שמי ליזה פייגין ואני חניכה בשכבת י"א בתנועת הנוער העובד והלומד. השנה יצאתי עם חברי לקבוצה, לצד שאר חניכי התנועה, היהודים, הערבים והדרוזים, למסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה, בפולין.
במסע נחשפנו במקומות ובסיפורים רבים להשמדת היהודים אך גם לחיי היהודים בערים ובעיירות, ולתנועות הנוער ופעילותן באותה התקופה. התבוננו ברוע הנורא ביותר שהאדם יכול היה לברוא, ובגילויים מרגשים של אנושיות. הקוטביות הזו, המלמדת על יסוד הבחירה של האדם – ליצור רע או טוב, מעלה שאלות רבות, ביניהן השאלה – מה איפשר לאחדים, שהיו לרבים, למצוא עוז ולסייע, בתוך התופת, לבני עמם? מה הניע את המחנך הדגול, יאנוש קורצ'ק, לקשור גורלו בגורל ילדי בית היתומים? מנין שאבה כוחותיה מריאן כהן כשפעלה במחתרת להבריח ילדים יהודים אל מעבר לגבול? מנין הפיכחון והנחישות שאפיינו את גיזי פליישמן, הרב מיכאל דב וייסמנדל ואחרים בפעולתם בקבוצת העבודה בסלובקיה להצלת יהודים? מדוע מרדו חברות וחברי תנועות הנוער בגטאות?
אני נזכרת בעדות סבתה של אבי:
"עמדתי מול בורות המוות, הגרמנים פשוט ירו בכולם מול הבור כדי לחסוך לעצמם את הזמן ולא לסחוב גופות. גרמני ירה בי. נפגעתי ברגל ונפלתי לתוך הבור עם גופות. התעוררתי כעבור כמה שעות וזחלתי בין הגופות לעבר האור – החוצה. לא הייתה נפש, היה ריק, לא היה שום דבר. התחלתי לזחול לעבר הבניין הקרוב כדי למצוא לי מחסה, הרגשתי קנה של אקדח נצמד אל ראשי ושמעתי ירייה, אבל היא לא הייתה של הקצין הגרמני שעמד מאחוריי אלא של פרטיזן, שאמר לי שהוא יהודי חצי רוסי שהצטרף לפרטיזנים כדי למנוע את התקדמותם של הנאצים. הוא התקרב אליי ואמר שהכל יהיה בסדר, שהם יטפלו לי ברגל ולקח אותי למקום מחסה. ידעתי שעכשיו זה לא לנסות לשרוד, עכשיו זה לנסות לחיות".
מעשי גבורה אלו, ועוד רבים אחרים, אינם מוכרים מספיק בתודעה הישראלית, ולצערי לא הכרתי את רובם עד ליציאתי למסע של התנועה. מעשים אלו הינם חלק משמעותי מההיסטוריה שלנו כעם בתקופת השואה. לצד הכרת פשעי הנאצים והשמדת העם היהודי, עלינו להנציח גם את פועלם של בנות ובני עמנו, שלא עמדו מנגד ומרדו בגורל שהועד להם ולעמם.
ארגון מפעל הצלה, ילדים המבריחים מזון, אם המחביאה תינוקה, יצירת תרבות יהודית בגטו, תיעוד האירועים, הברחת נשק, ואפילו הבחירה לחיות עוד יום בתוך התופת – כל אלו ועוד, הינם פני ההתנגדות וההצלה היהודית הראויה להנצחה.
לשאלה "מנין שאבו כוחם?", אני מוצאת תשובה במילים של צביה לובטקין, חברת תנועת דרור ומהנהגת המרד בגטו וארשה: "כולנו חיינו וחיים בהכרה, שאין לדעת מה היה עולה בגורלנו, ללא היינו חברים לתנועה, ללא ספגנו מילדותנו את הערכים, אשר אתם נתתם לנו. זהו בעצם סוד כוחה של התנועה: שידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא רצתה לחנך והיא חינכה אנשים מהפכניים, שעמדו ויכלו לעמוד בתקופות שונות ובתנאים קשים, על קוממיות העם, על קוממיות האדם בישראל, ועל קוממיות האדם בכלל. רק בכוח החינוך שקיבלנו יכולנו כך לעבור את התקופה הזו… יכולנו לעמוד בגטו כאשר עמדנו רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאין הוא בודד. כל יהודי הועמד בודד מול גורלו, יחיד ועזוב בפני האויב כביר הכוח. אך אנחנו עמדנו מהרגע הראשון ועד הסוף כקולקטיב, כתנועה. הרגשה זו, שישנה תנועה, שיש ציבור אנשים הדואגים איש לרעהו, שקיימת דרך משותפת, היא שאפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את אשר עשינו".
תשובתה יפה גם לימינו אנו, ומהווה בעבורי ובעבור חניכות וחניכי תנועות הנוער מורשת והשראה לפעולתנו במציאות הישראלית, ליצירת חברה המחנכת ופועלת לאור ערכים של אהבת האדם, סולידאריות, שוויון וצדק.
מלבד הפעולה במציאות הישראלית, אנו, בתנועות הנוער, ערים גם לזוועות הממשיכות להתחולל ברחבי העולם. השמדת עמים וארצות אינה היסטוריה רחוקה. אנו קוראים לממשלת ישראל לדפוק על דלתות העולם ולפעול להפסקת האימה.