היומיים האחרונים היו יוצאי דופן. תחילה, 12 הנרצחים במערכת "שארלי הבדו", אחר כך השוטרת הצעירה שנרצחה בחמישי. פריז שרויה בפחד שלא ראיתי כמוהו במשך 17 שנה של חיים פריזאיים.
טרוריסטים תקפו את ערכינו, את מה שהמהפכה הצרפתית הביאה לעולם לפני יותר מ-200 שנים. מדינה של זכויות אדם, של חופש הביטוי, חופש העיתונות. מדינה של צדק. הטרוריסטים תקפו באופן אישי אותי כיהודייה צרפתית. כאזרחית גאה. כשראיתי את כל האנשים בכיכר הרפובליקה ברביעי בערב, חוויתי לראשונה את צרפת זועקת את רצונה לחיים טובים עבור אזרחיה, צרפת זועקת לא לטרור ולקיצוניות. אבל באותו זמן שהתרגשתי, קול קטן בראשי שאל איפה היו כל האנשים האלו כשחמאס תקף את ישראל בקיץ האחרון.
בכל אופן, הייתי שם עבור הקורבנות הצרפתים, לא מתוך הקשר שלי לישראל.
ביום שישי, ה-9 לינואר בשעה 13:33, אולי קיבלתם התראת חדשות על אירוע ירי בפורט דה וינסנס. באותו זמן אני למדתי בספריה. אמא שלי התקשרה אלי ואמרה "יש ירי ליד בית הספר שלך, תישארי רגוע ואל תצאי החוצה". מיד הסתכלתי החוצה וראיתי מאות אנשי צוות בורחים. באותו רגע התחילה פאניקה בבית הספר, נהלי בטיחות מחמירים, לחץ ופחד. פחד מהסוג האמיתי, לא כזה שמרגישים כשרואים סרט אימה. ואז הגיעה התראה שניה, הפיגוע התרחש בחנות כשרה. אני וכל החברים היהודים שלי התחלנו לבכות. גם חלק מאלה שאינם יהודים. רק 200 מטר מאתנו, כמות לא ידועה של אנשים מוחזקים כבני ערובה, רק בגלל שיצאו לעשות קניות לשבת. רק בגלל שנולדו יהודים.
העברנו את ארבע השעות הקרובות סגורים בבית הספר. לפעמים על הרצפה, לפעמים יושבים, אבל בשום פנים ואופן לא בעמידה. האזור כולו היה תחת הסגר, אנשים חמושים מסתובבים ברחובות כמו בסרט פעולה, טלוויזיה פתוחה על חדשות בכיתה, הודעות ושיחות בלתי פסוקות מחברים ומהמשפחה שרצו לוודא שאני בסדר, ורעש הרקע המתמיד: סירנות, מסוקים, בכי, צרחות, שתיקה ואז סירנות חדשות…
ואז השתררה דממה. דממה ש-2000 תלמידים הפרו בשירה גאה של ההמנון הצרפתי מול החלונות למרות האיסור להתקרב אליהם. הייתי כל כך גאה להיות צרפתייה באותו הרגע, אני נשבעת לכם. ואני רק יותר ויותר גאה מאז יום ראשון, כשראיתי מעל ל-4 מיליון איש צועדים ברחבי כל המדינה, צועקים "je suis Charlie" (אנחנו שארלי) ו (אנחנו המשטרה), אבל איפה היה (אנחנו יהודים?)
היו אנשים שצעקו את זה, אבל לא הרוב… ראיתי דברים מדהימים, כמו יהודי עם דגל ישראל שהתחבק עם מוסלמי עם דגל פלסטיני. אבל אחרי הפיגוע האנטישמי המי יודע כמה, שגרר את אותן התגובות הקבועות של "האבטחה המוגזמת ששמים על קהילה שלכם, ועמדת הקורבן התמידית שלכם" שזורקים לי בכיתה. אני לא יודעת איך להרגיש עכשיו… תמיד אמרתי שלעולם לא אעזוב את צרפת, ארצי האהובה שקיבלה את סבא וסבתא רבא שלי מהונגריה ופולין לפני מאה שנה, ואת אבי מאלג'יר לפני 50 שנה, אבל כל אותו הזמן תמיד הפגנתי בגאווה את האהבה שלי לישראל.
אבל עכשיו אני שואלת את עצמי- לעזוב או להשאר? אין לי תשובה….
צילום: יניב לוי
אלזה תמים, בת 19, מדריכה בקן פריז של תנועת "הבונים דרור".
פעילות "הבונים דרור" בצרפת מתקיימת כיום בשני קנים, פריז ומרסיי. הפעילות היא בהובלת השליחים, רוני ודניאף ונערכת מדי שבת וכוללת ריקודי עם, ערבי תרבות ופעולות. במהלך השנה ישנם מספר טיולים כאשר בסוף השנה מתקיים מחנה הקיץ המאגד בתוכו גם קן בריסל, בלגיה.
הבונים דרור היא תנועת נוער יהודית, ציונית-סוציאליסטית עולמית ותנועה אחות של הנוער העובד והלומד.