סמינר "חשבון וזיכרון" שעברתי ביחד עם חברי השכבה שלי היה לי יומיים של מבחן לעצמי, לתנועה ולחברה הישראלית. אפשר היה להשוותו ליום הכיפורים מהבחינה הזו, שמסביב לכל הטקסטים הארוכים והשיחות המעניינות הורגש לי מימד של "קדושה – בחשבון נפש".
אדם המצליח להתבונן פנימה אל עצמו ולראות את עצמו לאורך כל הרגעים והתקופות, ובדיאלוג שלו עם עצמו להגיע לתובנות של חיים (תובנות שמשליכות על החיים ויוצרות בהן תזוזה והשתנות) ולהתרוממות הרוח והנפש מצליח לראות ניצוץ אלוהי (ועל כן הקדושה). רגעים כאלה של תובנות חיים וחשבון נפש הם הבזקים של אמת המאירים את חיינו ונותנים לנו את 'האנושיות' ו'התבונה', והופכים אותנו לאנשים סובייקטיבים וחיים.
כל זאת שאדם עושה זאת לבד, אך כשתנועה עושה זאת זה מרשים פי כמה וכמה וזה אינו דבר מובן מאליו כלל. ישיבה במעגל, שמטרתו לברר לתוך ליבה של ההתאגדות, ההתארגנות, התנועתית; ולא לנתק את חברת התנועה ממגרעותיה ולומר בפה מלא קושי, "אנחנו חלק מהחברה הישראלית, אנחנו מושפעים ממנה כמו שאנחנו משפיעים עליה, לטוב ולרע", ולהעיד כי איננו מושלמים, היא חשבון נפש תנועתי. וכשם שאדם יכול לאמת את חייו עם עצמו כך יכולה גם תנועה ויש לומר כי כך צריכה תנועה לעשות.
בכדי להמנע מתופעת 'חברת המונים' כפי שדיברנו בסמינר עלינו לשקוד לחשבן לעצמינו בכל רגע את המעשה התנועתי, לבחון את המרכז שאליו כולנו קשורים (הערכי, האידיאולוגי), את עצמינו כפרטים ואת עצמינו כקבוצות, ולשאוף לתקן ולהשתנות כל הזמן, אך לשמור שאיננו מאבדים את דרכנו. "כל החשבון עוד לא נגמר!" וזה מתייחס גם אלינו, שלא ניפול שיכורים ושאננים על החומות ונאפשר לכוחות משחיתים, לגדול בתוכינו ולבצע את מלאכת ההשחתה.
הבחירה לעשות את החשבון והזכרון היא בחירה שהופכת את התנועה ל'תנועה אנושית', תנועה שלא שמה עצמה במקומו של אלוהים, תנועה שרוצה לראות את דרכה כדרך לרבים. חשבון וזיכרון הוא יום חשוב ומשמעותי בלוח השנה התנועתי הוא יום ששם במרכזו את התיקון כחוויה קולקטיבית ומאפשר לנו להיות אנושיים יחד ולהגביר את האור.
בברכת עלה והגשם.
אורן צוקר, גרעין עתה, שכבת נען.