על החוויה שברביד..
לשמוע שיש מטעים(?), להתלהב שאני הולך לאכול הרבה פירות ולהגיד שאני בא להבין קצת לפני שדברים הם מורכבים יותר ממה שאני חושב ולהגיע לרביד. ככה זה התחיל החוויה שגרמה לי לחשוב כלכך דברים שונים וחדשים על התנועה. לאט לאט הבנתי שבגיזום מנגואים אין כלכך הרבה מה לאכול ושהאמת זה לא ממש משנה.. גיזום עצי מנגו במשך יומיים הייתה חוויה "חושבת" ושונה ששינתה את מה שאני מרגיש על חקלאות ועבודה, מהעבודה השחורה שצריך שהתאילנדים יעשו בשבילי וחשיבה "שהאנשים הטובים צריכים לחנך" הבנתי שחקלאות בכלל וגזימת עצי מנגו בפרט היא עבודה לא קלה בכלל. היא עבודה שדורשת חשיבה והרבה 
השקעה. הרגשתי שמה שאני עושה הוא חשוב לתנועה שלי והיום אני מזדעזע מהעובדה שמישהו יכול לעשות את מה שאני עשיתי כשהוא לא מקבל את התנאים שמגיעים לו, שהוא חי בכלכלה לא הוגנת, שהוא מנוצל, שהוא לא בוחר בעבודה וכתוצאה מכל נשללת ממנו הבחירה החופשית על חייו. הבנתי שאנשים טובים שמאמינים במה שהם עושים צריך בכל מקום, שאני חלק מתנועה שמסוגלת ליצור לעצמה עצמאות כלכלית. שאני והקבוצה יכולים לבחור לעבוד ביחד בשביל כולם ולהצליח, שקבוצה יכולה להתגבש וקשרים יכולים להיווצר סביב העבודה העמלנית. שחשוב שבארץ ישראל תהיה עבודה חקלאית פנימית ועצמאית. אני עדיין במחשבות על כיצד העבודה יכולה לעשות טוב לנפש האדם, איך זה הגיוני? אני לא עובד בשביל כסף? אפשר לעבוד ולעבוד בצורה איכותית מבלי שלנגד עיניי יהיה הכסף?
הקבוצה שנוצרה בתהליך העבודה הייתה בעלת הרכב שונה מעניין אבל סביב המטעים והעבודה נוצרו קשרים כנים ואמיתיים. הקבוצה רק שואלת כל הזמן מתי עולים שוב והפעם לא בשביל לאכול הרבה פירות אלה בשביל לעבוד שוב להרגיש את התחושה הזאת שוב שעשיתי משהו משמעותי ביחד עם עוד הרבה אנשים. אני מרגיש שאתגרתי את הגוף שלי ושבתנועה שלי יש עוד אופני הגשמה ויש עוד הרבה לאן להתפתח.
אני קורא לרכזי הקינים והמדריכים הבוגרים שפה להביא קבוצות מהבוגרת אל המטעים, להפוך את תנועת הנוער לשותפה אמיתית בפיתוח המטעים בתהליך החינוכי שעברתי פה ושתיסע באחריות על כך שבשנה הבאה יהיה 100% פרי תנועתי.
לעבודה להגנה ולשלום עלו והגשימו
שגב יב' גרעין דרך קן רמת ישי
לדף הפייסבוק של "דרור מטעים חינוכיים"
