבות שכולנו עושים כדי להמשיך יחד״
את התשובות שלי לאתגר הזה אני מחפשת אצל הנוער. בקיץ האחרון השתתפתי בוועידת התנועה העשירית של הנוער העובד והלומד. השתתפו בה אלפי חניכים יהודים, ערבים ודרוזים, עולים וצברים, שומרי מסורת וחילונים, קיבוצניקים ומושבניקים. ראיתי במו עיני איך שלל הזהויות בחברה הישראלית, נפגשות. חושבים שזה פשוט? ממש לא. יש ויכוח, וסערות, וכעס ושאלות קשות שמוטחות, אבל לא קמים והולכים.
בסוף הועידה הצביעו חניכי הנוער העובד והלומד על דרישה לא לשחרר לעולם את יגאל עמיר, שהשבוע אחיו איחל לסילוק מהעולם של נשיא המדינה ונקרא לחקירה.
בשבועות האחרונים אותם בני הנוער, מדריכים בערים רבות בישראל במסגרת אוהלי זכור ובבתי הספר ומנסים להעיר את החברה הישראלית, לצאת מהאדישות, להכיר את סיפור הרצח ואת הציווי שהוא מצווה לנו. לזכור את הרצח – לעולם, ולהיאבק על הדמוקרטיה העדינה שלנו. לא לתת שיפגעו בה.
אבל חניכי הנוער העובד והלומד לא לבד. בברית עמוקה ולא מובנת מאליה נוצרה קואליציית "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה." שמכילה תנועות נוער רבות, דתיות וחילוניות עם שוני אידאולוגי גדול שחברו סביב אותה המטרה, שמירה על הדמוקרטיה בישראל.
לשמחתי הועידה בקיץ והמפגש עם הייחודי בקואליציה, דווקא עם תנועת בני עקיבא הכל כך רחוקה ממני, מזכירות לי שלפעמים צריך פשוט לתת לבני הנוער לצעוק את אשר על ליבם. כי רוב המבוגרים כבר ויתרו הקול של הנוער תמיד אמיתי וחף מתאוות כוח, אלימות ופוליטיקה. ויש בו כוחות אדירים ליצור מציאות חדשה ותקווה חדשה.
תקשיבו להם, צאו מהבית ובשבת הקרוב, בואו לכיכר!
מיכל קוסקי היא רכזת ההדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד.
.