שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים חל ב-25 בנובמבר מאז הוכרז על ידי האו"ם בשנת 1999 כיום המיועד למאבק באלימות נגד האישה. מטרת האו"ם הוא לקרוא לממשלות העולם לפעול להעלאת המודעות הציבורית לעובדה שנשים בכל העולם הינן קורבנות לאונס, אלימות במשפחה, וסוגים נוספים של אלימות.
    מטרה נוספת של היום היא לחשוף את הנתונים האמיתיים אודות היקף האלימות נגד נשים, אשר לרוב אינם גלויים לציבור.
    משנת 1981, נשים אקטיביסטיות החלו לציין ב-25 בנובמבר את המאבק באלימות נגד נשים. את המועד בחרו כיוון שבאותו התאריך אירע רצח האחיות מיראבאל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית, שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו.
    תאריך זה מציין גם את התחלתם של "16 ימים של אקטיביזם" ובתומם מצוין "יום זכויות האדם" ב-10 בדצמבר.

     

    קצת נתונים – אלימות נגד נשים, תופעה עולמית ומקומית
    • 35% מהנשים והילדות בעולם יחוו סוג כלשהו של אלימות פיסית ו/או מינית במהלך חייהן, כאשר במדינות מסוימות היחס מגיע לשבע מתוך עשר נשים.
    • מאז שנת 2001 נרצחו בישראל כ-300 נשים ע"י בני זוגן ורק בחודשים האחרונים נרצחו עוד 7 נשים.
    • גורמי הרווחה מעריכים כי בישראל חיות כ-200 אלף נשים תחת אלימות פיזית בביתן. מספר מקרי הרצח של נשים ע"י בן משפחה נמצא בעלייה.
    • מדי יום מוגשות 56 תלונות בממוצע בישראל על אלימות במשפחה, מתוכן 43 תלונות הן של נשים.
    • אחת מכל שלוש נשים בישראל חוותה תקיפה מינית, אחת מכל חמש נשים חוותה אונס.

     

    הבחירה לציין את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים כתנועה
    המציאות המשתקפת מהנתונים היא מציאות קשה שכולנו מושפעות ומושפעים ממנה, היא פוגעת בכולנו. הסטטיסטיקה איננה רק מספרים, היא נחווית בהיעדר תחושת הביטחון במרחבים הפרטיים ובמרחבים הציבוריים על רקע מין ומגדר, על רקע היותך אישה. "האישי הוא הפוליטי" – כשנשים מאוימות בביתן, הן מאוימות ברחוב, הן מאוימות במרחב הציבורי. זה אישי לכל אחת ולכל אחד, ופוגע ביכולת שלנו להבטיח בטחון אישי לכל חברה או חבר, ולחלום ביחד חברה ברוח החברותא המבוססת על שוויון ערך האדם, אמון ואחריות על האחר.

    חניכות וחניכי הנוער העובד והלומד ותנועת דרור ישראל יציינו היום (25/11) את יום המאבק הבינלאומי בהשתתפות בצעדת המחאה שיתקיימו בתל אביב וחיפה. החניכים ישאו שלטים גדולים עם הסיסמא: "די לאלימות נגד נשים" בעברית ועברית.

    ההשתתפות ביום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים מהווה המשך להחלטת התנועה אשר התקבלה בקיץ האחרון במסגרת הועידה ה-10 של הנוער העובד והלומד להגדיר עצמה כתנועה פמיניסטית ולחנך לכך את חניכיה בכל רחבי הארץ, ולפעול למיגור תופעות חמורות של סקסיזם, אלימות ואפליה כלפי נשים.

     

    למטה: שלט שהוכן בפעולה בקן מודיעין-כרמים בפעולה על יום המאבק באלימו כלפי נשים.

    היומיים האחרונים היו יוצאי דופן. תחילה, 12 הנרצחים במערכת "שארלי הבדו", אחר כך השוטרת הצעירה שנרצחה בחמישי. פריז שרויה בפחד שלא ראיתי כמוהו במשך 17 שנה של חיים פריזאיים.
    טרוריסטים תקפו את ערכינו, את מה שהמהפכה הצרפתית הביאה לעולם לפני יותר מ-200 שנים. מדינה של זכויות אדם, של חופש הביטוי, חופש העיתונות. מדינה של צדק. הטרוריסטים תקפו באופן אישי אותי כיהודייה צרפתית. כאזרחית גאה. כשראיתי את כל האנשים בכיכר הרפובליקה ברביעי בערב, חוויתי לראשונה את צרפת זועקת את רצונה לחיים טובים עבור אזרחיה, צרפת זועקת לא לטרור ולקיצוניות. אבל באותו זמן שהתרגשתי, קול קטן בראשי שאל איפה היו כל האנשים האלו כשחמאס תקף את ישראל בקיץ האחרון.
    בכל אופן, הייתי שם עבור הקורבנות הצרפתים, לא מתוך הקשר שלי לישראל.
    ביום שישי, ה-9 לינואר בשעה 13:33, אולי קיבלתם התראת חדשות על אירוע ירי בפורט דה וינסנס. באותו זמן אני למדתי בספריה. אמא שלי התקשרה אלי ואמרה "יש ירי ליד בית הספר שלך, תישארי רגוע ואל תצאי החוצה". מיד הסתכלתי החוצה וראיתי מאות אנשי צוות בורחים. באותו רגע התחילה פאניקה בבית הספר, נהלי בטיחות מחמירים, לחץ ופחד. פחד מהסוג האמיתי, לא כזה שמרגישים כשרואים סרט אימה. ואז הגיעה התראה שניה, הפיגוע התרחש בחנות כשרה. אני וכל החברים היהודים שלי התחלנו לבכות. גם חלק מאלה שאינם יהודים. רק 200 מטר מאתנו, כמות לא ידועה של אנשים מוחזקים כבני ערובה, רק בגלל שיצאו לעשות קניות לשבת. רק בגלל שנולדו יהודים.
    העברנו את ארבע השעות הקרובות סגורים בבית הספר. לפעמים על הרצפה, לפעמים יושבים, אבל בשום פנים ואופן לא בעמידה. האזור כולו היה תחת הסגר, אנשים חמושים מסתובבים ברחובות כמו בסרט פעולה, טלוויזיה פתוחה על חדשות בכיתה, הודעות ושיחות בלתי פסוקות מחברים ומהמשפחה שרצו לוודא שאני בסדר, ורעש הרקע המתמיד: סירנות, מסוקים, בכי, צרחות, שתיקה ואז סירנות חדשות…
    ואז השתררה דממה. דממה ש-2000 תלמידים הפרו בשירה גאה של ההמנון הצרפתי מול החלונות למרות האיסור להתקרב אליהם. הייתי כל כך גאה להיות צרפתייה באותו הרגע, אני נשבעת לכם. ואני רק יותר ויותר גאה מאז יום ראשון, כשראיתי מעל ל-4 מיליון איש צועדים ברחבי כל המדינה, צועקים "je suis Charlie" (אנחנו שארלי) ו (אנחנו המשטרה), אבל איפה היה (אנחנו יהודים?)
    היו אנשים שצעקו את זה, אבל לא הרוב… ראיתי דברים מדהימים, כמו יהודי עם דגל ישראל שהתחבק עם מוסלמי עם דגל פלסטיני. אבל אחרי הפיגוע האנטישמי המי יודע כמה, שגרר את אותן התגובות הקבועות של "האבטחה המוגזמת ששמים על קהילה שלכם, ועמדת הקורבן התמידית שלכם" שזורקים לי בכיתה. אני לא יודעת איך להרגיש עכשיו… תמיד אמרתי שלעולם לא אעזוב את צרפת, ארצי האהובה שקיבלה את סבא וסבתא רבא שלי מהונגריה ופולין לפני מאה שנה, ואת אבי מאלג'יר לפני 50 שנה, אבל כל אותו הזמן תמיד הפגנתי בגאווה את האהבה שלי לישראל.
    אבל עכשיו אני שואלת את עצמי- לעזוב או להשאר? אין לי תשובה….

    צילום: יניב לוי

    אלזה תמים, בת 19, מדריכה בקן פריז של תנועת "הבונים דרור".

    פעילות "הבונים דרור" בצרפת מתקיימת כיום בשני קנים, פריז ומרסיי. הפעילות היא בהובלת השליחים, רוני ודניאף ונערכת מדי שבת וכוללת ריקודי עם, ערבי תרבות ופעולות. במהלך השנה ישנם מספר טיולים כאשר בסוף השנה מתקיים מחנה הקיץ המאגד בתוכו גם קן בריסל, בלגיה.
    הבונים דרור היא  תנועת נוער יהודית, ציונית-סוציאליסטית עולמית ותנועה אחות של הנוער העובד והלומד.

     

     

    השבוע, ביום רביעי ה-11/11, נחנך שביל זיכרון חינוכי באורך 3 ק"מ המתחיל בצומת רביד ומסתיים בכניסה לקיבוץ רביד שבצפון. שביל הזיכרון משלב בין טיול בטבע לבין חוויות תוכן מוחשיות ומשחקיות. לפני שבוע ציינו 20 שנים לרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין – כשבמרכז העצרת לזכרו עמד המאבק על הדמוקרטיה. רצח רבין צריך להיות תמרור אזהרה למקומות המסוכנים שאפשר להגיע אליהם אם לא נלמד לחיות ע"פ כללי הדמוקרטיה. אך איך אפשר, 20 שנה אחרי, לחנך גם לדמותו כמנהיג כשלכלל בני הנוער כבר אין זיכרונות מוחשיים מחייו?
    בדיוק על השאלה הזו מנסים לענות עם מיזם חינוכי חדש בקיבוץ רביד. שביל "דרך רבין" הוא שביל זיכרון חינוכי באורך 3 ק"מ. לאורך הדרך משובצים מיצגים חזותיים ומתקנים משחקיים אשר מאפשרים לקבוצה או למטייל הבודד לעבור חוויה מוחשית דרך חייו של רבין.
    לאורך השביל ניתן לראות את פעולתו של רבין כחייל ומצביא אשר ימחישו ע"י חלל דמוי בונקר החצוב בסלע כשעל הקירות תלויים סמלי ההגנה, הפלמ"ח וצה"ל. את רבין המדינאי ימחישו דרך ספסל אבנים גודל המשקיף לנוף מול משקפת אבן גדולה. דרך המשקפת יוכלו המטיילים להסתכל למרחק, אל האופק. השביל מסתיים במיצג אשר משקף את הרצח. מי שמגיע לתחנה עובר דרך לוחות ברזל גדולים ומוטים שהולכים וסוגרים על העוברים בתוכם. על הלוחות מודפסים כתובות גרפיטי התמונות המתארים את ההסתה אשר קדמה לרצח. בקצה הלוחות, ניצב לוח שחור ובו שלושה חורי ירייה. במיצג יוצב גם נאומו האחרון של רבין חצוב על סלע.
    את השביל והתחנות בנתה הקרן הקיימת לישראל כחלק משיתוף הפעולה.
    שביל הזיכרון הוא נדבך נוסף בפעילות הענפה של תנועת דרור ישראל להנצחת זכרו של רצח יצחק רבין ז"ל: הקמת עשרות "אוהלי זכור" ברחבי הארץ בשבוע בו חל יום הזיכרון לרצח, ארגון מבצעי צמתים "משואות ליצחק", ובשנים האחרונות הובלת העצרת המרכזית תת הכותרת "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה.". מפעל הזיכרון החדש, "שביל רבין" יהווה למעשה כניסה לקיבוץ רביד ולמרכז החינוכי הפועל במקום ואליו מגיעים עשרות אלפי חניכים בכל שנה להכשרות, לסמינרים ולפעולות, וכן אלפי בני נוער, צעירים ואנשי כוחות הביטחון.
    שביל "דרך רבין" בשיתוף: הקרן הקיימת לישראל, הקרן לשימור שטחים פתוחים, הנוער העובד והלומד, דרור ישראל וקיבוץ רביד.


    שלום לכולם,
    שמי יעל מלסה, מדריכה וחניכה בקן רמב"ם של הנוער העובד והלומד. זאת השנה השלישית בה אני מציינת עם חברי את חג הסיגד יחד עם התנועה.
    למדתי שחג הסיגד הוא חג של חשבון נפש חברתי שחל 50 יום אחרי יום כיפור. החג מצין חשבון נפש נוסף שעל האדם לעשות במשותף עם סביבתו, קהילתו גם לאחר חשבון הנפש של יום הכיפורים. זה בגלל שחשבון נפש אישי מוביל רק את האדם עצמו תיקון. אבל, הדרישה לחשבון נפש קהילתי, בדומה לתנועה, שואפת להגיע לחברה מתוקנת ע"י כך שעוצרים ושואלים: מה אנחנו רוצים שיהיה כאן בחברה הישראלית?


    בתנועתנו ובתנועות השונות אנחנו משנים את המציאות בסביבה בה אנו חיים, במדינה בה אנו חיים.
    בהזדמנות זו, אני רוצה לבקש מכם הוביל, להנהיג, לבחור להתנגד ולמציאות ולא לקבל אותה רק כי זה קל יותר. לאהוב אחד את השנייה ולעשות את חשבון הנפש הקהילתי שלשמו התכנסנו היום בצורה הטובה ביותר, במטרה לתקן את החברה שלנו.
    אסיים בברכת התנועה,
    לעבודה, להגנה ולשלום,
    עלו והגשימו!

     

    צילום: אורן כחלון

    חג הסיגד נערך במשך 2500 שנות גלות ע"י יהודי אתיופיה, כ-50 יום לאחר יום הכיפורים. בחג חידשו יהודי אתיופיה את הברית בין העם היהודי ואלוהים, חיזקו את הכמיהה לציון והכיסופים לארץ ישראל וערכו חשבון נפש חברתי לקראת השנה הבאה. עם העלייה ארצה, החלו יהודי אתיופיה לציין את חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב בירושלים.
    השנה ישתתפו 150 חניכים מהנוער העובד והלומד בחגיגיות הממלכתיות של החג בטיילת ארמון הנציב בירושלים. שם יוקם "אוהל כיסופים לציון" ע"י מספר תנועות נוער בשיתוף מועצת תנועות הנוער. תנועות הנוער המשתתפות: הנוער העובד והלומד, בני עקיבא, הצופים, השומר הצעיר ועזרא. הנושא המרכזי של האוהל הוא חשבון נפש חברתי לאופן שבו חוגגים את חג הסיגד. בחג הסיגד מתייחסים לכמיהה לירושלים והיום בני הנוער שואלים את עצמם "לאיזו חברה ישראלית אנחנו כמהים?". באוהל יתקיימו הרצאות וסדנאות לנוער, תוצג תערוכה על החיים באתיופיה ובסוף יתקיימו מעגלי שיח של כלל חניכי תנועת הנוער במטרה ליצור שיח משותף של חשבון נפש חברתי. באוהל תתקיים הרצאה של יאסו זללו, פעיל חברתי שישוחח עם החניכים על חג הסיגד באתיופיה וחוויותיו כנער. בנוסף, חניכי הנוער העובד והלומד יפעילו פעילות ODT עם תחנות אתגריות עם חידות ומשימות סביב החיים באתיופיה ומשמעות החג.

    להלן תכנית הפעילות של מתחם תנועות הנוער בחגיגות הסיגד. הציבור מוזמן.

    אדוני ראש העיר, מר דוב צור, חניכי הנוער העובד והלומד, מדריכים, אנשי חינוך, ערב טוב,
    אני תמיר, אני דיאנה, ואנחנו עובדים בסניף מקדונלדס בקניון הזהב בעיר. רצינו לספר לכם קצת על איגוד העובדים של מקדונלדס:
    האיגוד קם לפני יותר משנתיים על ידי עובדים ומנהלים מכל הארץ, כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלנו במקדונלדס, שעמדו באותה תקופה סביב המינימום הנדרש בחוק, וכדי לחתום על הסכם קיבוצי שיבטיח את שיפור תנאי העבודה. הקומיקאי כריס רוק, אמר פעם ששכר מינימום הוא בעצם הדרך של המעסיק להגיד לך "הייתי משלם לך פחות, אבל אסור לי".
    לפני מספר חודשים גם אנחנו התחלנו להבין את זה. הייתה משמרת אחת מאוד קשה, הרגשנו שלכל עובד נותנים יחס שונה, ולחלקנו היו חסרים מדים, דבר שלא אִפְשֶר לנו לעבוד. אני ועובד נוסף בשם ניר, שהתגייס לאחרונה, החלטנו לפעול בנושא. גייסנו עובדת נוספת ופתחנו קבוצת וואטסאפ שאליה התחילו להצטרף עובדים נוספים כדי לשנות את המצב במקדונלדס. ניסינו לקבוע שיחות עם מספר מנהלים בכירים, אבל בכל פעם הם ביטלו את השיחות ברגע האחרון.
    יום אחד הגיעו אלינו לבית הספר מ"הרשת – הסתדרות הצעירים בישראל" והעבירו לנו הרצאה על הזכויות שלנו בעבודה. בסוף ההרצאה סיפרנו להם על הבעיות שיש לנו במקדונלדס והם הפנו אותנו לאיגוד העובדים. הייתה לנו שיחה עם אור שבה סיפרנו לו על כל מה שקורה. פתאום כשהיינו שישה עובדים שמספרים על הדברים האלה ביחד, הבנו שהבעיות של כולם ביחד הרבה יותר גדולות מהבעיות הפרטיות של כל אחד מאיתנו. הבנו ששיפור התנאים זה לא רק בשבילי אלא בשביל כולם, שבסופו של דבר אם יהיה שיפור בתנאים, זה יעזור לכולם ולא רק לי.


    הבנתי פתאום איך נראה שוק העבודה בישראל הבנתי שהמעסיק יותר חזק מהעובד, שיש מעסיקים שלא שמים על העובדים שלהם. בגלל שיש הרבה נערים שרוצים לעבוד, המעסיקים יכולים לעשות מה שהם רוצים, להחליף עובדים ואפילו להשעות עובדים מהעבודה. הבנתי שלא משנה באיזה מצב אתה נמצא, עם מי אתה נמצא, לא צריך להתייאש.
    אבל יותר מהכל הבנתי שאנחנו לא לבד ושיש לנו את הסתדרות הנוער העובד והלומד מאחורינו. כי מה שמאפשר למאבק לקרות, זה שכולנו ביחד, אם לא היינו כולם יחד, זה לא היה מצליח לקרות. וככל שיותר עובדים יצטרפו אלינו, אני יודע שהמאבק הזה היה יצליח הרבה יותר.
    מאז מאי 2014, עובדי מקדונלד'ס נאבקים על זכויותיהם, על כבודם ועל כבודה של כל החברה הישראלית.
    המאבק שלנו הוא המאבק של כולם.
    אנו קוראים להנהלת מקדונלד'ס לפנות לדרך חדשה, של כבוד הדדי ולכבד את זכותם של עובדיה להתארגן. חזרו למשא ומתן, חתמו על הסכם קיבוצי!
    הצטרפו אלינו כי רק יחד נוכל להפוך את מקדונלדס למקום עבודה שטוב יותר לעבוד בו.

     

    דיאנה ותמיר, עובדי מקדונלדס – סניף קניון הזהב.



    (בעברית ובערבית) אין לי ארץ אחרת – אין לנו ארץ אחרת
    כבוד נשיא מדינת ישראל, מכובדי כולם
    בימים קשים אלה שהלב רותח והדם בוער ואנשים אחוזים ביצר עצום של נקמה ותסכול, אנחנו נדרשים לשמור על צלם אנוש, אנחנו נדרשים לשמור על ערכי הדמוקרטיה, אנחנו נדרשים לאחריות.
    גם כשזה קשה מנשוא – ג'סבן ענו, אנחנו חיים ביחד, ועל אפנו וחמתנו נמשיך לחיות יחד!
    אני מצטט את אמרתך כבוד נשיא המדינה ומבקש לחזק את ידיך בעשייתך ותרומתך להטמעת ערכי הדמוקרטיה, השוויון, כבוד האדם ואהבת האדם באשר הוא אדם.
    בימים קשים אלה של ייאוש ופחד, אנחנו כאן כדי להשמיע מסר של תקווה, של דרך אחרת, אנחנו כאן כדי להשמיע את הקול השפוי, הלא קיצוני והלא מתלהם הקיים בישראל, הקול הזה הוא רובה המכריע של מדינתנו, המבקש ורוצה לחיות את חייו יהודים, ערבים ודרוזים בשותפות, בשוויון ובקיום משותף.


    avivi aharon / Protest Art

    עשרים שנה חלפו מאז רצח ראש ממשלה בישראל. עשרים שנה חלפו ושוב אנו ניצבים היום להגן על אותם ערכים למענם נלחם ובגללם נרצח ראש ממשלה אהוב ומיוחד – יצחק רבין.
    בתודעת הציבור הערבי בישראל ובעולם הערבי יצחק רבין ייזכר כמי שהניח את חרבו והושיט את ידו לשלום – חתם על הסכם שלום עם ירדן והחל בתהליך הפסקת השליטה המתמשכת בעם הפלסטיני – הוא עשה זאת בביטחון, בהרבה כבוד ואהבה, הוא היה איש צבא דגול אך היה גאה יותר כאיש בצבא השלום.
    בתודעת הציבור הערבי בישראל, יצחק רבין ייזכר כמי שקידם את החברה שלנו בהקצאת משאבים בתחומי התשתית, התעסוקה, הבריאות ואת ההשקעה בחינוך הכפיל פי שניים – הוא ראה בחינוך את התשתית האנושית לחברה טובה יותר. סוף סוף, הרגשנו שראש הממשלה שלנו מתייחס אלינו כשווים בין שווים. ולאחר הרצח, התחושה החזקה ביותר לדעתי, בקרב הציבור הערבי היתה יתמות – חשנו כיתומים.
    בתודעת הציבור הערבי בישראל יצחק רבין ייזכר כאיש אנטי-גזעני הנאבק לשמור על ערכי הדמוקרטיה מפני הכוחות הבאים להחריבה. הוא ביקש לבצר אותה ולתת לכל אזרח את תחושת השיתוף והשוויון.


    avivi aharon / Protest Art

    אנחנו הקול השפוי, הנזעק בימים אלה להשתיק את הקולות הקיצוניים המגיעים משני הצדדים. אף אם בני דתות שונות ולאומים שונים אנו, מינהגינו שונים ולעיתים תרבותנו שונה, ועל אף חילוקי הדעות, אל לנו לתת לאותן קבוצות קיצוניות להבעיר את מדינתנו ולחבל במרקם הקיום המשותף שהתפתח בינינו.
    באנו לכאן היום לומר: אף אחד לא ילך מכאן לעזה ואף אחד לא יחזור מכאן לגולה.
    אין לנו ארץ אחרת.


    avivi aharon / protest art

    לככר הזו נקבצו ובאו בני ובנות נוער ערבים ויהודים, ביניהם חברי וחברות תנועת בני-עקיבא. לבי מתרחב ועיני דומעות כשאני חושב על האפשרות שמה שקורה כאן, בכיכר הזו הערב, יהפוך לשגרה, ליום יום של ישראל שלנו.
    אנחנו הקול השפוי של ציבור המחנכים, המדריכים והחניכים של תנועות הנוער בישראל, יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, דתיים וחילוניים, מהעיר, מהכפר, מהקיבוץ, מהמושב, מהערים המעורבות, מישובי הבדואים בדרום ובצפון, נמשיך לחנך לאור המורשת האנושית והדמוקרטית. נמשיך ללמוד וללמד שוויון ערך האדם ואהבת האדם באשר הוא אדם. למען עתיד טוב יותר לנו, לבנינו ולנכדינו בישראל שלנו.
    ונאמר אמן

    טוני נסר, רכז הקנים הערביים בנוער העובד והלומד.

    עצרת "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה." – 31/10/15

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!