"אסיפה ישראלית" – יוזמה חדשה לעיצוב יום הזיכרון לרבין
קואליציית "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה" אשר ארגנה והפיקה את עצרת רבין ב-4 השנים האחרונות נערכת ליום הזיכרון ה-21 לרצח רבין, עם יוזמה מהפכנית שתוביל את עיצוב הזיכרון ל-20 השנים הבאות. במסגרת זו מייסדת הקואליציה את "אסיפה ישראלית" (לדף האירוע הפייסבוק) – אסיפה המונית בכיכר רבין ובאתרים נוספים ברחבי הארץ, בה ישבו אלפי ישראלים סביב שולחנות עגולים במטרה לדון באופי הדמוקרטי של המדינה ולעצב את הכיוון ביחס לסוגיות הבוערות בחברה הישראלית. ה"אסיפה ישראלית" תתקיים ביום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין החל ב י"ב חשוון (13.11) ותחל בשעה 18:00. מלבד כיכר רבין בתל אביב תתקיים השנה האסיפה הישראלית באותו היום גם בירושלים וחיפה .
שינוי זה שיזמו המארגנים נערך לאחר שאשתקד, ביום הזיכרון ה-20, הגיעו לעצרת כ-100 אלף איש, המשקפים ברית בין שותפים שונים בחברה הישראלית: בין ימין ושמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. "עתה הגיע הזמן להרחיב ולהעמיק את משמעויות זיכרון רצח רבין והמענה לכך הוא באמצעות אסיפה ישראלית" אומרים דוברי הקואליציה ומוסיפים: "100 אלף המשתתפים בעצרת בשנה שעברה, לצד תנועות וארגונים רבים הפעילים כל השנה, הם ההוכחה שעלינו לפעול ביחד כדי ליצור חברה ישראלית אחת הנאבקת במשותף בכוחות הקיצוניים והאלימים שבתוכנו. החלטנו להוביל יוזמה חדשה שתהפוך את יום הזיכרון מיום שמסמל שפל דמוקרטי, ליום של עוצמה דמוקרטית. במקום שבו ניסו לרצוח את הדמוקרטיה, שם נחזק את הדמוקרטיה ונכונן את "האסיפה הישראלית". דמוקרטיה עושים באמצעות יצירת חזון משותף. דמוקרטיה מבטאת את רצון במשך כל שנות קיום המדינה. לא ניתן שוב לכדורי רובה או לסכין לקבוע את עתידנו – רק הקולות של העם יקבעו!"
מהי האסיפה הישראלית?
האסיפה הישראלית היא מפגש דמוקרטי אזרחי רחב היקף, אשר יתקיים בכיכר רבין לצד אסיפות מקומיות ברחבי הארץ. ההשראה לאסיפות מסוג זה הן האסיפות העממיות שנערכו באיסלנד לאחר שהמדינה הצפונית חוותה את המשבר הגדול בתולדותיה. המדובר על תהליך של אסיפות אזרחיות, שביחד קבעו מחדש את ערכיה המכוננים של המדינה, כתבו ביחד חוקה והצליחו להוציאה מהמשבר. הכוונה לחזק את כוחו של העם בקביעת עתידו.
השנה – השנה הראשונה לאסיפה (אשר תהווה גם שנת פיילוט) תתקיימנה אסיפות מקבילות גם בירושלים ובחיפה, ויתקיימו בה דיונים וקבלת החלטות. באסיפות יידונו אופייה של הדמוקרטיה הישראלית על ידי העם, וצפויים להשתתף בהן עשרות אלפי אזרחים. ניתן יהיה להירשם לאסיפה מראש דרך אתר האינטרנט של הקואליציה.
באסיפה הישראלית יעלו לדיון נושאים שמהווים את הבסיס לקיום היהודי-דמוקרטי המשותף שלנו בישראל. כמו כן באסיפה יעסקו גם בשוני ובמחלוקות בין הציבורים ויחתרו לאורך זמן להגיע להסכמות חדשות שיהיו פרי של דיאלוג בין ציבורים שונים. הפיכת יום הזיכרון ליום של עוצמה דמוקרטית, הרחבת הזיכרון מעבר לעצרת בכיכר רבין. המטרה של הקואליציה היא להפוך את רצח רבין לתמרור אזהרה וסמל לכלל החברה הישראלית לשנים ארוכות. דווקא ביום הזיכרון לרצח רבין, חלקיה השונים של העם צריכים להתכנס לדבר ולהחליט איזה מדינה אנחנו רוצים.
את השינוי התרבותי של זיכרון הרצח תוביל קואליציית "זוכרים את הרצח – נאבקים על הדמוקרטיה". הכוללת תנועות נוער, תנועות חברתיות, אישים וארגונים חברתיים כמו: הצופים, בני עקיבא, הנוער העובד והלומד, המחנות העולים, השומר הצעיר, תנועות נוספות כמו: דרור ישראל, התנועה הקיבוצית ועוד רבים. בבסיס הקואליציה מונח "הקול הקורא" – מסמך עקרונות משותף, תשתית לחיבור בין הגופים השונים, המניח את השוויון וההסכמה על פי רוב כבסיס למדינת ישראל יהודית-דמוקרטית. הקול הקורא פתוח ונגיש לציבור המוזמן לקחת חלק ולחתום עליו.
האסיפה הישראלית לציון יום הזיכרון תתקיים ביום ראשון, 13.11 (צאת יום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין, י"ב בחשוון) בשעה 18:00 ב-3 מקומות מרכזיים: כיכר רבין – ת"א, כיכר ספרא – ירושלים וגן האם – חיפה. בסוף האסיפה בכיכר רבין יתקיים אירוע הנעילה ליום הזיכרון בהובלת תנועות הנוער ובהשתתפות אמנים ודוברים.
בנוסף, יפתחו אוהלי זיכרון – "אוהלי זכור", בעשרות ערים ויישובים אשר יפעלו למשך מספר ימים ויציגו תערוכה אודות חייו של יצחק רבין ופעילות חינוכית ותרבותית הפתוחה לקהל הרחב.
Habonim Dror North America (HDNA) runs a congress once every two years in order to make collective decisions about the direction of the movement. On December 29, 2015 the congress unanimously passed a resolution stating that NO
AL is the sister movement of HDNA. The resolution calls on members of NOAL to fill shlichut positions in HDNA and to commit to creating more shared activities. Meanwhile, it calls on its own members to continue to actualize the movement’s values by way of aliyah to Israel and to take on central roles in NOAL.
The resolution was proposed because of a similar resolution passed at the 10th Congress of NOAL that called to strengthen the ties between the movements. The resolution was written by Max Ledersnaider and Shachar Steiner, who were both representatives sent by Habonim Dror North America that summer to take part in the NOAL congress of. Also present were five shlichim from Dror Israel who are madrichim of older members of Habonim Dror.
Whereas a close relationship with Hanoar Haoved Ve’Halomed (NOAL) has proven to be highly beneficial in guiding us to a more viable modern fulfillment of our ideology (i.e Hagshama)
Whereas Habonim Dror maintains a relationship with NOAL by collaborating with them on both the MBI and Workshop ProgramsWhereas Habonim Dror has increasingly brought NOAL shlichim to shape Zionist and Israel related education at machanot
Whereas current partnerships with NOAL in North America and in Israel have been overwhelmingly successful and productive
Whereas both NOAL and HDNA share many ideological roots in Progressive Labor Zionism, Judaism, Socialism, Social Justice and Hagshama
Whereas NOAL passed a resolution at its most recent congress (10th NOAL congress – August 2015) entitled, “Tnua Achot (Sister Movement) – Habonim Dror” stating:
Therefore, let it be resolved that:
Habonim Dror North America reciprocates the call and recognizes HaNoar HaOved veHaLomed as its sister movement.
HDNA machanot and members call on NOAL members to fill shaliach positions
HDNA works to actively engage with NOAL regarding ideological directions and new (joint) movement ventures in Israel and the Diaspora towards the creation and actualization of a Zionist-Chalutzic enterprise.
HDNA calls on its members to continue doing movement work during Shlav Hachshara Gimel by making aliyah and taking central roles in NOAL projects including coordination and hadracha.
We call on HD movements from around the world to recognize NOAL as their sister movement.
Friendship Wall, Rambam Youth Center
On Sunday, June 5, alongside the celebrations and joyful gatherings of Yom Yerushalayim, NOAL commemorated the Memorial Day for Ethiopian Jews who Perished on their Journey to the Land of Israel. This memorial is observed every year on the 28th of Iyar, the same date as the official national holiday celebrating the liberation of Jerusalem. The memorial ceremony was attended by 1,500 people, including residents of Netanya, representatives of the Ethiopian community from all over the country, and hundreds of youth members of NOAL. The memorial day was concluded by a symposium and a closing ceremony. The educational goal of this year’s events: The younger generation will renew their forgotten family history.
In recent years, NOAL has led the closing ceremony of the Memorial Day for Ethiopian Jews who Perished on their Way to Israel. For the past two years the ceremony has been run in partnership with the Netanya Municipality. The ceremony this year centered on the subject of “education.” The event organizers focused on the tremendous educational projects established in Ethiopia by Tamrat Emanuel, Yona Bogale and many other visionaries who understood education to be the best way to transform the dreams of Zionism and aliyah into reality. The ceremony was attended by members of the family of the late Yona Bogale, educator and director of the Beta Israel education system in Ethiopia.
The ceremony honored the memory and bravery of the approximately 4,000 souls lost on the journey from Ethiopia to Israel from diseases, wild animals and bandits, mostly in Sudan. To memorialize the 4,000 dead, four torches were lit by members of the community who lost close family members during their aliyah. Those lighting the torches this year included:
1) Yuval Yaakov, NOAL member in Rishon LeZion, together with his mother Rachel: in memory of his grandfather Triko Pakdah. Triko, an agriculturalist and singer, began his journey to Sudan in 1989 after his family was killed by bandits.
2) Adisu Gathon: in memory of his mother, Las’hit Rada, and her granddaughter, Blainish Gathon. Las’hit set out on her journey at the age of 77 when she was blind yet marching boldly with her family. Upon their arrival to the refugee camp Amarkova, Las’hit was struck by exhaustion and suffered from the food shortages. When her son finally was able to get her some food from the Red Cross, he tried to get her to eat it but she refused because it was not kosher. Las’hit did not survive and died in the refugee camp in Amarkova, Sudan. Las’hit’s granddaughter, Blainish Gathon, was a year and 4 months old, and suffered from disease and malnutrition as a result died in the camp.
3) Sisaii Mkonen, Prisoner of Zion: in memory of his cousin, Ainish Robel. Ainish and many young women walked many kilometers every day in order to learn at the schools which were very far away. This was very dangerous, so when Ainish was 17 her parents sent her to Israel, accompanied by her close relatives. Ainish set out on her journey in 1984, when she was 18 years old, and she died in the Amarkova camp in Sudan..
4) Parnus Slamsa, Mother of Yosef Slamsa: in memory of Zaodii Tgaii and her daughter Kever-Elem Tadla Slamsa. The Slamsa family set out on their journey in 1989. Zaodii, after nine of her grandchildren died in one week, died of a broken heart at the age of 80. Kever-Elem, only four-and-a-half years old, was sick with body sores and malnutrition for three months. She died on the way to Sudan.
An exhibition at the entrance to the ceremony provided details about the educational figures of the community along with testimonies and family stories of aliyah that were collected and documented by NOAL youth members through conversations with their parents. The event was organized, composed and performed by the chanichim and madrichim of the movement and and was attended by some 1,500 guests.
Liel Maslah, coordinator of the NOAL youth center in the Rambam neighborhood of Rishon LeZion, said: “the ceremony is just another piece of the wide scale activity of the movement in its decision about the importance of the Zionist aliyah from Ethiopia. Even today, very few members of the public know about the story of the Ethiopian olim and are aware of the victims who paid to fulfill the Zionist dream. Many stories of heroism from members of the community and their families are pushed to the side of Israel’s collective memory and few commemorate this memorial day, aside from the members of the community themselves. For example, few people recognize the tremendous contribution people like Tamrat Emanuel to the Zionist enterprise. Worse, due to lack of education and widespread cultural misunderstandings, many Ethiopian Jewish youth don't even know their own families’ stories. The silence around it in the home stems from the severe trauma that many experienced en route to Israel, alongside the social perception that sees the aliyah of Ethiopian Jews as an “operation” and not as a story of Zionist aliyah that demands its own place of respect. The story of the Ethiopian aliyah should serve as a model of exemplary educational values and should be shared with all the youth of Israel."
Not long ago I heard two chanichim, members of the community, arguing with each other. One of them hurled an insult at the other with scorn — ”You Oleh!” Those words hit me hard.
Chanichim and chanichot, respected guests, I came here to tell you today, the act of aliyah is the greatest of acts. It contains within it all of the good, the beauty and the bravery of human acts.
It is no coincidence that we ascend to the Land of Israel. The sages of the Mishna and the Talmud said because “the Land of Israel is higher than all other lands,” not because she is bigger or richer, not because she is stronger. The act of aliyah is a tremendous one, because it is the actualization of a dream.
“There is one place in the world where we are not in exile, and not immigrants, but are returning home — that is the Land of Israel.” So writes a young olah named Hannah Szenes, who left behind her studies, her piano playing, and her suitors in Hungary. Every oleh is a dream. They are a dream of a better place. They are a dream of change and effort, of equality and of home. Every oleh also has things they left behind: language and love, studies, pets, landscapes. And there are those who left behind things more precious to them than all of Israel and all of the countries in the world. Dreams, beautiful dreams that we can make real together.
The Ethiopian community is led by educators through stories and prayers and proverbs. Entire generations were educated in this way, and through their education, their successors established a school. The act of educating is similar to the act of aliyah. Its entire essence is to see the person not just as they are, but as what they have the potential to be. Thus, the great educators, such as Yona Bogale, Freda Aklum and Tamrat Emanuel, saw the community in Ethiopia, not justn as who they are, but in their vision saw what they could become. In this sense, aliyah is an educational act.
This was a community with enormous internal creative energy, whose isolation is not studied nor accepted, not from her neighbors and not from the communities of Israel.
“Throughout the dark, long exile, the Jews never stopped dreaming the dream of their dreams. Next year in Jerusalem! We’ve been crying it out for generations.” Thus writes Benjamin Zeev Herzl. So too with the Jewish community of Ethiopia. They did not see Zion in pictures nor hear about her through rumors, but she dwelt in their hearts. The Jews of Ethiopia never stopped to read and educate, every day, every hour, “next year in Jerusalem.” Every oleh is a dream. Every aliyah is an educational act. An entire community that leaves behind language and love, pets and landscapes. An entire community that leaves behind thousands of precious things. Every oleh is a dream. Every oleh is pain and loss.
Chanichim and chanichot, when you come to face discrimination, violence, oppression and blind hatred, don't look across the ocean for figures to imitat . Do not get caught up in fancy buzzwords and phrases. Look to the true masters of language. Their names: Mother. Grandfather. Big sister. Learn from them. Educate for aliyah. Educate for an Israel that has certainty and respect, cohesiveness and justice. Our movement, which is your home, will also be a place for the actualization of your biggest dreams.
Today I ask you, chanichot and chanichim, I ask of all who sit here, be olim. Make aliyah to the Land of Israel. Make aliyah within Israel. Leave behind your fears, your previous understandings, your soporific comforts, and make aliyah.
סיפורו של הנוער הערבי בתנועת הנוער העובד והלומד הוא גם סיפורה של התנועה בפרט אבל גם של החברה הישראלית בכלל. נוער המקבל חינוך לערכים של סובלנות, קיום משותף ובעיקר של שוויון ערך האדם, הוא סיפור הצלחה גם למדינת ישראל .
תנועת הנוער העובד והלומד, תנועת נוער יהודית, ציונית ודמוקרטית הייתה הראשונה ו
נשארה היחידה הפותחת דלת לכל נער ונערה, ובכללם הנוער הערבי, ומזמינה אותם להצטרף לשורותיה בשוויון ובשותפות מלאה.
הפעילות בקרב הנוער הערבי המקיפה היום 35 יישובים כולל יישובי הבדווים בדרום ובצפון מבוססת על שלושה עקרונות בסיסיים:
למשך תקופה של עשרות שנות פעילות מלאה בסיפורים, בחרתי שנים המתחברים לחודש זה, חודש אוקטובר .
חיפה, אוקטובר 1973. הנוער הערבי בעיר מוזמן להצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד ונפתח הקן הראשון בארץ לנוער ערבי בשד' הציונות 4 בחיפה. כבוגר ביה"ס המשותף הראשון שהוקם בארץ, עירוני א', ביוזמתו של ראש העיר אבא חושי זכרונו לברכה, נבחרתי לרכז את הפעילות בחדר השייך למחלקה הערבית של ההסתדרות. כמה חודשים ומלחמת יום כיפור/אוקטובר פורצת ומציבה סימני שאלה רבים ודאגה להמשך הפעילות.
מנהיגות נבחנת בשעת משבר. המלחמה מסתיימת ובהפתעה שאי אפשר לשכוח מופיע ישר מהבסיס במדי חיל הים, רכז המחוז, יהודה בן נון ז"ל, לשאול לשלום הילדים שהשאיר מאחור עוד לפני שראה את ילדיו. התשובה שלו לחניכים, שכה התרגשו לראוות, הייתה תוספת חדרי פעילות לקן.
ההחלטה שלו הייתה פורצת דרך לתחילתה של פעילות משותפת בעיר, מחנה שלום שהתקיים שנה אח"כ, והעברת דגם הפעילות בינואר 1983 ל-14 יישובים נוספים בארץ.
סכנין, אוקטובר 2000. מחסומים, סגירת צירי תנועה, מתח והרוגים מקרב האוכלוסייה הערבית וסימני שאלה רבים לגבי התמודדות הרכזים והמדריכים עם המצב שנוצר. פסח האוספטר, יו"ר הנוער העובד והלומד (בשנת 2000 המזכ"ל) מתעקש להגיע למפגש עם כולם. ואיפה? לא אחר מאשר בסכנין. מה עושים כשהכניסות לסכנין חסומות, שוטרים ובדיקות בכל מקום ופסח מתעקש לקיים את המפגש.
מחליפים נהג, פסח עובר למושב האחורי, אלסלאם עליקום לחיילים במחסום ואנחנו בתוך סחנין למפגש המשמעותי ביותר שאפשר לנו להמשיך ולהתמודד עם המורכבות החברתית והפוליטית שבה מצויה תנועת הנוער העובד והלומד בהחלטתה לצרף את הנוער הערבי אליה.
ביער לופוחובה
ביער לופוחובה התחלתי להבין את המימדים של השואה
ביער לופוחובה הבנתי שמוטלת עלינו חובה כחברה מצולקת ופגועה מרצח העם הנורא שנקרא השואה, לדאוג לכך שלא תהיינה עוד השמדת עם, שלא תהיה עוד שואה לאף עם
ביער לופוחובה עמדתי מעל בורות הירי שהם בעצם קבר האחים שבו נרצחו 2,500 יהודי העיירה טיקוצ'ין
ביער לופוחובה נפל לי האסימון
ביער לופוחובה קיבלתי כמה תובנות חדשות על החיים, ובאיזה קלות הם יכולים להילקח מכל אחד ואחת
תקראו לי נאיבי
תקראו לי חולם
תקראו לי ילד
לילד הנאיבי מלא החלומות הזה נפתחו העיניים
כתב: אריאל חזן
ביום השלישי למסע ביקרנו בגטו קרקוב.
עברנו ליד בית בתוך הגטו שכתובתו ״ג׳וזפינקה 13״, שם הייתה הקומונה של הנהגת תנועת עקיבא. בבית זה הוחלטה ההחלטה להפוך את תנועת עקיבא למחתרת.
מחתרת זו הנהיגה את המרד המאורגן הראשון באירופה כנגד הנאצים, המרד המאורגן הראשון במלחמת העולם השנייה התבצע ע״י יהודים.
המרד לא תוכנן כדי להביס את הנאצים או לנצח במלחמה. המרד תוכנן, עפ״י אחד ממנהיגי המרד, בשביל לקבל 3 שורות בהיסטוריה.
מבחינתי, שלוש השורות הללו אמנם מועטות אבל המעשה הזה, המרד, חוסר קבלת הרצח ההמוני כמובן מאליו – זוהי ההיסטוריה שחשוב לזכור.
חשוב לזכור את האנשים שמרדו ולא רק את המוני הנרצחים שקיבלו עליהם את עול המוות.
חשוב לזכור שהיו אנשים שאזרו אומץ וסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם על מנת להעיר את העולם ולשנות את הגישה של קבלת השלטון כמובן מאליו.
חשוב לזכור שאנשים אלו היו בני נוער, בטווח גילאים של 16-25.
חשוב לזכור שכמו שהם מרדו ולא קיבלו את המציאות כמו שהיא, כך גם אנחנו, היהודים שחיים עשרות שנים אחרי, יכולים למרוד ולשנות את המציאות במקום בו אנו חיים.
המטרה העיקרית של המורדים מתנועת עקיבא הייתה הזיכרון. שיזכרו האנשים בעתיד, אנחנו- אני, את ואתה- ההמשכיות של העם היהודי, שיש את האפשרות למרוד ולא לקבל את הכל כמובן מאליו.
לכן אני החלטתי שאני מעניקה לחיי הגבורה של אותם המורדים משמעות.
הם חיו בדרך בה החיים שלהם יהיו משמעותיים, שישנו את דרכי העתיד.
אמנם יהוו רק 3 שורות בודדות בספר ההיסטוריה,
אך אלו יהיו 3 שורות שמביעות אומץ וגבורה.
3 שורות שמבטאות את חוסר קבלת המציאות.
3 שורות שמראות שיש לנו, ההמשכיות של העם היהודי, את היכולת למרוד ולשנות את המציאות.
כתבה: מאיה בונדרבסקי | קן ראש עין
"מראש היתה חפשיה לרוחות, לשרב בקיץ ולקרה בחורף, שטופת גשם ושמש חליפות, תחת השמים שמינו גדלה, ומקרקע הטרשים ינקה את חיותה וכוחה. על-כן, תמיד עצמאית, מחפשת תמיד, תמיד חותרת אל אמיתה. כל צעד ספוג מאמצים וכל פסיעה רבת יגיעה; דרך רצופה ייסורים של צמיחה וגידול. מן ההפקר לא זכתה ומאיש לא שאלה; הכל משלה, משלה. הכל נחבל ונוצר באמת, בכאב, בלהט אמונה, בתמצית החיים.
מספר נערים ונערות לומדים שהתחילו לשאול נתיבות; זאת היתה ההתחלה. אויר בית- הספר היה קלוש ומחניק. כל הסובב – הבית, הרחוב, חברת התלמידים – ריקני ובלתי מספק. מן הדרך השגורה והבטוחה – לגמור את בית הספר ולהיות פקיד; או לנסוע לחוץ לארץ – נדף איזה ריח עבש של שעמום, של קטנות ושקיעה; היתה צפונה בה הירידה. דרוש היה מרחב, דרושה היתה פעולה, דרושים היו סער של מחשבה, העפלה חלוצית. דרוש היה אויר לחיים, דרושה היתה תנועה. הם חיפשו את דרכם, החליטו ללמוד את הציונות. לא את "הציונות הרשמית", את הציונות של אחרים, אלא את הציונות של עצמם; למצוא את חייהם. והם מצאו אותה, את הציונות של העושים."
כצמח השדה, אהוביה מלכין.
לתנועתנו האחות, כור המחצבה של הגשמת הציונות החלוצית, אשר חצבה מתוך עצמה בכל דור ודור את התחדשותה ואת המאבק על דמותה של חברה ישראלית טובה יותר, צודקת יותר, חברה ציונית.
נאחל שתשעים שנותיך יהיו המסד לעתיד שעוד צפון לך לצמיחתך וגדילתך.
דרור עלה, עלה נעלה!
90 שנה לתנועת המחנות העולים!
אמש נדרס למוות סמוך לצומת הושע בפתח תקווה סלומון אייל ז"ל, חניך בשכבה י' בסניף פ"ת של הנוער העובד והלומד ותלמיד בית ספר נעמ"ת. יהי זכרו ברוך.
קשה לתפוס את גודל האובדן הנורא של חיים כה צעירים שהסתיימו בטרם עת והלב מתכווץ מכאב. יהי זכרו ברוך.
תנועת הנוער העובד והלומד שולחת את תנחומיה הכנים למשפחת אייל היקרה, וחיבוק אוהב לאחיו הגדול, דניאל, גם הוא חניך התנועה, ולחניכי ומדריכי הסניף ובית-ספר נעמ"ת.
באותה נשימה, אנו מייחלים לשלומו של ספאנו אדונה, חניך נוסף מהסניף שנפצע גם הוא בתאונה ומאושפז כעת בבית חולים בלינסון ומאחלים לו מכל הלב החלמה מהירה.
סלומון אייל ז"ל
סלומון וספאנו ביחד בפעילות
הסתדרות הנוער העובד והלומד שולחת את תנחומיה הכנים למשפחתו של נימר אבו עמאר ז"ל, שנהרג היום בעת עבודות תחזוקה בגבול מצרים. שוק עבודת הנוער בישראל הוא פרוץ ומופקר ולצערנו אין זה מקרה ראשון של מוות של בני נוער בעבודה. חשוב להדגיש כי העסקה מתחת לגיל 16 במהלך שנת לימודים אינה חוקית. יש לדרוש מהמעסיקים, ובמקרה של קבלנים גם ממזמיני העבודה, הקפדה יתרה על החוק ובשמירה על חיי העובדים ובמיוחד הצעירים שבהם. אנו קוראים למדינת ישראל לבדוק ולחקור את נסיבות המקרה הנורא הזה. אסור שחייהם של נערים עובדים יהיה הפקר.
נימר אבו עמאר ז"ל