אושוויץ
אני עמדתי שם בהלם
לא מצליח להפנים את מה שראיתי.
את ערימת הענק של שיער הנשים, וילתותיהן התמימות,
שנשאר קלוע בצמות.
את הרגליים התותבות של הנכים,
אשר לקחו למשרפות מבלי לחשוב פעמיים.
את כלי האוכל, המשקפיים, הטליתות.
את העפר.
את אותם אלו שהלכו
ולא ישובו עוד.
אני יושב על מסילת הרכבת,
פניי לכיוון המחנה
חושב על מה שראיתי,
איך עברתי בתוך תאי הגז,
המקום שבו מיליונים נרצחו,
כשלפני רגע, רק רצו מקלחת חמה,
כדי להפשיר בתוך הקור הנורא.
איך ישבנו באורוות,
אשר בהם האסירים ניסו לגור
אשר בהם הרגו נשים בהריונם
ואת הטף, בנשימתו הראשונה.
הכל נראה לי כל כך רחוק
אפילו שעמדתי שם!
הכל כל כך גדול
מדוע האדם השקיע כל כך בלרצוח את אחיו?
כיצד האסירים הפנימו את מצבם?
אני פתאום חושב על כל האנשים
כמות בלתי נספרת
גברים. נשים. מבוגרים. ילדים. נכים. הומוסקסואלים.
המונים.
עם עבר.
עם עתיד.
עם סיפור לספר.
שלא יסופר לעולם.
ועתיד, שלא יתממש.
והכל נעלם בשניות ספורות.
והם פעורי פה ואדומי עיניים.
מנסים להתעורר מהסיוט.
אך אין הם מפנימים כי זוהי מציאותם.
אני עמדתי שם בהלם, וכנראה שגם הם.