בתור ילדה, עירונית לחלוטין מכפר סבא, למדתי במסגרת תכנית הלימודים של בית הספר בחווה החקלאית איך לגדל גזר והתנסיתי בפעם הראשונה בקטיף של גידולי שדה. בקן של נוער העובד והלומד, כמו בשאר תנועות הנוער, נהגו לקיים בשבועות הקיץ "מחנות עבודה" בהם בני נוער עירוניים מסייעים לעבודה החקלאית בקיבוצים ובמושבים. מפעלים חינוכיים אלה, כמו גם ימי העבודה שהיו נהוגים בבתי הספר של המנהל לחינוך התיישבותי, התבססו על הידיעה כי החקלאות היא חיונית עבור החברה הישראלית כולה ועל הידיעה שעבודה חקלאית יכולה להיות מחנכת בפני עצמה- לקשור ביננו לבין ארצנו, להפוך אותנו לאנשים עובדים ויצרניים. אז, לפני בסך הכל עשרים שנים, ידענו היטב שהחקלאות חשובה לנו, שעתידנו בה. התגאינו בפיתוח, בקדמה ובידיעה שכאן, בארץ ישראל, העם היהודי מתקיים וניזון מעמלו שלו.
לצערי, בעשור האחרון המדינה מנהלת מאבק עיקש בחקלאים. יש בממשלה מי שחושבים שאם יעוררו קצת יותר תחרות בין החקלאים, יצמצמו את תמיכות המדינה, יפתחו את השוק לייבוא אז יפחתו פלאים המחירים לצרכן. הניסיון להוריד את יוקר המחייה נעשה על גבי החקלאים תוך התעלמות מוחלטת מפערי התיווך העצומים של רשתות השיווק. משמעות הדבר עתידה להיות צמצום משמעותי של היקף החקלאות הישראלית והפיכתה לריכוזית ומנוהלת ע"י חברות ענק. תהליך זה עתיד לחסל את הקשר שבין החקלאי-המתיישב לבין אדמתו. באזורים פריפריאליים כמו הערבה או הגליל העליון תעורער לחלוטין היכולת להתקיים, הביטחון התזונתי בישראל יהיה כפוף לייבוא- כלומר משמעות של הפסקת טיסות לארץ או חרם בינלאומי תהייה קשורה ישירות למזון הזמין.
בתוך התהליך הזה משתנה היחס לחקלאים. מי שפעם היו חלוצים בעלי תפקיד כלפי החברה הישראלית, הפכו בעיניי המדינה לשחקנים בודדים בשוק קפיטליסטי שכל רצונם הוא הון כלכלי. קשה להסביר לנערי האוצר שהחיים במושב אביבים, שרוב תושביו מתקיימים מעבודת הלול המשפחתי, השוכן במרחק של פחות מקילומטר ממארון א-ראס שבלבנון, הם לא בדיוק חיים של הון כלכלי ושאולי פתיחת השוק לתחרות פרועה תפגע דווקא באותם אנשים.
מעבר למאבק הציבורי והפוליטי החשוב אל מול הרפורמות המתגבשות, אני מאמינה שנדרשת פעולה חינוכית רחבה בקרב בני הנוער המחדשת את יחסנו לחקלאות. היא מכובדת, היא חשובה, היא משמעותית. ממש כמו שלימדו אותי אז בחווה החקלאית. אנו לא מנהלים כאן מאבק כלכלי גרידא, זהו מאבק ערכי ובני הנוער צריכים לקחת בו חלק. לצד המאבק להכרה, אנחנו יכולים לקיים גם תהליך של התחדשות ערכית וחינוכית.
לפני שנתיים ריכזתי שבוע עבודה שמקיימת הנוער העובד והלומד בקיץ ובמסגרתו מגיעים חניכים מסיימי יא' מההתיישבות להתנסות בעבודה חקלאית בקיבוץ רביד. דרך ההתעקשות שלא להשאיר פרי על העץ, המאמץ לחבר את צינורות המים ולהבין את מערכת ההשקיה והרגישות הנדרשת במלאכת הגיזום – למדו החניכים מהי קבוצה, חוו יצירה, למדו על האתגרים של החקלאות היום. הם סיימו את שבוע העבודה כשהם אוהבים ומחוברים לעבודה במטע, כשהם חברים טובים יותר ויותר מכל – אוהבים לאכול ליצ'י.
בקרוב מגיע חג הקציר – שבועות. ניתן להפוך אותו לחגיגה חינוכית של אירועים לכל הגילאים העוסקים בחשיבותה ויופייה של החקלאות שלנו. ניתן לבקש מבני הנוער מהעיר, מהקיבוץ ומהמושב להוביל פעילות זאת תוך למידה על המאבק הנוכחי.
פעילות חינוכית שכזו, תפרה גם את בני הנוער וגם את המבוגרים- היא תטעין בתוכן את המאבק ותבקש למקם שוב את החקלאות הישראלית כחלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני – לשוב לארצנו, לעבד את אדמתנו, להתקיים בכבוד מפרי עמלנו. להיות עם עובד.
קומונרים מהמרחב ההתיישבותי בהפגנה למען החקלאיים.