שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    אסירי ציון בטקס לזכר הנספים

    בטקס לציון יום הזיכרון לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ היו הרבה קטעים חשובים ומרגשיםאבל היה רגע אחד שבו אף עין לא יכלה להישאר יבשה.אותו רגע בו עלו לבמה אסירי ציון הגיבורים להזמנתם של המדריכים שארגנו את הטקס.רגע של כבוד, של מחנק בגרון, של הערכה עמוקה למי שכתבו פרק נוסף של ציונות ובחלומם ומעשיהם שינו את כולנו.הנוער העובד והלומד – الشبيبة العاملة والمتعلمة

    Posted by ‎דרור ישראל‎ on Sunday, June 4, 2017

    מעל ל4,000 יהודים נספו בדרכם מאתיופיה לישראל. הם סבלו בדרכם מחלות, חיות ושודדים. מאז 2003, בעקבות החלטת הממשלה, מציינת מדינת ישראל יום הזיכרון ליהודי אתיופיה ביום ירושלים.

    תנועתנו מובילה את טקס הנעילה מזה שש שנים, כחלק מפעולתה ליצירת הכרה בחשיבות הגדולה של העלייה הציונית מאתיופיה. גם היום, מעטים בציבור מכירים את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה או מודעים למחירים הכבדים שהם שילמו על מנת להגשים את החלום הציוני. "יש לנו את הכוח בתנועה לספר את הסיפורים של העם שלנו כפי שראוי לספר אותם" אמרה גילה פקדו, ממרכז ההדרכה של התנועה "אסור לנו לקחת חלק בהפרדות שנוצרו בינינו, עלינו לשזור אותם בחוטים עדינים של תקווה."

     

    הענקת אות הוקרה לאסירי ציון

     

    מתוך דבריו רועי יסוד, רכז הנוער העובד והלומד:
    "אם לא נשאל לשלומם –  האם נדע מה שלומנו?  אם לא נכתוב את פרטי הפרטים של סיפורם – האם נאחז בסיפור שלם אודותינו?  אם לא נשאל את עצמנו מה המחויבות שלנו לחלומם, חלום עלייתם לירוסלם של זהב, עלולה השתיקה להחליש אותנו, את כולנו, ושום נחמה לא תעזור. והדרך הסלולה היחידה, תהיה ירידה. גם אם זה בתוך הארץ הקדושה."

    אמייה טגה

    בטקס הודלקו 4 משואות על ידי צעירים ומבוגרים יוצאי אתיופיה, ביניהם הסופר דניאל בלטה, אשר צעד את מסע העלייה מלא התלאות מאתיופיה לישראל בגיל 15 ואף כתב על כך בספריו והסופר אברהם אדגה, אשר הדליק משואה לזכר דודתו תרנגו מנסה ושני ילדיה שנספו על אדמת סודן בדרכם לארץ ישראל. בתחילת האירוע אמייה טגה, שחקן מכבי נתניה, הקריא את תפילת "יזכור".

    הטקס הסתיים בדבריהם המרגשים של עדי, רותם ודורון, חברי שכבת חוות ההכשרה, שהזמינו לבמה תשעה אסירי ציון שכיבדו אותנו בנוכחותם. כל אסיר ציון קיבל אות הוקרה מחבר/ה משכבת החוות ולסיום הטקס שרו יחד את "התקווה".

    לצפייה באלבום התמונות מהטקס

    שלום לכולם,

    אני עדי טרקיין מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונרית בקן אם המושבות בפתח תקווה.

    אני רותם פנטהון מגרעין גובז בחוות ההכשרה עפולה, קומונרית בקן עפולה עילית.

    אני דורון יאלו מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונר בקן לוד גני אביב.

     

    עדי, רותם ודורון. דבר הקומונרים 2017

    עדי:

    אני רוצה להתחיל בלספר לכם על המפעל התנועתי הראשון אליו יצאתי  – סמינר שורשים. בסמינר למדתי המון על המנהיגים שלנו שפרצו את הדרך מאתיופיה לסודן ומשם לישראל, למדתי על נערי כפר בתיה שפתחו בתי ספר יהודיים באתיופיה , ויותר מכל למדתי על קהילת ביתא ישראל שלא הפסיקה לחלום . זה היה רגע שבו הבנתי המון דברים על עצמי, על מי אני רוצה להיות בחברה הישראלית ,מהי הקהילה בשבילי ואיך אני יכולה וצריכה לספר את סיפורי הגבורה האלה. הבנתי שהיותי בת הקהילה האתיופית לא מהווה לי שום סיבה לבושה, להפך, אני מתמלאת גאווה לשמוע את הסיפורים האלה, ללמוד אותם ולחנך עליהם.

    רותם:

    המפגש הראשון שלי עם התנועה היה במסע לפולין אליו יצאתי בכיתה י"ב יחד עם הקבוצה שלי. הדבר שהכי זכור לי משם זה אותם אנשים שבחרו להיות ה"עומד מן הצד", אלו אותם אנשים  שלא רצחו יהודים בעצמם, או התעללו בהם אבל גם לא עשו שום דבר בשביל לשנות את המציאות, בשביל להשפיע עליה. שאלנו את עצמנו בקבוצה מול איזה דברים אנחנו עומדים מן הצד במציאות של היום, והבנתי  שאולי כל הזמן הזה הייתי אני ה"עומדת מן הצד" בנוגע לקהילה שלי.

    איפה אני הייתי כשהשפילו אותנו כי אנחנו שחורים?

    איפה אני הייתי בהפגנות על יוסף סלמסה?

    איפה אני הייתי כשאברה מנגיסטו נלקח בשבי?

    אני מרגישה שתמיד הייתי עומדת מן הצד ותמיד אמרתי לעצמי שהגזענות לא תשתנה ושאף אחד לא יוכל לשנות אותה, אפילו בקצת, כי זה משהו שלא ניתן לשינוי. המציאות המייאשת הייתה כל כך חזקה, עד שהפסקתי להאמין, וזה גרם לי לעמוד מן הצד לגבי כל העוולות בחברה הישראלית. כי גם כששמעתי על נער שניצלו אותו בעבודה לא עשיתי כלום, גם כשקראו לילד בשכבה שלי י'הומו, עמדתי בצד ושתקתי, גם כשריססו כתובות גרפיטי ליד ביתי מוות לערבים לא מחקתי את זה.

    אבל לא עוד! היום אני מדריכה חניכים ממוצא אתיופי וגם חניכים שאינם ממוצא אתיופי. אני מחנכת את החניכים שלי שיש אפשרות לשנות את המציאות. שהכוח הוא בידיים שלהם, ושלנו. אני מחנכת אותם להוביל ולהשפיע בעצמם בחברה דרך חינוך, כי הדרכה היא לא משהו נבדל מהחיים שלנו אלא משהו שצריך להתגאות בו ולא להתבייש או להסתיר אותו. אני מחנכת את החניכים שלי לערכים ולהאמין בחברה מתוקנת  שמעמידה במרכזה את שוויון ערך האדם. אני מחנכת אותם לכך שיש בתנועה המון חניכים, שמגדילים אותה, שאוהבים אותה ושבוחרים בה כדרך חיים.

    דורון:

    המפגש הראשון שלי עם התנועה היה כאן במקום הזה לפני שנתיים. נפגשנו בבוקר ליום עיון בו דיברנו על הקשיים במסע, על הסבל הרב ועל המחירים הקשים במסע שאנשים שילמו על מנת להגיע לירוסלם.

    היום בהסתכלות לאחור אני מבין כמה היום הזה משמעותי וחשוב בשבילי. השנה בתור שכבת החוות החלטנו לקחת יותר אחריות ונפגשנו כבר לפני כחודש וחצי כדי להתחיל לעבוד על יום זיכרון. נפגשנו לשוחח, להעמיק בסיפורים, לשמוע עדות של אסיר ציון, ועשינו חזרות על הריקודים והשירים לטקס. החלטנו לעשות הכל כדי שהיום הזה יהפוך ליום משמעותי לא רק לקהילה האתיופית אלא לכל החברה הישראלית כחלק מהתהליך התכנסנו מאות חניכים ליום עיון בו העמקנו בסיפורי הגבורה שלכם  – אסירי ציון שנמצאים איתנו פה כעת.

    אנו רוצים  להזמינכם לבמה ולהעניק לכם אות הוקרה על פעולתכם הציונית בזמן עליית יהדות אתיופיה, אנחנו נמשיך לספר את סיפורכם לדורות ולפעול לאורם.

    אני מזמין את אסירי הציון לעלות לבמה.

    מיקה רותם, שכבה ט', קבוצת צ'יפ, קן כפ"ס הירוקה ומקבוצת גוונים מחוז שרון:

    "לפעמים אני מפחדת להחזיק ידיים עם בת הזוג שלי ברחוב, כדי שלא יקרה דבר חמור מעבר למבטים השופטים שאנו מקבלות.
    "אולי את רק מבולבלת" "זה יעבור לך" "את צעירה מכדי לדעת"-אלו משפטים ששמעתי יותר מפעם אחת. ואני עונה: מתי אתה הבנת שאתה מזדהה עם המגדר שלך? ואיך אתה יודע שאתה אוהב את המין השני?
    אני מתרגשת לומר שאני לוקחת חלק ביום הבנ"ה ונלחמת על זכותיי כנערה להט"בית.
    אני לא אשתוק בזמן שאחיי ואחיותי נהרגים בצ'צ'ניה ברגע זה ממש.
    אני לא אשתוק על הטבח באורלנדו, ולא על הפיגועים בברנוער ובמצעד הגאווה בירושלים.
    אני לא אשתוק מול השנאה.

    הצטרפתי לתנועה לפני כמה חודשים, לקורס לקראת הדרכה ובנוסף לקבוצת גוונים מחוז שרון. בתור חניכה חדשה בתנועה, הרגשתי חיבור לא רגיל אליה ואל מפעליה, ושם באמת נחשפתי למאבק ומה זה אומר עליי כלהט"בית. בשבילי זה ניצחון לא קטן מול הלהט"בפוביה, העובדה שתנועה שלמה מכל קצוות האוכלוסייה נאבקת יחד."

     

    סופיה גוטמן, שכבה י',  קן י"א באר שבע, קבוצת נגב:

    "תנו לי להתחיל בסיפור קטן, בשנה שעברה אחרי שיצאתי מהארון, אחת הבנות בכיתה החליטה ש"יא לסבית" זו קללה לגיטימית, ואחרי שהיא ירדה על השיער שלי ושמה לב שעדיין לא הגבתי, היא החלה לצעוק לעברי "יא לסבית". בתגובה צעקתי חזרה "אני לא לסבית, אני ביסקסואלית" אבל היא לא ויתרה: "יא ביסקסואלית!" הפעם החלטתי להסתובב לעברה ולהגיד לה "אוי לא, אמרת את הנטייה המינית שלי, מה אני אעשה עכשיו" הסתובבתי והלכתי. אני חושבת שזה גרם לה לחשוב שאולי לסבית זו לא קללה אבל גם אם לא זאת התחלה.

    טוב, אז יום ההבנ"ה. למה הוא מתקיים בעצם? כי כמו בסיפור שלי, והרבה פעמים גם בצורה הרבה יותר גרועה ובוטה, ילדים, נערים וגם מבוגרים חווים הומופוביה בכל יום. היא תמיד שם.

    בתור חניכה ומדריכה בתנועה אני שמחה שמדבריםות על להט"בפוביה, לצד כל מיני תופעות אחרות שקורות בחברה. להיות בתנועה בשבילי זה להיות חלק ממקום פתוח שבאמת מקבל אליו כל נערה ונער, זה מרגיש מעולה וגם מעלה את הביטחון. המאבק בלהט"בפוביה לא נפרד משאר המאבקים שהתנועה מובילה או לוקחת בהם חלק. כל אלה מאבקים הנוגעים בשוויון ערך האדם. אני מצפה מהקבוצה שלי בקן, מחברי הבוגרת, וכמובן מקבוצות גוונים, לקחת חלק פעיל במאבק כדי שלכמה שיותר א.נשים התנועה ומחוצה לה יהיה מקום להיאבק איתנו."

     

    יואב (שם בדוי), שכבה י"א:

    "לציין את יום הבנ"ה בשבילי זה קודם כל בהדרכה. זה להגיד לחניכים שטוענים שאין הומואים ולסביות אצלנו בעיר – שהיום הזה הוא גם שלהם! שיש הרבה מאוד צורות של חוסר שוויון ואפליה. שגם הם חווים וגם להט"בים  חווים. זה לדרוש מהם שהמאבק בלהט"בפוביה יהיה גם מאבק בחיים שלהם. גם מי מהם שלא להט"ב.
    תוך כדי מצעד הגאווה בשנה שעברה חשבתי על זה שהלוואי שכל מי שהולך ברחובות עם דגלי גאווה וכל החניכים שלי כולם היו מבינים שכל הדיכויים קשורים; שהעובדה שאין שוויון זכויות לקהילה הלהט"בית ושמייבשים את בתי הספר המקצועיים, מגיע מאותו מקום. לציין את יום ההבנ"ה מחדד לי בתור חניך ומדריך את מה שהחניכים שלי צריכים ממני. שאדרוש מהם לשנות את המציאות בכל מקום שיש אפליה וחוסר שוויון."

     

    *    קבוצות גוונים לנוער גאה ומתלבט פועלות כחלק מפעילות הקינים בנוער העובד והלומד מהצפון ועד הדרום. למידע נוסף: קבוצות גוונים – הנוער העובד והלומד

    עסקי המסעדות בישראל משגשגים. עם מחזור של מעל 20 מיליארד ש"ח בשנה וכ-60,000 עובדים מועסקים בענף כאשר חלקם הגדול בני נוער וצעירים שעובדים במלצרות. אך נכון לקיץ 2016, הנתונים שאיגוד המסעדות, בתי הקפה והברים מדבר עליהם בתקשורת הם שרבע מהמסעדות לא שורדות את השנה הראשונה, 50% נסגרות אחרי שנתיים ואחרי 5 שנים מדובר על סגירות של 80% מהעסקים. דו"ח של BDI מצא שענף בתי הקפה והמסעדות הוא המסוכן ביותר בישראל מבחינה כלכלית, אחת הסיבות שהדו"ח מיחס לנתונים האלה היא שהרבה מאוד אנשים נכנסים לתחום הזה מתוך תחושת בטן, ללא ידע מקצועי ופועלים בצורה אימפולסיבית.

    אך מי שסובל הכי הרבה משוק שצומח בצורה מטורפת אך מאד לא יציבה, הם לא רק המעסיקים שלוקחים את הסיכונים. אם ניחשתם שאלה העובדים הפשוטים… צדקתם! שוק המסעדות הבלתי-יציב מוביל לכך שבעלי עסקים רבים מחפשים לעשות רווחים מהירים על חשבון עובדים צעירים, זמניים ולא מאורגנים ולכן גם מוחלשים. אז אם אתם עובדים במלצרות וחושבים שפוגעים לכם בזכויות, אל תרגישו לבד. 14% מהתלונות שהגיעו השנה להסתדרות הנוער העובד והלומד הגיעו מעובדים בענף המסעדות ובתי הקפה, מקום שלישי אחרי אולמות האירועים והמזון מהיר.

    אז אם אחד הסעיפים הבאים חלים עליכם, דעו שמנצלים אתכם בעבודה. מה אפשר לעשות? מסתבר שיש תקווה. לפני חודשיים קמה התאגדות ראשונה של עובדים בענף המסעדות, בקפה נואר. דרך ההתאגדות מקווים העובדים לשפר ולהסדיר את תנאי העבודה שלהם.

    מהן הבעיות המרכזיות מהם סובלים המלצריות והמלצרים בישראל?

    1. סטנד ביי – רבים מהמלצרים מכירים את התופעה הבזויה הזו. מגיעים למשמרת שנקבעה מראש, אבל מחכים חצי שעה או שעה עד שמודיעים לך אם אתה אכן עולה למשמרת. כמובן שאין תשלום ולפעמים אתה משוחרר הביתה ומפספס יום עבודה. אז בואו נשעה קצת סדר, אין דבר כזה "סטנד-ביי". יש רק עבודה ועל כל דקה שאתם נמצאים בבית העסק אתם צריכים לקבל שכר.

    2. חוזה ללא קשר בין הסעיפים לבין המציאות – מלצרים רבים חותמים על חוזה "דמה" כדי להיות חוקיים. אבל בין החוזה (מבחינת התחייבות לשכר או שעות עבודה) לבין המציאות – אין קשר של ממש. ככה הרבה מלצרים סובלים מאי יציבות במשמרות או בשכר שעולה ויורד לפי העונה.

    3. שעות נוספות – לרוב המלצרים משלמים קבוע לפי שעה כאשר השכר עולה ויורד לפי הטיפים. כל זה טוב ויפה כאשר יש שכר גבוה מעל למינימום אבל היעדר תשלום שעות נוספות מייצר מצב בו מלצרים שעובדים מעבר ל-8 שעות לא מקבלים על כך תוספת כנדרש בחוק. בנוסף, מסעדות רבות פועלות בשבת והעובדים מחויבים למשמרות בסופ"ש ללא קבלת תגמול הוגן.

    4. התלמדות – פסיקות בתי הדין לעבודה קובעות כי "התלמדות" נחשבת כזמן עבודה לכל דבר ועניין. צריכים ללמוד תפריט ארוך ומורכב? לדעת איך מפנים שולחן במקצועיות? כל אלה דורשים הכשרה שגם עליה צריך לתת שכר מינימום לפחות.

    5. ישיבות ללא תשלום – פעמים רבות מלצרים מוזמנים ל"ישיבות עבודה" כאשר מצופה מהם להגיע ללא תשלום. בדומה לתופעת הסטנד-ביי, כל דקה בה אתם מחוייבים להגיע לבית העסק נחשבת לעבודה, גם ישיבות.

    6. סעיפי "בונוס" – במסעדות רבות חלק מהשכר מתגלם בסעיפי "בונוס" וכך המעסיקים עושים רווח על חשבון הזכויות הסוציאליות של העובדים. זכויות סוציאליות כוללות, דמי מחלה, ימי חופש, פיצויי פיטורין ואפילו פנסיה שמחושבים כולם מהשכר השעתי של העובד ולא מסעיפי הבונוס.

    7. אי צבירת זכויות סוציאליות – רוב המלצרים מקבלים שכר דרך טיפים וב"שחור" ורק חלק קטן מהשכר מגולם בתלוש. גם אם השכר בפועל הוא גבוה, השכר בתלוש יכול להיות מתחת לשכר מינימום.. אז מה הבעיה אם אני מרוויח מלא? הבעיה היא שחוסכים כסף על חשבון המלצרים שחושבים לטווח קצר. כשהכל שחור לא מקבלים זכויות סוציאליות חשובות כמו דמי הבראה, ביטוח לאומי, פנסיה ועוד. יכולה להיות לכך השפעה גדולה בהמשך הדרך, למשל אם תפצעו בזמן העבודה והפיצוי שתקבלו מביטוח לאומי יהיה נמוך משמעותית ממה שהיה מגיע לכם לפי השכר אותו הרווחתם בפועל.

    8. שרירותיות בשיבוץ משמרות – למעסיק יש את רוב הכוח בקביעת המשמרות. מלצרים רבים לא יודעים אם יקבלו 2 או 5 משמרות בשבוע או מתי יהיו שעות העבודה. לצעירים וסטודנטים זה פוגע משמעותית באיכות החיים וביכולת להשתכר ולהתקיים בכבוד. לרוב, אין שום מחויבות בין המעסיק לבין המלצרים על מתי וכמה משמרות הם יקבלו.

    9. קיצוץ בשעות העבודה – בעיה מוכרת היא שלפעמים מעסיקים מחליטים "להעניש" מלצרים מכל מיני סיבות. מעסיקים רבים נוהגים באופן שרירותי לעשות "חצי-פיטורין" שמתבטא בעונש של קיצוץ שעות העבודה ולפעמים אי שיבוץ של עובד לתקופות ממושכות. לפי החוק, אסור להשעות עובד ואם רוצים לפטרו צריך לערוך לו הליך בירור ושימוע.

    10. פיטורים בווטסאפ – ואם אנחנו כבר בנושא.. אופן ההעסקה הבלתי יציב מוביל לעלייה במספר המקרים בהם פשוט מודיעים למלצרים על פיטורין בהודעת ווטסאפ, ללא שימוע. לפעמים אין אפילו הודעה אלא פשוט מוציאים מקבוצת המלצרים. לפי החוק, מעסיק מחויב לקיים לעובד שימוע טרם פיטוריו, בו יוצגו בפני העובד הנימוקים המלאים לרצון המעסיק לפטר אותו, ותינתן לעובד הזדמנות להשמיע טיעונים בעד המשך העסקתו.

    11. הפסקות – עובד בעבודת כפיים זכאי להפסקה בת 45 דקות ביום עבודה של 6 שעות ויותר. הרבה מלצרים לא מקבלים את ההפסקה הדרושה מכיוון שבדיוק עכשיו "יש פיק" ו"יש המון לחץ אז תקחי הפסקה אח"כ". תופעה זו היא חוזרת ופוגעת בזכות הבסיסית של עובד לא לשחוק את עצמו בעבודה.

    12. ניכויים אסורים משכר העבודה – לקוח שקם מהשולחן מבלי לשלם או כוס שנשברת.. זה דבר שעלול לקרות במסעדה ובעל העסק צריך לקחת את זה בחשבון. לצערנו, הרבה פעמים זה יורד מהשכר של המלצר. למעסיק אסור לנכות משכר העבודה ניכוי שלא הותר מפורשת בחוק. כוסות שבורות וחשבונות שלא שולמו – לא נמצאים ברשימה!

    אז אם אחד או יותר מהסעיפים שקראתם מוכר לכם, אל תשבו בשקט. קחו יוזמה והתאגדו ביחד עם חבריכם למקום העבודה. רק ביחד, נוכל לשנות את שוק העבודה כך שלא יפגע בעובדים ועובדות צעירות. למרות שיש חוקים במדינת ישראל שמגנים על העובדים, אנחנו צריכים לעבוד ביחד כדי באמת לקבל את מה שמגיע לנו.

    פנו עכשיו להסתדרות הנוער העובד והלומד ותקימו ביחד התאגדות. http://www.minimum.org.il/

    מלצרים/ות, יש תקווה ✌ביחד אפשר להסדיר את תנאי העבודההקשיבו לעובדי קפה נואר#לאמתנצלים #מתאגדים

    Posted by ‎הנוער העובד והלומד – الشبيبة العاملة والمتعلمة‎ on Friday, April 28, 2017

    מדי שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, פוקדים בני המשפחות השכולות את קברי יקיריהם. לצד האירועים והטקסים הגדולים של יום הזיכרון הלאומי, העלייה לקבר מאפשרת מקום לזיכרון האינטימי והמשפחתי על אהוב שאיננו. מעבר לכאב העצום של האובדן, ההגעה לבתי העלמין מפגישה את בני המשפחה עם קושי נוסף:

    בכל שנה חוזרת על עצמה התופעה המבישה – חלק ממוכרי הפרחים מפקיעים מחירים מבני המשפחות השכולות לטובת רווח על חשבון השכול. בעקבות חשיפת תופעה מבישה זו, לפני מעל 35 שנה בתכנית "כלבוטק", הוחלט על מפעל ארצי רחב היקף של חניכי הנוער העובד והלומד בשיתוף עם אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון לחלוקת זרים ללא תשלום לכלל המשפחות השכולות.

    ביום הזיכרון, שחל השנה בתאריך 2/5/17, התפרסו מעל 5,000 חניכים מתנועת הנוער העובד והלומד, יהודים דרוזיים ובדואים, ב-107 בתי עלמין בכל רחבי הארץ, מאילת ועד מטולה, זו השנה ה-36 ברציפות, וחילקו זרי פרחים למשפחות השכולות – ללא תשלום.

    לאחר שסיימו בקנים ובסניפים את הטקסים המסורתיים של ערב יום הזיכרון, התפנו החניכים להכנת המבצע הגדול. בבוקר יום הזיכרון, אלפי חניכים השכימו קום, פרקו מהמשאיות את זרי הפרחים, והתייצבו מוכנים בפתח בתי העלמין על מנת לחלק זרי פרחים למשפחות השכולות אשר פקדו את קברי יקיריהן טרם הצפירה והטקס.

    השנה ציינו כחלק ממפעל "זר לנופל" 50 שנים למלחמת ששת הימים, וחניכי הנוער העובד והלומד קיימו טקסים מיוחדים בכניסה לבתי העלמין שהוקדשו לחללי המלחמה. בטקסים ציינו את שמות הנופלים וסיפרו את סיפורם האישי. לאחר הטקסים, כל זוג חניכים קיבל דף מידע על אחד הנופלים ופקד את הקבר עם זר מטעם התנועה.

    הפעילות המרכזית של מפעל "זר לנופל" התקיימה בכניסה לבית העלמין בהר הרצל, שם התייצבו כ-500 חניכים מהנוער העובד והלומד לחלוקת הזרים. בנוסף לחלוקת הזרים בבית העלמין, ביישובים הדרוזיים התקיימו ביקורי בתים אצל משפחות שכולות ע"י מאות חניכים. בנוסף, כמאה חניכים מהקנים הבדואים של הנוער העובד והלומד פקדו את הטקס באנדרטת החייל הבדואי.

    במסגרת המבצע חולקו למעלה מ-מיליון פרחים שאוגדו במעל 100,000 זרי פרחים.

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!