בדיוק סיימתי לראות פרק משמח ומצער מאד בעונה השנייה של Glee, סדרה שעוקבת אחרי מקהלת בני נוער תיכונית ואחר התמודדות חבריה עם סוגיות של מערכות יחסים, אכזבות לצד ניצחונות וקשרים חבריים. בפרק הזה קורט האמל, התלמיד ההומו היחידי מחוץ לארון בבית הספר, עוזב את בית הספר אחרי חודש של בריונות הומופובית מאד אינטנסיבית ואגרסיבית, ועובר לבית ספר אחר שידוע שבו יש אפס סובלנות כלפי בריונות. כל זאת לאחר שסגל המורים וההנהלה הודיעו לו שאין בכוחם לעשות שום דבר ובעצם אמרו לו שאין להם איך להגן עליו. העיניים שלי לא נשארו יבשות בסוף הפרק הזה.
אני רוצה לספר לכם משהו שלא הרבה א.נשים סביבי יודעים.ות – בכיתה י' עברתי בית ספר. זאת לאחר שהייתי גם הנער היחיד מחוץ לארון בכל בית הספר, על שבע השכבות בו. בכיתה ח' יצאתי מהארון בפני חברות בכיתה שלי והשמועה לא המתינה עד סוף היום להגיע לאוזניים של כל בית הספר. מאז ספגתי הרבה מאד עלבונות, אבל אף אחת מהן לא נכנסה ללב שלי. מאז התחילו להגיע גם הטרדות מיניות בצורה מילולית, עם תנועות ותיאורים. ההתעללות המשיכה לכל מיני דברים אכזריים כמו לשים לי מסטיקים בשיער בצורה שחברות שלי היו צריכות לגזור את כל החלקים בשיער עם המסטיק. או למשל לקחת לי את הכובעים המסוגננים מאד שלי, או את הפונצ'ו הסגול שהשאלתי מאחותי ולא להחזיר. זה המשיך לזריקת אבני חצץ לכיווני כשמורות רואות ולא מגיבות, כסאות שעפו והוחלקו לכיווני במסדרון של שכבת יא' ואפילו ניסיון של אחד התלמידים לכבות עליי סיגריה במועדון הנוער השכונתי אחרי בית ספר.
כל זה נעשה כשאני לא יכול לספר להורים, כי אני בארון מולם, וצוות בית הספר היה כל כך גידם אל מול הסיטואציה שהייתי בה כי הם פשוט לא יכלו להתמודד עם ההומופוביה שלהםן עצמןם. חוץ ממורה אחת קסומה, שמה בישראל צילה דגן שאני עדיין בקשר איתה, שכבר בכיתה ח' אמרה לי שהמקיף השש שנתי שלמדתי בו בבת ים לא בשבילי. פניתי בכיתה י' אל היועצת בבקשה שייצרו איזושהי תוכנית חינוכית להתמודד עם ההומופוביה בבית הספר ושמורות חייבות להתערב יותר. הייתי כבר מדריך בעצמי בנוער העובד והלומד והבנתי קצת איך מערכת חינוך אמורה לעבוד. תגובתה, וזה ציטוט כמעט מדויק: "אתה בוחר להציג את עצמך כשונה, יש לזה מחירים". המשך השיחה והמשפט השאירו אותי המום! היא תיארה לי את מה שהמורים בתיכון "מקינלי-היי" מהסדרה Glee תיארו לקורט – שאין להםן דרך להגן עליי.
לקח לי כמה שבועות להתעשת, תפסתי את עצמי ואמרתי לאמא שאני רוצה לעבור בית ספר אחר בבת ים. מה גם שהייתה שם מגמת תיאטרון שזה הדבר הכי נכון בעולם בשבילי. בתיכון החדש חיכתה לי חוויה אחרת לגמרי! אפס בריונות כלפי היותי הומו. היו אמנם רק עוד כמה מחוץ לארון, אבל הייתה לפחות היסטוריה בית ספרית והווה של להטב"קים מחוץ לארון. לא ספגתי יותר אלימות ועלבונות. אני לא יכול להגיד שלא הייתה הומופוביה ושלא הייתי צריך להתמודד עם הבדידות של להיות הומו יחיד בכיתה, אבל גופנית הרגשתי בטוח.ה.
היום במבט לאחור, הפסדתי בקרב מול ההומופוביה המטורפת שהשתוללה במסדרונות של התיכון הקודם שלי, אבל הרווחתי את עצמי ואת החוויה המושלמת של מגמת התיאטרון שהיא בדיוק המקום להיות בו הומו מחוץ לארון ולהרגיש מדהים עם עצמך. לאותה עידני בן.ת ה13-15 לא היה סיכוי להתמודד בעצמו מול השנאה והאלימות, והמבוגרים בסיטואציה היו פסיביים לגמרי עד כדי לא קיימים, ולחברות והחברים שלי לא היו כלים בכלל להבין, הם פשוט נשארו נחמדות ותומכות, ואם היה צריך גם עמדו ועשו שריר מול מי שבא מולי. אנחנו, מדריכים ומדריכות בנוער העובד והלומד, חייבות להיות כתובת ומענה אמיתי. בני ובנות הנוער ככלל צריכות עוד כלים להתמודד, וצריכות אותנו כדי להתחנך למציאות אחרת מוגנת ומגוונת יותר.