אוטובוס 3- מחוז חיפה, אנחנו עומדים כאן היום האחרון של המסע לפולין בטרבלינקה ואני מנסה לחשוב איך לסכם את המסע הזה.
אני מנסה לחזור אחורה ללפני שבוע, כשנפגשנו בשדה התעופה, לא..בעצם אני מנסה לחזור לסמינרים שלנו, אני רק חושב איזו דרך עברנו. בכל סיכום סמינר הייתי אומר לקבוצה שלי שאני אוהב אותם ושמח שאיתם אני יוצא למסע, אז אני אמשיך את המסורת וגם הפעם אני אומר להם את זה.
אני חושב שכמו המון אחרים, המסע הזה שינה בי את צורת ההתבוננות שלי על דברים, ויכול להיות שהוא שינה עוד דברים, שאני לא מצליח להצביע עליהם ורק בעתיד אני אדע להבחין בהם.
במסע הצלחתי ללמוד על הזהות היהודית שלי, הצלחתי ללמוד על הבחירה שלי והמשמעות שלי בחיים שלי ובחיים של אחרים, למדתי שמותר לבכות מלראות הר של עפר, ויותר מזה- למדתי שכל אחת בוכה ממשהו שונה ויש כאלו שלא בוכים בכלל. למדתי את האירוניה שבלשיר כל בוקר ש״עם ישראל חי״ ובצהריים ללכת במחנות השמדה. אבל למדתי שהשואה היא יותר ממוות, למדתי שהשואה מלמדת אותנו על הכוח של החינוך ושל הקולקטיב. וכמו כל ה״למדתי״ שלי, גם נשארתי עם המון שאלות פתוחות.
כשהציגו לנו לראשונה את המסע לפולין שאלו אותנו מה היינו רוצים ללמוד במסע, עניתי שאני רוצה לדעת אם העולם למד מהשואה ואני יכול להגיד בלב שלם – שאני לא יודע. הרי ברור שכרגע אין עוד רצח עם כל כך מאורגן ואידיאולוגי כמו השואה, אבל כמו שדיברנו – בכל ניצול, בכל בידוד קיים פלאשוב או אושוויץ קטן, אבל אני אופטימי- ואני גם אסביר: אנחנו מגבירים את האור ולא מחלישים אותו, אנחנו יודעים לבקר את המעשים שלנו להתחדש וללמוד, וזאת הגדולה שלנו.
אני יוצא מהמסע הזה עם המון תקווה שכל אחד מאיתנו יפיץ את מה שספגנו במסע הזה, וזה לדעתי סוד כוחה של הקבוצה: שיודעת לחנך, לתמוך, לבקר, להעצים ולהגשים – ביחד.
אייל גרודקה, זכרון יעקב