שלום קהל נכבד.
שמי ירדן אמויאל ואני קומונרית בקן הדר, ואני ענבר מוקדי, קומונרית בקן קריית ביאליק, ואנחנו בחוות ההכשרה, שנת השירות של הנוער העובד והלומד.

עד לא מזמן היינו תלמידות תיכון, נערות צעירות שחוו על בשרן התמודדויות עם לחצים סביבתיים, ציפיות חברתיות שקשורות לתפקיד המגדרי שלנו, להיותנו נשים. השנה בחרנו לצאת לחוות ההכשרה של הנוער העובד והלומד כי חשוב לנו שלנערות ונערים תהיה חוויה בטוחה ומורדת בחיים. להיות להם דמויות מדריכות, אשר מכוונות אותם במצבים השונים של חייהם. להיות בעצמנו נשים חופשיות, עצמאיות, ללמוד על עצמנו ועל היכולות שלא ידענו שטמונות בנו.
התנועה היא המקום שבו אני הכי מצליחה להרגיש שוות ערך לכל חברי הקבוצה שלי, גברים ונשים.

ירדן אמויאל וענבר מוקדי. "אנחנו לא צריכות להתבייש בהיותנו פמיניסטיות."

התכנסנו היום בשביל לציין את יום המאבק באלימות נגד נשים הבין לאומי.
יום זה מסמל עבורנו מאבק לקיום חברה פתוחה ושוויונית. יום זה, מסמל את היכולת שלנו כחברה להצביע על מה שפגום מסביבנו, ולהגיד שאנחנו לא מוכנות לחיות עוד בחברה כזאת מבלי לפעול.

בועידה העשירית של תנועתנו שהתקיימה לפני שנתיים החלטנו שהתנועה תגדיר את עצמה כתנועה פמיניסטית. נוסח ההחלטה –
כתנועה שחרטה על דגלה את ערכי שוויון ערך האדם, הסוציאליזם והכלליּות, בוחרת התנועה להגדיר את עצמה גם כתנועה פמיניסטית ולחנך לכך.
א. התנועה רואה בחומרה תופעות של סקסיזם, אלימות ואפליה נגד נשים, ותפעל למיגור תופעות אלו.
ב. ועידת התנועה קוראת לחברי התנועה ולחברותיה:
– להמשיך לפעול למימוש שוויון מלא בין המינים והמגדרים בכל רחבי התנועה ולהעצים את מקומן של הנשים.
– להמשיך לשלב את הנערה הערבייה והדרוזית בפעילות ולהעניק לה את מלוא התמיכה להשגת מעמד שווה ולהשתלבות בהנהגת התנועה והחברה בישראל.

לפני מספר חודשים אמרתי לחברות שלי שאני פמיניסטית. קיבלתי תגובות מופתעות ואף מזלזלות, שגרמו לי להבין עד כמה עמוק הדיכוי כלפי נשים בחברה כיום. דווקא חברותיי שאמורות להזדהות עם התחושות מעצם היותן נשים, ולתמוך בי במאבק, דווקא הן חושבות שלהיות פמיניסטית זה דבר נלעג ופסול. אנחנו לא צריכות להתבייש בהיותנו פמיניסטיות. זו לא עמדה של חולשה או מצוקה. זאת לא עמדה מתישה ולא לוחמנית, זאת עמדה עמוקה של שוויון בין כל איש ואישה.

משלחת מחוז שרון עברה יום מחוז בנושא המאבק באלימות כלפי נשים והחליטה לא לשתוק. העבירו בכל קני המחוז פעולות בנושא לשכבה הבוגרת.

בתור מדריכות בחלקים נרחבים ומגוונים בחברה הישראלית- בשכונות העיר חיפה, בקיבוצים, במושבות, בקריות, אנחנו פוגשות מגוון רחב של נערות ונערים.
אנחנו רואות אותם משתמשים באלימות פיזית, מילולית ומינית. אנחנו שומעות אותם משתמשים בשפה משפילה ומחפיצה. רואות אותם משתמשים במגע לא בהסכמה. אומרים דברים שמאוד מורידים ופוגעים. אנחנו רואות את הבנות נעלמות ליד הבנים, קולן נבלע בין הקולות האחרים. וברוב הפעמים הם עושים את זה בצורה לא מודעת. זה משהו כל כך מוטמע שאפילו בנות משלימות עם זה ומקיימות את זה.

להיות אישה בחברה הישראלית היום זה אומר להיות נתונה ליחס אלים, לפחד פחד תמידי מללכת ברחוב לבד, לעמוד תחת ביקורת חריפה כל הזמן, להיתפס כשברירית וחלשה, להרגיש צורך להתעסק במראה שלך באופן תמידי. להתמודד עם התחושה שלא משנה מה נעשה, עדיין נתפס כפחות נחשבות, פחותות ערך.

עם כל הקושי, וגם אנחנו בעצמנו נפגעות, זה מקומנו לחנך למה טוב ומה רע. לתת אפשרות לקול של הנשים, דווקא מתוך המקום הזה שבו אנו נמצאות. לחנך את החניכות שלנו לדעת שהיותן בנות לא מוריד מערכן, לא להתפשר אף פעם על העקרונות שלהן, ולא לוותר על חלקים ממי שהן ועל מה שהן מאמינות בו. לאהוב את עצמן לא משנה איך הן נראות או כמה הן "נשיות" בעיני החברה, ולא משנה האם הן עונות על הציפיות של הבנים סביבן. לחנך אותן לא "להבליג" להערות שנזרקות, להגיד מתי הן מרגישות לא בנוח, לחלום חלומות גדולים, ליצור ברית של אהבה בין בנות ולעולם לא להוריד אחת את השנייה למטה. לחנך אותן לעצב את המציאות ולסלול את הדרך.
לחנך את החניכים שלנו להסתכל על המציאות ועל עצמם בצורה ביקורתית, להאמין שישנה גם דרך אחרת. חייבת להיות דרך אחרת. לגדול להיות גברים רגישים, יותר עדינים, מודעים למעשים ולמילים שלהם, ולאחריות שמוטלת עליהם בניסיון לייצר סביבה בטוחה לבנות הקבוצה והחברה שלהם.

אנחנו נעמוד אל מול כל סוג של אלימות, נפעל ונחנך לגינויה ללא מעצורים ואנחנו דורשות ומצפות מכולכם לתת יד לשינוי, לא לשתוק ולא לעמוד מן הצד. אנחנו מזמינות אתכם לקחת אחריות על החברה ולהצטרף למאבק היום יומי של כולנו- על שוויון ערכה של כל אישה ושוויון ערכו של כל אדם.

ונסיים בברכת התנועה – לעבודה להגנה ולשלום עלה והגשם!

Dear audience,

My name is Yarden and I'm a Communarit in Ken Hadar, and I am Inbar, Communarit in Ken Kiryat Bialik, and we're in Chavat Ha'Hachshara, NOAL's Shnat Sherut.

Not long ago we were high school students, young girls that experienced for themsleves peer pressure, societal expectations that have to do with our gender role, with us being women. This year we chose to be Communariot because it's important to us that teens, both men and women, have a safer but also more rebellious experience in life. To be Madricha figures for them, that direct them in their different stages of life. To be free, independent women ourselves, to learn about ourselves and the abilities we didn't know we have.

The movement is the place where I feel the most equal to members of my kvutzah (group), men and women.

Yarden and Inbar "We shouldn't be ashamed to be feminists."

We gathered today to signify the International Day for the Elimination of Violence against Women.
This day symbolizes for us the fight for an open and equal society. This day, symbolizes our ability as a society to point out what is wrong around us, and say we are not willing to live in such a society without acting.

In our movement's 10th Veida that occured 2 years ago, we decided that the movement will define itself as a feminist movement.

"As a movement which carries the banner of the equality of human value, socialism and klaliyut, the movement chooses to define itself as a feminist movement and to educate towards feminism.

1. The movement views with gravity the phenomenon of sexism, violence and discrimination against women and will work to eradicate these phenomena.

2. The movement veida calls to movement members;

* To continue acting to fulfill full equality between sexes and genders in all part of the                         movement and to empower women.

* To continue integrating Arab and Druze girls in movement activity and grant them the full support for achieving equal status and integrating into the leadership of the movement and Israeli society.

A few months ago I told my (girl) friends that I was a feminist. I received suprised and even condescending responses, that made me realize how deep depression against women is in society toady. Of all people, my friends who should identify with the feelings just by being women, and support me in this struggle, they of all people think being a feminist is something wrong to be mocked. We shouldn't be ashamed to be feminist. It's not a stance of weakness or distress. It's a deep stance of equality between every man and woman.

"Machoz Sharon will not be silent!". – The Communarim in Machoz Sharon had a day about International Day for the Elimination of Violence against Women. and ran peulot in all of the kenim in the Machoz about the subject.

As madrichot in large and diverse parts of Israeli Society – in the neighborhoods in Haifa, in Kibbutzim, In Moshavot, in the Krayot, we meed a wide range of teenagers.
We see them use physical, verbal and sexual violence. We hear them use demeaning and objectifying language. We see them touch each other with no consent, and saying very hurtful things. We see the girls disappearing next to the boys, their voices drowning between the other voices. And most times they do it without realizing. It's something so ingrained that even girls make peace with it and uphold it.

Being a woman in Israeli society today means being subject to violence, constant fear of walking down the street alone, standing harsh criticism at all times, being perceived as fragile and weak, feeling the need to care for how you look all of the time. Dealing with the feeling that no matter what we do, we are still seen as less, of less value.

But with all of the hardships, and we get hurt ourselves, it's our place to educate to right and wrong. To give an opportunity to women voices, to educate our chanichot to know that being girls doesn't make them any less, to not ever settle on their principles, and to not give up parts of who they are and what they believe. To love themselves no matter how they look or how feminine they are in the eyes of society, and no matter if they answer the expectations of boys around them. To educate them not to ignore comments being thrown, to say when they're uncomfortable, to dream big, to create an alliance of love between girls and never put each other down. To educate them to shape reality and pave the way.

To educate our chanichim to look at reality and themselves with critique, to believe that there is another way. There must be another way. To grow up to be sensitive men, more gentle, aware of their actions and words, and the responsibility they have in trying to create a safe environment for the girls in their kvutzah and in society.

We will stand strong against any type of violence, act and educate to condemn it, nothing will stop us, and we demand and expect of all of you to give your hands for change, not to be silent and not to stand on the sideles. We invite you to take responsibility for society and join the daily struggle we all face – for the equality in worth of every woman and of every person.

We'll end with the movement's blessing – LaAvodah, LaHagana VeLaShalom – Aleh VeHagshem.

לעשות 'שנת שירות בנוער העובד והלומד – חוות הכשרה' זה לא "לתת" או "לקבל" – לעשות משימה חינוכית זה דבר שמפתח אותך, שבונה אותך כאדם בוגר. דרך העשיה, הדילמות היומיומיות והאתגרים שמתמודדים איתם במפגש עם החניכים והחברה הישראלית אנחנו לומדים המון על עצמנו ועל החברה בה אנו חיים.

לפרטים נוספים והצטרפות >> http://www.hachshara.org.il

ההרשמה לגיבושון לקראת חוות ההכשרה נפתחה! הגיבושון הראשון יתקיים ב25-26/11 מהרו להרשם ולהבטיח את מקומכם. >> http://www.hachshara.org.il/gibushon

The NOAL movement embarked today on the annual and traditional operation as part of the memorial day for the murder of Yitzchak Rabin – "Messuot LeYitzhak" (Beacons for Yitzhak). Like every year, the movement's chanichim stood in central junctions across the country on the anniversary of the murder to remember and remind the public of the murder.

This year, 21 years after the murder, they stood together in 21 major junctions and squares around the country, madrichim and chanichim of the movement, Arabs, Jews and Druze, and held signs in Hebrew and Arabic carrying messages of peace and democracy. The signs will have the following slogans in both languages – "We will not let anyone raise their hand on democracy" and "We don't have any other country". The chanichim will also distribute a message written by Communarim that invites the public to join the fight for democracy and join the "Asefa Yisraelit" events held across the country.

Lior Sharir, the Rakezet for the operation: "In the last 21 years the NOAL movement has chosen to lead a wide educational action in everything that has to do with the memory of the murder. The movement's chanichim today are the generation that was born after Rabin's murder. They weren't in the square when the murder occurred but know very well a world where a murder of a prime minister is a real possibility. For that reason, the memory of the murder is the job of the Israeli youth. Yigal Amir, the murderer of the prime minister, is "The nightmare of every democracy lover, and it does not matter which 'camp' you belong to." The power of the Israeli democracy will be measured by our ability to protect it from the inciting, racist and violent forces that oppose the main idea in democracy  – that all humans are equal. As every year, this year as well, we will travel to junctions and squares in Memory of Yitzhak Rabim and to remind Israeli society of the terrible murder that must not repeat itself – for we have no other country".

תנועת הנוער העובד והלומד יצאה היום (ראשון, 13/11) למבצע השנתי והמסורתי כחלק מאירועי יום הזיכרון רצח רבין ז"ל – "משואות ליצחק". כמדי שנה, חניכי התנועה יצאו לצמתים מרכזיות ברחבי המדינה ביום הזיכרון עצמו, במטרה לזכור ולהזכיר לציבור את הרצח.

השנה, לרגל ציון 21 שנה לרצח, עמדו יחד ב-21 צמתים מרכזיות וכיכרות בכל רחבי הארץ, מדריכי וחניכי הנוער העובד והלומד, ערבים יהודים ודרוזים, ויניפו שלטים בעברית וערבית הנושאים מסרים של שלום ודמוקרטיה. על השלטים יופיע סיסמאות ב-2 השפות – "לא ניתן לאיש להרים יד על הדמוקרטיה" ו-"אין לנו ארץ אחרת." בנוסף, חילקו חניכי התנועה גילוי דעת שנכתב ע"י חברי שכבת חוות ההכשרה של התנועה ומזמין את הציבור הרחב להצטרף למאבק על הדמוקרטיה ולהגיע לאירועי "האסיפה הישראלית" של קואליציית "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה."

בנוסף למבצע "משואות ליצחק" מקיימים בנוער העובד והלומד פעילות רבה סביב יום הזיכרון לרצח רבין. החל מהבוקר, יפרסו כ-35 "אוהלי זְכוֹר" של תנועת דרור ישראל והנוער העובד והלומד בכל רחבי הארץ. באוהלים תוצג תערוכה על האלימות וההסתה שקדמו לרצח, ובשעות הערב יתקיימו הרצאות, מופעי תרבות וטקסי זיכרון. בנוסף, מדריכי התנועה מקיימים סמינרים ושיעורים חברה לעשרות אלפי חניכים וטקסים מקומיים ביישובים השונים ובקני וסניפי התנועה.

רשימת הצמתים והכיכרות: כיכר רבין ת"א, הר הרצל ירושלים, באר שבע, שדרות, אשדוד – כיכר הסיטי, רחובות – גן העיר, כפר סבא – קניון ערים, צומת רעננה, חיפה – מרכז הכרמל, נתניה – כיכר העצמאות, צומת חולון ועוד. בחלק מהצמתים כבר עמדו ביום שישי כדי לפגוש את הציבור הרחב.

ליאור שריר, רכזת מבצע "משואות ליצחק": "ב-21 השנים האחרונות תנועת הנוער העובד והלומד בחרה להוביל פעולה חינוכית רחבה בכל הקשר לזיכרון הרצח. חניכי התנועה היום הם הדור שנולד אחרי רצח רבין. הם לא היו בכיכר אבל מכירים היטב עולם שבו רצח ראש ממשלה זאת אפשרות ממשית. לכן, זיכרון הרצח הוא תפקידו של הנוער הישראלי. יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, הוא "חלום הביעותים של כל שוחר דמוקרטיה, ולא חשוב כלל המחנה שאליו הוא משתייך." עוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית תימדד ביכולת שלנו לשמור עליה מפני הגורמים המסיתים, הגזעניים והאלימים שמתנגדים לרעיון המרכזי בדמוקרטיה – שכל בני האדם שווים. כבכל שנה, גם השנה נצא לצמתים ולכיכרות לזכר יצחק רבין ז"ל וכדי להזכיר לחברה הישראלית את הרצח הנורא שאסור שישוב – כי אין לנו ארץ אחרת."

לאונרד כהן, מגדולי המוזיקאים והמשוררים בדורנו, הלך לעולמו ביום ב' האחרון בגיל 82. הידיעה על מותו פורסמה הלילה (ו') לראשונה בעמוד הפייסבוק של כהן, שם הודיעה חברת התקליטים של המוזיקאי, "סוני מיוזיק קנדה", כי "בצער עמוק אנו מודיעים כי המשורר, הזמר והאמן האגדי, לאונרד כהן, הלך לעולמו. איבדנו את גדול בעלי החזון והמהפכנים המוזיקליים". היוצר האגדי, שנחשב לאחד מגיבורי התרבות המרכזיים והמשפיעים ביותר משנות ה-60 ועד ימינו, הוציא לאורך הקריירה הענפה 14 אלבומי אולפן. האחרון שבהם, "You Want It Darker", יצא לפני פחות מחודש, ב-20 באוקטובר 2016, ותואר במקומות רבים כאלבום פרידה אפל בו מפלרטט כהן עם סופו.

כהן, יהודי יליד קנדה, היה מחובר לזהות היהודית שלו – כאדם וכיוצר, ובאוקטובר 73', כששמע על הקרבות המתחוללים בישראל – לא היסס, ומיהר לטוס לארץ כדי לסייע במאמץ המלחמתי ולשיר ללוחמים. בין היתר – הופיע גם במקלטים שונים בכל רחבי הארץ. כך הגיע גם לקן קרית שמונה.

כותב שמעון עשור, במקומון זמן מבשרת:
"בזיכרוני חרוטה תמונה סוריאליסטית מאותה מלחמה נוראית, מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. כדי שנפשנו, הילדים של שנת 73', לא תושחת, היה גם מי שדאג להעשרת חיי התרבות שלנו, הילדים ששהו במקלטים בקרית שמונה. כך הגיעו אלינו אמני הוליווד לדורותיהם.
אבל ההופעה הכי מרגשת מבחינתי הייתה הופעתו של ליאונרד כהן. זה היה הזוי למדי. מאחר שלא אהבתי את הישיבה הארוכה במקלט, נקראתי במגאפון ע"י המדריך שלי בנוער העובד והלומד להופעה של אושיק לוי במקלט. כך פיתו אותנו – מאחר ואושיק לוי היה הסלבריטאי של התקופה. במקלט התת-קרקעי, על מיטות ברזל דו קומתיות, ארוכות, שבקלות היו מתאימות גם ללוקיישן לסרט על מלחמת העולם השניה, נאספנו שני קשישים שהקפידו לא לצאת מהמקלט בכל ימות המלחמה ואנחנו, שלושה נערים שובבים בגיל העשרה.
בעודנו ממתינים לאושיק לוי, התאכזבנו כשנכנס יהודי אמריקני לבוש מכנסי דגמ"ח צה״ליים וחולצת טי-שירט. האיש התיישב על ארגז ירקות עשוי מעץ, שלף גיטרה מהנרתיק והחל לשיר את סוזאן, ציפור על תיל וגם את ״מי בחרב ומי באש״, שיר שהתברר שכתב תוך כדי המלחמה ואולי אנחנו היינו הקהל הראשון לו השמיע את השיר. רבותי, אתם בהחלט יכולים לקנא בי, זכיתי להופעה כמעט אישית שללאונרד כהן ששר עבורנו, שלושה ילדים מקרית שמונה את כל הרפרטואר שלו. מבחינתי, זו הייתה הקרבה הכי גדולה שהגעתי לאלוהי האמנים. צריך לציין את האמת, לא ממש התרגשנו ממנו, בקושי ידענו מיהו, מי שזכה להערצתנו ולדרישתנו הבלתי מתפשרת לחתימות היה דווקא הזמר אושיק לוי, שצוות לצוות הבידור שנע בין החזית לבין העורף המופגז. לאונרד כהן יקירי, מאז התבגרתי ועל המדף שלי מונחים, לא פחות מ-22 דיסקים שלך, אותם רכשתי בכספי. ואם זה מנחם אותך, בזמן שאני לא שומע משדרי חדשות ברדיו, אני שומע אותך ברוב הזמן."

אנחנו הדור שנולד אחרי רצח רבין. לא היינו בכיכר אבל אנחנו מכירים היטב עולם שבו רצח ראש ממשלה זאת אפשרות ממשית. ואנחנו לא מתכוונים לחזור לשם. אנחנו הדור שמבין שלאף צד אין בעלות על הדמוקרטיה הישראלית. פשוט כי היא לא דמוקרטיה אם היא לא שייכת לכולם. אנחנו הדור שיודע שגיוון זה עוצמה ולא מפחד מהשונות – כי היא מצמיחה אותנו. אנחנו הדור שיוכיח שאנחנו יודעים לחיות ביחד. אחת עם השני ולא אחד על חשבון השנייה. לא בקרב על השלום או על התקציב. אנחנו הדור שלמד שקול זה לא רק פתק בקלפי כי לכל אחת אתנו יש קול ייחודי שהיא צריכה להשמיע אותו כל יום.
כי בדמוקרטיה הישראלית – כל הקולות משנים. אז מה הקול שלכם.ן?

ביום ראשון, ה-13.11, ביום הזיכרון ה-21 לרצח יצחק רבין ז"ל, נפגש לאסיפה ישראלית כדי לקחת אחריות ביחד על הדמוקרטיה הישראלית. כי כשאנחנו מתמודדים ביחד עם הסוגיות והמחלוקות הבוערות של החברה – #כלהקולותמשנים.

חניכי התנועה מכל רחבי הארץ העלו לרשת תמונות של קבוצתם עם שלט #כלהקולותמשנים ביחד עם המסר והקול שלהם חשוב להביא לאסיפה הישראלית.

קבוצת הדר (קבוצת יב) מחברת הנוער אשבל . "מה שאנחנו מביאים לאסיפה זה את המפגש מקרוב עם ערך שיוויון ערך האדם, אצלנו יש מכל המינים, מגדרים, דתות ועדות ואנחנו לומדים לגדול ביחד, לאהוב ולשנות יחד."

פעילי סניף צפת. "קול ההתיישבות בגבולות. צפת, יושבת בגבולה הצפוני של המדינה, בצמוד ללבנון. העיר שלנו ידעה זמנים קשים, להחלטה להתיישב בגבול יש תשלומי מחיר, במלחמת לבנון השנייה פגעו בצפת וסביבתה מעל 400 טילים. אבל העיר שלנו, עיר הקודש, היא חשובה, לעם, למדינה. ואנחנו בוחרים לחיות כאן! זאת ציונות! הגבולות של המדינה הם לא רק גדרות, הם גם האנשים. אנחנו. הבחירה לדאוג למדינה, היא חלק מהדמוקרטיה. ואנחנו רוצים לדרוש שגם שאר המדינה תדאג לישובי הגבולות, בצפון ובדרום.

משלחת מחוז צפון. "חשוב לנו להביא את קול העולים אז והיום. בחודשים האחרונים הכרנו, הדרכנו ופגשנו המון חניכים מצפון הארץ – משלומי ועד עפולה. במקומות האלה חיים היום אלפי עולים, חלקם חדשים חלקם ותיקים. היום מציינים בארץ את יום העלייה. אנחנו חושבים שהחברה צריכה להיות יותר מקבלת ונתנת מקום לכולם, יותר קשובה ויותר לקחת אחריות על העלייה למדינת ישראל."

טרומפים עמק יזרעאל בני המושבים.

קן קרית יובל, ירושלים.

מועדון הצ׳טה, אשדוד. "הקול לשוויון בין ערבים ליהודים."

קן אם המושבות, פתח תקווה. "גם לנו יש קול להביע! כיום אנחנו בכיתה י' ולמרות שכבר התחלנו להדריך אנחנו ממשיכים.ות לקבל תגובות כמו "אתן נאיביות" "אתם לא יודעים על מה אתם מדברים", וזה נמאס! אנחנו רוצים.ות לשנות! אנחנו מאמינים.ות בשלום. אנחנו מאמינים.ות שהשלום הוא לא רק מילה שמופיעה בכל מקום, אנחנו לא רוצים.ות שהשלום יהיה סתם תקווה שתישאר רק תקווה לנצח. אנחנו רוצים.ות ליישם אותו ולהגשים את החלום… ואנחנו רוצים.ות שיקשיבו לקול שלנו."

קן גדרה. "כי כולנו מודבקים זה לזה."

גרעין גוון. "קול השוויון המגדרי."

Leonard Cohen, one of the greatest musicians and poets of our times, has passed away last monday at the age of 82. The news of his death was published tonight (Friday) on Cohen's facebook page, where the musicians record label announced "It is with profound sorrow we report that legendary poet, songwriter and artist, Leonard Cohen has passed away. We have lost one of music’s most revered and prolific visionaries." The legendary artist, who is considered one of the most influencial and central cultural leaders from the 60's until out days, released 14 studio albums along his career. The last of which, "You Want it Darker", came out less than a month ago, on October 20th 2016, and was described in many places as a dark farewell album where Cohen flirts with his own death.

Cohen, a Canadian born Jew, was in touch with his Jewish Identity, as a person and as a creator, and on October 1973, when he heard about the battles raging in Israel – he didn't hesitate, and quickly flew to Israel to help the war effort and sing to the troops. Among those shows – he also performed in bomb shelters across the country. that's how he ended up in Ken Kiryat Shmona.

Shimon Asur writes in "Zman Mevaseret" a local newspaper:

"In my memory a surreal picture is still painted from that horrible war, the Yom Kippur war in October 1973. So that our spirits, the kids of '73 is not corrupted, there were those who cared for enriching our cultural lives, the kids who stayed in bomb shelters in Kiryat Shmona.

But the most important concert for me was Leonard Cohen's Show. It was pretty crazy. Since I didn't like the long waiting in the bomb shelter, I was called through a bullhorn by my Madrich in NOAL to an Oshik Levy concert in another bomb shelter. That's how they lured us – since Oshik Levy was the celebrity back then. In the underground shelter, on metal bunk beds, that could easily fit on a movie set about WW2, we gathered, 2 elderly people that didn't leave that shelter for the whole war, and us, 3 rowdy teenage boys.

While we waited for Oshik Levy, we were disappointed when an American Jew wearing IDF cargo pants and a t-shirt entered. The man sat on a wooden vegetable crate, pulled out a guitar from it's case and started singing Suzanne,  Bird on the Wire, and Who by Fire too, which it later turned out he wrote during the war, and we may have well been the first audience he played the song for. Gentlemen, you can certainly envy me, I got to see an almost personal show that Leonard Cohen sang for us, 3 kids from Kiryat Shmona, playing almost his entire repertoire. For me, that was the closest I've ever gotten to legendary artists. I should tell you the truth, we weren't really excited to see him, we barely knew who he was, the person who got our attention and stern demands for autographs was actually the singer Oshik Levy, that was assigned to the entertainment crew that moved between the bombed cities and the front lines. Leonard Cohen my dear, since then I have grown up and on my shelf are no less than 22 Albums of yours, that I have purchased with my own money. and if it comforts you, when I'm not listening to news on the radio, I am listening to you most of the time"

ברק פלג. "האסיפה הישראלית הופכת את היוצרות ודווקא בני הנוער הם המובילים של הדמוקרטיה."

השנה לראשונה בישראל מתקיימת האסיפה הישראלית. הרעיון הוא פשוט – ליצור שיחה בין כלל הציבורים בישראל על נושאים מרכזיים ביחס ליכולת שלנו להתקיים כחברה יהודית-דמוקרטית.

האסיפה הישראלית מתרחשת דווקא ביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל וחותמת רצף של סמינרים, טקסים, עצרות, מעגלי שיח ועוד שהתקיימו השנה. הבחירה הזאת היא מתוך החשיבה שרצח רבין הוא סימן לשבר שנוצר בחברה ובדמוקרטיה הישראליות, ועל כן הוא משמש לנו כסמל ותמרור אזהרה. רצח רבין יצר אצלנו את ההבנה שאנו חייבים כחברה לעמוד על הדמוקרטיה ועל הידברות בקרב האוכלוסיות השונות בישראל.

מאז רצח רבין, החברה הישראלית נותרה במצב של פירוד ומאבק בין הציבורים בישראל. בנאום ארבעת השבטים של נשיא המדינה, רובי ריבלין, הוא מצייר מציאות של ארבע אוכלסיות בערך שוות בגודלן שמרכיבות את רוב החברה הישראלית. בכדי לקיים פה מדינה יהודית דמוקרטית על כל הציבורים לקחת על עצמם עולה של הדמוקרטיה, להפגש ולדבר.

השנה, שנת האסיפה הישראלית הראשונה, היא מכרעת. המטרה היא ליצור תרבות, מציאות בה בכל יום של אבל קולקטיבי הציבור בישראל נפגש ומדבר, מתווכח ומסכים, מוריד את רמת השנאה והגזענות ובוחר לקיים חברה כך שבה כולם ירצו לחיות. בעוד שנים יכולה להיות האסיפה הישראלית בכל עיר גדולה, אנשים יוצאים לרחוב, יושבים במעגלים ומדברים.

את האסיפה מובילות תנועות הנוער הציוניות דרך קואליציית "זוכרים את הרצח נאבקים על הדמוקרטיה", הנוער שלא היה בחיים כלל כאשר נרצח יצחק רבין, דווקא הוא נושא על עצמו את האחריות על הזיכרון והחשבון החברתי. רצח ראש ממשלה בישראל הוא נקודת שיא של שבר בחברה הישראלית והנוער הוא זה שלוקח אחריות על המציאות החברתית בימינו. "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות". האסיפה הישראלית הופכת את היוצרות ודווקא בני הנוער הם המובילים של הדמוקרטיה והמשפיעים על המציאות הפוליטית.

אל המפגשים יגיעו יהודים וערבים ודרוזים, חילוניים ודתיים, מבוגרים צעירים ונוער, מכל קשת הדעות בישראל מהעיר, הכפר, הקיבוץ והמושב. מבני עקיבא, הצופים, הנוער העובד והלומד ותנועות נוספות, במטרה לריב, לצעוק ולהתעצבן אך גם בכוונה להסכים, לבנות, לחשוב ביחד ולזכור. רק מושתפות זו תיווצר חברה בישראל.

אני קורא לבני ובנות הנוער בישראל. פקדו את האסיפה בחיפה, ירושליים, ותל אביב. השמיעו את קולכם, שנו את המציאות, הלחמו על הדמוקרטיה ביחד. המפגש יחדש דברים בחברה הישראלית אנחנו ביחד נלמד שהשונה ממני הוא לא מיש חשבתי שהוא, שמי שחשבתי שהוא אויב יכול להיות שותף. לאחר שנצא מהאסיפה צריך שנצא בתחושה שהיום רקמנו בסיס לשותפות לעשיה משותפת רבת שנים למאבק על חברה בה יש מגוון של אנשים ודעות אבל יש שותפות, יצירה משותפת, הכרות ועיצוב מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

לפני שבוע הדרכתי בסמינר "קופסא שחורה"- סמינר על רצח רבין ועד הדמוקרטיה הישראלית. במהלך הסמינר עברנו יחד כל הקן מעגלי שיח מודרכים יחד עם קן נוסף כמעין הכנה לאסיפה הישראלית. בכל פעם ראינו סרטון ואז דיברנו עליו כרבע שעה. הייתה חוויה מאוד קשה – דיברנו על העוני, על גזענות ועל תג מחיר והשיחה הייתה מאוד מעניינת וקשה. זכור לי במיוחד שבסיום הסמינר ניגש אליי אחד החניכים שלי ואמר לי שהוא באמת שינה את דעתו לאורך הסמינר וכנראה שהיו לו דעות קדומות לפניו. זה לדעתי חלק ממהות העניין של המפגש הזה. למרות שהוא קורה עם אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם וגם בסופו לא נסכים על הכל, זה יכול לפרוץ את גבולות המחשבה שלנו וכל אחד ואחת מאתנו יכולים ויכולות ללמוד משהו חדש.

ברק פלג, גרעין גוון, משלחת מחוז חיפה.

השנה נחקק בכנסת חוק לציון יום העלייה. היום יצויין השנה ב – 8/11. מטרת החוק היא "להביא להטמעת ערכה וחשיבותה העליונה של העלייה בעבר, בהווה ובעתיד, לחיזוקו הפנימי של עם ישראל, כבסיס לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להתפתחותה ולעיצובה כחברה רב-תרבותית בעלת שפת-אם משותפת ועתיד משותף".

חג שמח מהעולים של קן קרית ים – רפא עלה מאוסטרליה, שרה עלתה מאיראן, אדריאן עלה מליטא וגלב עלה ממולדובה.

היום נקבע ב – ז' בחשוון. המחוקקים מסבירים את ציון היום כתאריך קרוב לקריאת פרשת "לך לך" המתחיל את נושא העלייה. ז' בחשוון הוא גם היום בו מתחילים בני ארץ ישראל לומר בתפלת שמונה עשרה את הבקשה "ותן טל ומטר לברכה". הסיבה שיום ז' בחשון נקבע ליום בו מתחילים לבקש גשמים – הוא מן הטעם, שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו כל ישראל עולים לרגל לחג הסוכות לירושלים, גם מהמקומות הרחוקים ביותר, וזמן ההליכה של היהודי הרחוק ביותר, שהתגורר בקצה המרוחק ביותר מירושלים, היה מהלך של 15 יום. וכדי שכל ישראל יוכלו לחזור לבתיהם ללא קשיים בדרך, כדי שהגשם לא יפריע להליכתם בחזרה לבית, הרי למרות שכבר הגיעה עונת החורף, בכל זאת לא התפללו עבור הגשם, עד ליום ה15 מסיום חג הסוכות, עד לז' חשוון, כדי שאחרון היהודים יוכל להגיע לביתו, בנהר פרת, בבטחה ובשלווה.

חשבנו שיום העלייה הראשון בישראל זאת הזדמנות מעולה להכיר חלק (קטן מאד..) מהסיפורים של העולים הרבים והמגוונים שיש בתנועה. צפו בסיפורים המרגשים של 4 חברי תנועה שכל אחת ואחד הגיעו ממקום אחר בעולם.

השתתפו בסרטון: עדינה טינבלום (עלתה מארה"ב, רכזת קן רמת גן), סשה פרידמן (עלה מבלארוס, קומונר בקן קרית נורדאו), הבטם טקלה (עלתה מאתיופיה, קומונרית בקן קרית טבעון), דליה גילמן (עלתה מארגנטינה, גרעין תלתן).