שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    אוטובוס 3- מחוז חיפה, אנחנו עומדים כאן היום האחרון של המסע לפולין בטרבלינקה ואני מנסה לחשוב איך לסכם את המסע הזה.

    אני מנסה לחזור אחורה ללפני שבוע, כשנפגשנו בשדה התעופה, לא..בעצם אני מנסה לחזור לסמינרים שלנו, אני רק חושב איזו דרך עברנו. בכל סיכום סמינר הייתי אומר לקבוצה שלי שאני אוהב אותם ושמח שאיתם אני יוצא למסע, אז אני אמשיך את המסורת וגם הפעם אני אומר להם את זה.

    אני חושב שכמו המון אחרים, המסע הזה שינה בי את צורת ההתבוננות שלי על דברים, ויכול להיות שהוא שינה עוד דברים, שאני לא מצליח להצביע עליהם ורק בעתיד אני אדע להבחין בהם.

    במסע הצלחתי ללמוד על הזהות היהודית שלי, הצלחתי ללמוד על הבחירה שלי והמשמעות שלי בחיים שלי ובחיים של אחרים, למדתי שמותר לבכות מלראות הר של עפר, ויותר מזה- למדתי שכל אחת בוכה ממשהו שונה ויש כאלו שלא בוכים בכלל. למדתי את האירוניה שבלשיר כל בוקר ש״עם ישראל חי״ ובצהריים ללכת במחנות השמדה. אבל למדתי שהשואה היא יותר ממוות, למדתי שהשואה מלמדת אותנו על הכוח של החינוך ושל הקולקטיב. וכמו כל ה״למדתי״ שלי, גם נשארתי עם המון שאלות פתוחות.

    כשהציגו לנו לראשונה את המסע לפולין שאלו אותנו מה היינו רוצים ללמוד במסע, עניתי שאני רוצה לדעת אם העולם למד מהשואה ואני יכול להגיד בלב שלם – שאני לא יודע. הרי ברור שכרגע אין עוד רצח עם כל כך מאורגן ואידיאולוגי כמו השואה, אבל כמו שדיברנו – בכל ניצול, בכל בידוד קיים פלאשוב או אושוויץ קטן, אבל אני אופטימי-  ואני גם אסביר: אנחנו מגבירים את האור ולא מחלישים אותו, אנחנו יודעים לבקר את המעשים שלנו להתחדש וללמוד, וזאת הגדולה שלנו.

    אני יוצא מהמסע הזה עם המון תקווה שכל אחד מאיתנו יפיץ את מה שספגנו במסע הזה, וזה לדעתי סוד כוחה של הקבוצה: שיודעת לחנך, לתמוך, לבקר, להעצים ולהגשים – ביחד.

    אייל גרודקה, זכרון יעקב

    אושוויץ
    אני עמדתי שם בהלם
    לא מצליח להפנים את מה שראיתי.
    את ערימת הענק של שיער הנשים, וילתותיהן התמימות,
    שנשאר קלוע בצמות.

    את הרגליים התותבות של הנכים,
    אשר לקחו למשרפות מבלי לחשוב פעמיים.
    את כלי האוכל, המשקפיים, הטליתות.
    את העפר.
    את אותם אלו שהלכו
    ולא ישובו עוד.

    אני יושב על מסילת הרכבת,
    פניי לכיוון המחנה
    חושב על מה שראיתי,
    איך עברתי בתוך תאי הגז,
    המקום שבו מיליונים נרצחו,
    כשלפני רגע, רק רצו מקלחת חמה,
    כדי להפשיר בתוך הקור הנורא.

    איך ישבנו באורוות,
    אשר בהם האסירים ניסו לגור
    אשר בהם הרגו נשים בהריונם
    ואת הטף, בנשימתו הראשונה.

    הכל נראה לי כל כך רחוק
    אפילו שעמדתי שם!
    הכל כל כך גדול

    מדוע האדם השקיע כל כך בלרצוח את אחיו?
    כיצד האסירים הפנימו את מצבם?

    אני פתאום חושב על כל האנשים
    כמות בלתי נספרת
    גברים. נשים. מבוגרים. ילדים. נכים. הומוסקסואלים.
    המונים.
    עם עבר.
    עם עתיד.
    עם סיפור לספר.
    שלא יסופר לעולם.
    ועתיד, שלא יתממש.
    והכל נעלם בשניות ספורות.
    והם פעורי פה ואדומי עיניים.
    מנסים להתעורר מהסיוט.
    אך אין הם מפנימים כי זוהי מציאותם.

    אני עמדתי שם בהלם, וכנראה שגם הם.

    הזדמנות להשתתף באירוע נדיר ומיוחד עם הנחה מיוחדת לחברי התנועה!
    כנסו לקישור לרכישת כרטיסים מוזלים לחברי התנועה והוריהם!
    ב-92 שנות קיומה של התנועה התחנכו בה מעל מיליון וחצי ישראלים. לאורך השנים נאספו אין ספור סיפורים מרגשים – מתקופת הקמת קיבוצים ומושבים טרום הקמת המדינה, קליטת העלייה בשנות ה-50, הקמת מאות סניפים בכל הארץ, פתיחת הפעילות בקרב החברה הערבית והדרוזית, הקמת מפעל חוות ההכשרה ועוד ועוד…
    עכשיו יש לכם הזדמנות לשמוע את הסיפורים המרגשים ממקור ראשון! בואו לערב מיוחד שכולו מוקדש לחולצה הכחולה ולנוער העובד והלומד במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים בניהולו האמנותי של יוסי אלפי, מספר סיפורים.

    ערב מספרי סיפורים

    ישתתפו: ישראל ויסלר-פוצ’ו, רחל רבין, חני נחמיאס, כרמלה מנשה, תא”ל (מיל.) יהודה בן חמו, ד”ר מרדכי נאור, שמעון אהרון, פרופ’ שיח’ פאדל מנסור, טוני נאסר ועוד הפתעות…
    האירוע יתקיים ביום שלישי, ה-18.10, שעה 22:00, בתיאטרון גבעתיים.
    לכרטיסים מוזלים, במיוחד לחניכי התנועה והוריהם:
    כנסו לקישור: http://noal.pashbar.co.il
    או התקשרו: 8023* קוד הנחה: 232016

    עלו והגשימו ונפגש שם!

    בשנים האחרונות ניתן להצביע על עלייה משמעותית בהשתתפות בני הנוער בישראל בפעילות תנועות הנוער (250 אלף חניכים בתנועות הנוער, עלייה של 65% בעשור האחרון). עם גדילת הפערים החברתיים והכלכליים בישראל, ישנם יותר ויותר ילדים ובני נוער אשר משפחותיהם מתקשות לשלוח אותם לטיולים ולמחנות הקיץ. בתנועת הנוער העובד והלומד מדווחים כי בשלוש השנים האחרונות (ע"ד-ע"ו) ישנה עליה של 35% בממוצע בשנה במספר החניכים שמגישים בקשה לסבסוד מחנה או טיול, ורק בקיץ האחרון כל חניך חמישי שיצא לסמינר הדרכה בנוער העובד והלומד היה זקוק לסבסוד.

    סיסמת הנוער העובד והלומד, "ביתנו פתוח לכל נערה ונער", קובעת שלכל אחד ואחת מגיעה הזכות לפעילות. לכן מושקעים משאבים רבים (הוזלת פעילות, קופות סבסוד) על מנת לדאוג לכך שכל חניך יוכל להשתתף בפעילויות החוץ השונות של התנועה.

    תנועת הנוער העובד והלומד, ביחד עם בוגרי התנועה בעבר והורים לחניכי בהווה, החליטה להקים קרן מיוחדת, קרן השוויון, במטרה להבטיח כי כלל ילדי ישראל יוכלו לקחת חלק בפעילות התנועה. הקרן עוסקת בגיוס משאבים במטרה לאפשר לילדים ובני נוער אשר זקוקים לסיוע כלכלי להשתתף בטיולים, במחנות ובמפעלי התנועה השונים. לטובת פעילות הקרן הוקם אתר שמאפשר להעביר תרומות לקרן. בנוסף, ההורים של חניכי הנוער העובד והלומד יוכלו לתרום לקרן השוויון דרך מערכת התשלומים האינטרנטית של התנועה בעת הרשמה לפעילות.

    לאורך השנים מעל מיליון וחצי ישראלים התחנכו בפעילות הנוער העובד והלומד (32% אחוז מהציבור היהודי דיווחו כי השתתפו בעבר בפעילות התנועה, מכון מחשוב, יולי 2016)  וזכו בחוויות נעורים שמלוות אותם לאורך כל חייהם. ההתבגרות במסגרת תנועת הנוער היא חוויה שאין לה תחליף. מטרת הקרן היא להבטיח כי מאות אלפי ילדים ובני נוער יוכלו להמשיך לחוות את אותן חוויות מעצבות שחוו מעל מיליון וחצי ישראלים לפניהם.

    אשכר שחר (בת 32), רכזת קרן השוויון ובוגרת של הנוער העובד והלומד: "החזון שלנו הוא שלכל ילד בישראל תהיה הזכות לבחור להתחנך בתנועת הנוער העובד והלומד, לחוות את קסמה ולגדול להיות אדם אחראי ואכפתי בזכותה. ההתבגרות במסגרת תנועת הנוער היא חוויה שאין לה תחליף. אני עוד זוכרת את הטיול הראשון אליו יצאתי בלי ההורים או איך ההרגשה הגדולה של העצמאות אחרי שבועיים במחנה בשטח. אנו מאמינים כי החברות בתנועת נוער הינה זכות בסיסית המגיעה לכל אדם, ללא קשר ליכולות הכלכליות של משפחתו."

    כנסו לאתר קרן השוויון

    ביום שלישי (6/9) פתחו תנועות הנוער בישראל את שנת הפעילות של תשע"ז ומאות אלפי ילדים ובני נוער פקדו את פעילות התנועות. ביניהם, מעל 95,000 חניכי הנוער העובד והלומד, לבשו את החולצה הכחולה עם השרוך האדום, ויצאו לפגוש לראשונה את המדריכים החדשים שלהם.  תנועת הנוער העובד והלומד פותחת את שנת הפעילות ה-92 שלה ב-650 קנים וסניפים בכל רחבי הארץ, מרמת הגולן וראש פינה בצפון ועד רהט, מצפה רמון והערבה בדרום.

    בשנים האחרונות ניתן להצביע על עלייה משמעותית בהשתתפות בני הנוער בישראל בפעילות תנועות הנוער (עלייה של 65% בעשור האחרון לפי הנתונים של משרד החינוך). בסקר שהוזמן ע"י הנוער העובד והלומד ונערך ע"י מכון "מחשוב" ביולי 2016 בקרב 713 נשאלים המהווים מדגם מייצג של הציבור היהודי בישראל עלה כי 48% מהציבור רוצה שילדיהם יהיו חברים בתנועת נוער כלשהי, כאשר 26% מהציבור מעדיף את תנועת הנוער העובד והלומד. התמיכה הגורפת בתנועה מובנת עקב תוצאות נוספות מהסקר – 32% ענו כי השתתפו בעברם בפעילות הנוער העובד והלומד – מעל מיליון וחצי ישראלים!

    בתנועה לא נשארים אדישים לשינויים הדמוגרפים הרבים שיש בישראל הבאים לידי ביטוי בבניית שכונות חדשות וגדילה של הערים ויפתחו השנה כ-20 קנים חדשים. מבין הקנים החדשים: רמת השרון (חוזרת לפעילות לאחר הפסקה של 10 שנים), שכונת גלי ים נתניה, שכונת כפר גנים ג' פתח תקווה, קרית ביאליק, קרית מוצקין, חריש ועוד.

    צוות המדריכים של קן רמת השרון החדש. צפויים לפתוח השנה 8 קבוצות חדשות.

    צוות המדריכים של קן רמת השרון החדש. צפויים לפתוח השנה 8 קבוצות חדשות.

    סיסמת הנוער העובד והלומד, "ביתנו פתוח לכל נערה ונער", קובעת שלכל אחד ואחת מגיעה הזכות לפעילות. לכן מושקעים משאבים רבים (הוזלת פעילות, קופות סבסוד) על מנת לדאוג לכך שכל חניך יוכל להשתתף בפעילויות החוץ השונות של התנועה. עם גדילת הפערים החברתיים והכלכליים בישראל, ישנם יותר ויותר ילדים ובני נוער אשר משפחותיהם מתקשות לשלוח אותם לטיולים ולמחנות הקיץ. לכן, תנועת הנוער העובד והלומד, ביחד עם בוגרי התנועה בעבר והורים לחניכי בהווה, החליטה להקים קרן מיוחדת, קרן השוויון, במטרה להבטיח כי כלל ילדי ישראל יוכלו לקחת חלק בפעילות התנועה. הקרן עוסקת בגיוס משאבים במטרה לאפשר לילדים ובני נוער אשר זקוקים לסיוע כלכלי להשתתף בטיולים, במחנות ובמפעלי התנועה השונים. בנוסף, ניתן להירשם לתנועה במסלול הרשמה שנתי אשר מאפשר לשלם מראש על כל הפעילות והטיולים בפריסה של 10 תשלומים והנחה של 5% ממחיר העלות.

    רועי יסוד, רכז הנוער העובד והלומד: "תנועת הנוער העובד והלומד היא היום אחד המקומות היחידים אשר פונים לכלל החברה הישראלית ואנחנו עומלים רבות כדי שסיסמתנו, "ביתנו פתוח לכל נערה ונער", תתגשם במלואה. הקנים והסניפים שלנו פזורים בכל רחבי הארץ וכל שנה מצטרפים עוד ועוד בני נוער אשר מזהים בתנועות הנוער מקום בו הם יכולים להיות עצמם וגם לשנות ולהיות מובילים בחברה. תנועת הנוער העובד והלומד פועלת בקרב כלל הציבורים החברה הישראלית – בעיר, קיבוץ, מושב וכפר, בקרב יהודים, ערבים ודרוזים. אני קורא לכל ההורים לעודד את ילדיהם להגיע לימי הפעילות הקרובים ולהתרשם בפעילות. תנועת נוער היא לטעמי המקום הכי טוב לגדול בו כילד."

    אתמול התרחש אסון וכולנו מחוברים למסך ביומיים האחרונים, מסתכלים בפחד על הבניין שקרס אל תוך עצמו.

    בחדשות מדברים ביומיים האחרונים על הפיקוח על אתרי הבניה בישראל ואיך זה יכול להיות שיש רק 19 פקחים לתחום זה בשירות המדינה. בשטף החדשותי אף אחד לא שם לב שהפקחים המדוברים לא היו יכולים כלל למנוע את האסון, כי גם הפקחים הללו הם פקחים לנהלי עבודה(חבישת קסדה, שימוש בציוד בטיחות בכד') ולא פיקוח על איכות הבניה והתאמתה לתכנית הבניה.

    אין בישראל גוף שמפקח על איכות הבניה, "מערכת הפיקוח" מבוססת על רגולציה עצמית של חברות הבניה שתפקידן לשכור מהנדסים לפקח על העבודה של חברות הבניה עצמן. אני יודע, זה קצת מבלבל. כל בר דעת יבין שכאשר הפקח עובד אצל חברת הבניה, יש לו אינטרס(גם אם בלתי מודע) לאפשר את התקדמות הפרויקט גם כאשר יש בו תקלות(בכדי לשמור על עבודתו).

    החקירה בעניין הגורם לאסון הנוכחי עדיין בעיצומה, אבל חשוב לעצור בנקודה הזאת בכדי להבין את הצורך בפיקוח רגולטורי של המדינה על הבניה עצמה. אם רק נדמיין מה היה קורה כאשר החניון הנ"ל היה נפתח בעוד כמה חודשים(מבנית החניון כבר היה מוכן) ואז היה קורס, כאשר בתוכו היו מאות רבות של מכוניות ובני אדם, היה מדובר באסון לאומי. חובת המדינה ללמוד מאירוע שכזה לא על פי התוצאה הנוכחית (ואני לא מתכוון לזלזל בחיי אף אדם, אך היה יכול להתרחש אסון הרבה יותר גדול) אלא על פי מה יכול היה לקרות, אם הקריסה לא הייתה מתרחשת עכשיו, אלא בעוד ארבעה חודשים.

    אז מה ניתן לעשות?

    בצורה כללית אפשר לחלק את תחום הבטיחות ל-4 חלקים: לזהות, להזהיר, להנחות ולוודא.
    1. לזהות – זיהוי הסכנות.
    2. להזהיר – להתריע על הסכנות.
    3. להנחות – להסביר איך יש לפעול בכדי לצמצם את הסכנה.
    4. לוודא – לראות שאכן עומדים בהנחיות שהצבת.

    צילום דובר צהל - חניון הברזל

    כוחות פיקוד העורף. צילום: דובר צה"ל.

    כאשר הזיהוי האזהרה וההנחיה נעשים בשלב התכנון והוידוא נעשה בשלב הביצוע (כמובן בפרויקטים מורכבים חשוב לבצע את התהליך תוך כדי גם על סכנות ש"צצות"). ישנן ביקורות רבות על תחום התכנון במדינה, על הבירוקרטיה, על העיכובים, על קידום מקורבים, אבל על זה לא אכתוב כאן, אין ספק כי מדובר במערכת שזקוקה לטיפול, אך היא קיימת, המדינה עוברת על תכניות בניה, מעירה עליהן הערות ומאשרת אותן(או לא) במגוון כלים שונים.

    אך לשלב הרביעי, אין מנגנון, אין אחראי, אין כתובת. כפי שכתבתי, גם הפקחים הקיימים מפקחים על נוהלי העבודה ולא על איכותה. מי בודק שהיסודות תקינים? ומי שהבטון ראוי לשימוש? ומי בודק שאכן התכנית שנכתבה (ע"י מהנדס) ואושרה (ע"י המדינה) היא אכן מה שקורה בפועל באתר הבניה? התשובה לשאלה הזאת היא כפי שכתבתי לעיל – החתול שומר על השמנת, חברות הבניה אחראיות לפקח על עצמן.

    פשוט אין.

    לא מדובר בחוסר של תקנים, או בגופים ממשלתיים "עצלנים", פשוט אין.
    כאשר מנהלי בטיחות באים לנהל סיכונים הם קובעים את חומרת הסיכון ע"י 3 פרמטרים:
    1. הסיכוי שתתרחש תאונה.
    2. חומרת הפגיעה באם תתרחש תאונה.
    3. כמות הנפגעים במקרה של תאונה.

    אסכים עם מי שיבוא להתווכח איתי שהסיכוי שתתרחש תאונה כמו שקרתה השבוע הינו סיכון יחסית נמוך בגלל שאכן מעורבים בפרויקט בעלי מקצוע מומחים שמתכננים ומפקחים (על עצמם כאמור) על הבניה. אך ברגע שמחשבים את 2 הפרמטרים הנוספים – חומרת הפגיעה וכמות הנפגעים, אין ספק שאנחנו מגיעים לתחומים האדומים משום שקריסה של מבנה בגודל כזה הוא סכנת חיים ברורה ומיידית ולכמות הנפגעים יש פוטנציאל להיות עצום (אותו תרגיל מחשבתי נורא שעשינו בהתחלה, אם החניון היה נפתח לשימוש ואז קורס).

    ״במצב שכזה האסון הבא הוא לא היפותטי, הוא ממשי, ויש לצאת מתוך נקודת הנחה שהוא יקרה״

    אז איך במצב שכזה אין אף גורם שאחראי לפקח על תהליך הבניה והתאמתו לתכנון?

    התשובה היא פשוטה אך קשה בו זמנית – המדינה לא מנהלת סיכונים.
    אין גורם שאחראי על כך, האחריות לבטיחות פזורה בין משרדים ומחלקות שונות, אין גורם מתכלל. מעבר לכך, מקצוע הבטיחות בישראל הוא פרוץ למדי כאשר כל אדם רשאי לקרוא לעצמו "יועץ בטיחות", גם אם אין לו הכשרה לנושא.

    אסון המכביה.
    אסון ורסאי.
    אסון הר הרצל.
    אסון חניון הברזל.

    במצב שכזה האסון הבא הוא לא היפותטי, הוא ממשי, ויש לצאת מתוך נקודת הנחה שהוא יקרה. אם תשאלו אותי על מה צריך להיאבק בתחום הזה, דעתי היא שצריך להקים בישראל רשות חדשה, "הרשות לבטיחות", שתפקידה ללמוד, להזהיר, לתקנן, לתכנן ולפקח על כל מרכיבי החיים, ע"פ תכנית לניהול סיכונים, בעלת מדיניות פרו-אקטיבית שמטרתה למנוע את האסון הבא, לפני שהוא קורה. רשות שכל מטרתה היא שמירה על חיי אדם.

    אסיים בשיר שכתב יוסי גמזו לאחר האסון בהר הרצל.

    "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"
    (שאול טשרניחובסקי)

    בְּאֶרֶץ הַפַּרְטָאץ', הַ"סְּמוֹךְ" וְהַ"יִּהְיֶה בְּסֵדֶר"
    שֶל גֶשֶר הַמַּכַּבִּיָּה וְאוּלַמֵּי וֶרְסַאי,
    שֶל אֵש-הַתֹּפֶת בַּכַּרְמֶל וּשְאַר פְּרִיצוֹת-הַגֶּדֶר
    שֶל כָּל כְּלָלֵי בְּטִיחוּת מִצַּד מֻמְחַי וּפַרְנָסַי
    הַמְּקַמְּצִים בְּחֹמֶר, בִּבְדִיקָה מוֹנַעַת קֶטֶל
    אוֹ בְּתִקְצוּב נָאוֹת לְמַעֲרַךְ הַכַּבָּאוּת
    וּמַעֲלִים אֶת רַף הָרַשְלָנוּת הַמִּתְרַבֵּית אֶל
    שִׂיאֵי הַהֶפְקֵרוּת הָרַצְחָנִית וְהַטָּעוּת, –

    בְּאֶרֶץ הַצִּפְצוּף הַקְּרִימִינָלִי הַבּוֹחֵר אֶת
    חֶסְכוֹן הַהוֹצָאוֹת בִּמְחִיר בִּזְבּוּז מַחְרִיד בְּדָם
    הִגִּיעָה עֵת לִבְנוֹת מִגְדָּל שֶל תְּאוּרָה אַחֶרֶת,
    שֶאוֹר תַּגִּיהַּ עַל זִלְזוּל זֶה בְּחַיֵּי אָדָם
    וְשֶתַּבְהִיר לַכֹּל כִּי הֲקָמָה רֶטְרוֹאַקְטִיבִית
    שֶל וַעֲדָה חוֹקֶרֶת אֶת אַשְמַת הָאַחְרָאִים
    אַחַר קְבוּרַת הַקָּרְבָּנוֹת אֵינֶנָּה אֵפֶקְטִיבִית
    כִּי וַעֲדָה כָּזֹאת לֹא תַחְזִירֵם כְּבָר לַחַיִּים.

    אֲנַחְנוּ מְצַיְּנִים בְּכָל שָנָה בְּדִמְעוֹתֵינוּ
    אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן לַחֲלָלֵינוּ שֶנָּפְלוּ
    אַךְ לֹא אוֹתוֹ מִסְפָּר קָטַסְטְרוֹפָלִי שֶל מֵתֵינוּ
    שֶבְּמוֹתָם אֲנַחְנוּ אֲשֵמִים וְשֶכָּפְלוּ
    בִּרְבוֹת הַזְּמַן אֶת מִנְיָנָם וְשֶמִּשְקַל הָאֶבֶן
    שֶהַקַּבְּרָן מַצִּיב עַל בּוֹר קִבְרָם שוֹבֵר-הַלֵּב
    כָּבֵד פָּחוֹת מִכֹּבֶד הָאַשְמָה שֶכָּאן מֻצֶּבֶת
    עַל מַצְפּוּנֵנוּ שֶאָסוּר כִּי יִשָּאֵר שָלֵו.

    מָתַי, בְּג'וּנְגֵּל הַחַאפּ-לַאפּ, הַבֶּצַע וְהַמֶּקַח
    שֶאֶת עֲבַרְיָנָיו לֹא דַי הִקְפַּדְנוּ לַעֲנֹש
    נֶחְדַּל מִסִּכְלוּתֵנוּ וְנִלְמַד כְּבָר אֶת הַלֶּקַח
    שֶל הַנִּשְׂגֶבֶת בַּקְּדוּשוֹת, קְדוּשַת חַיֵּי אֱנוֹש?

    מָתַי נַפְסִיק פֹּה אֶת הַהִיבְּרִיס הַלּוֹקֵחַ צַ'אנְסִים
    וְסוֹף כָּל סוֹף נַפְנִים אֶת הַצִּוּוּי הֲכִי בָּכִיר:
    שֶזְּהִירוּת מוֹנַעַת-פֶּגַע עֲלוּתָהּ פִינַנְסִית
    אֲבָל חַיֵּי אָדָם יֵש לָהֶם עֵרֶךְ, לֹא מְחִיר?

    נדב קופולביץ' הוא חבר צוות "מרחב חיים" של הנוער העובד והלומד ודרור ישראל אשר אחראי על כלל ההיבטים של שמירת החיים בתנועה.

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!