ערב י"א באדר התשע"ז, חלוץ טיול הכנה לקראת העלייה לתל-חי. יממה לאחר תחילת המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה. האם יכול היה להיות מרד גטו ורשה ללא תל-חי?
למידת לילה בהכנה לעלייה לתל-חי
כשקמה התנועה הציונית מתוך העם היהודי, חיפשו בהיסטוריה אירועים עליהם נחנך את העם, בכדי להוציא אותו מין הגלותיות, כך קיבלה מצדה את מעמדה ההיסטורי מחדש, לאחר הדחקה של שנים ע"י הזרם המרכזי ביהדות – גבורת יהודים, לעמוד על משמרתם, לא בשם המוות, אלא בשם החיים. אנשי מצדה לא נלחמו בצבא רומי כי היו חפצי מוות, הם נלחמו כי יש דברים שלא מוותרים עליהם, שהם בזהות שלך, מדובר במצווה ביהדות "ייהרג ובל יעבור". והערך שעליו הם נלחמו הינו ערך החירות, על כך קראו להם "קנאים". כאנשי מצדה, כך אנשי תל-חי. מאורעות תל-חי לא נצרבו בתודעה כפולחן אישיות לגיבוריה (כפי שקורה בהרבה מקרים דומים) אצל תנועות הנוער בגולה, אלא כסמל, עליו יש לחנך ואליו יש לשאוף, סמל לגבורה יהודית לשם חיי חירות.
כותב מרדכי טננבוים, מפקד האי"ל בגטו ביאליסטוק, בחיבורו "רוח תל-חי", על מאפייני הגבורה בתל-חי שאליהם הם שואפים:
"אלמוניות. עושה את הדברים המעוררים התפעלות, דרך ארץ, אנשים משתוממים למראיהם, ואינם יודעים כי אתה הוא שעשית את המעשה. אין מעטרים אותך באותות הצטיינות. הגבורה מבליעה את הגיבורים – מתרחשת דימוקראטיזאציה, כביכול של הגבורה, היא נעשית נחלתו של הכלל. אתה אומר "טרומפלדור" ויודע בה-בשעה שהכוונה ללגיון, ל"החלוץ" ולעליה השלישית ולתל-חי. טרומפלדור אינו אלא התגלמותם של אלה. כמוהו כצ'יזיק. תל-חי – כמוה כחולדה. אתה משתומם למקרא הדברים על הגנת טירת-צבי או קיבוץ סדום, אבל אינך יודע מי. חניתה. מעוז. שלושים ושישה שמות – התגלמויות של גבורה קולקטיבית. נופל מישהו על משמרתו, בדרך, בעבודה. כעבור שבוע לא תזכור עוד את שמו – שמות אחרים מופיעים במסגרות השחורות בעתון. גבורה של ציבור. פשטות. ענוה. בלי הקשת מגפים חיילית. בלי העמדת פנים. בלי טקס. הולכים לעבודה. מיישבים שטח חדש. מתנפלים – הודפים את המתנפלים. מגיעות ידיעות שהאויב מתכונן – יוצאים לקראתו ומבריחים אותו. ואחר-כך – חזרה לעבודה. שנאת "הגבורה". גיבורים שאינם מחפשים הזדמנות להפגין את גבורתם. הנושאים בקרבם תיעוב נורא כלפי מיליטאריזם ומואסים ברובה. גיבורים המשתוקקים לשלום ולחיים של יומיום. הכרה. לדעת על מה המאבק. ולשמור – משום כך – על טוהר המאבק. אין עוד "אויבים" אצילים כאנשינו. עוד לא קם צבא המקדש ככה את חיי האויב, את רכושו של המתנגד, כצבאנו. גבורה מתמדת. לא דבר גדול הוא "לאזור חלציים" למעשה יאוש חד-פעמי. קפיצה בעינים עצומות אינה מעשה גבורה. אצלנו הגבורה היא בעצם החיים, בצורת החיים, באי נסיגה מאף שעל קרקע."
תל-חי הייתה בעבורם סמל, אתוס, עליו יש לחנך. עליו יש לכונן חברה.
חניכי שכבת החושלים (ט') של הנוער העובד והלומד עולים כל שנה לאנדרטת האריה השואג בתל חי כחלק מתהליך לקראת הדרכה.
כל כמה חודשים אני שומע את השאלה אם אנו עוד צריכים לחנך לסיפורים האלה, שנגמרים בסוף במוות, זה הרי נוגד את ערך החיים. אני מבקש לטעון אחרת. אנו מחנכים ונמשיך לחנך לאתוסים אלה על קדושת החיים שבהם, וכפי שהבינו אותם לוחמים, אין חיים ללא חירות, והקרב על החירות איננו בכדי למות מות גיבורים ולהפוך למרטירים, אלא כדי להילחם על דרכינו, כיהודים חופשיים. ציר האורך היהודי-ציוני עובר כחוט השני בין כל האירועים הללו. מצדה. תל-חי. מרד גטו ורשה.
בערב הזה, אנו, החברים שבתמונה ישבנו הלילה לשוחח על אתוס תל-חי, על חשיבותו לציונות החלוצית בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, על חשיבותו ללוחמים בגטאות במלחמת העולם השנייה ועל חשיבותו בימינו אנו. לשותפי שמדריכים עכשיו בפולין, לשותפי שנמצאים איתי כאן בעלייה לתל-חי, לשותפי בחיים שנמצאים איתי בשאלות האלה יום-יום, ולחניכי האהובים מהמסע לפני שנתיים, שאת חלקם אפגוש מחר בתל-חי:
האם אנו נדע לתבוע מעצמינו ומחניכינו את מה שטננבוים תובע מחבריו?
אני מקווה שכן.
נדב קופולביץ' הוא חבר בצוות מרחב חיים של התנועה.