ביום שני החל מארבע אחה"צ ועד לשעות הקטנות של הלילה יישבו התנועות יחדיו באוהל בכיכר רבין בת"א כדי לקבל במשותף את יום תשעה באב. גם השנה נקרא ונפרש ביחד את מגילת איכה, נקיים שיח חינוכי, ערכי וחברתי בנוגע לאחריותנו על מדינת ישראל יהודית-דמוקרטית.

בתכנית:
11:30 דוד סעיד – אוהלו של אברהם אבינו
12:30 הרב דולי בסוק – 3 כוחות מתאבקים במחננו, ברל כצנלסון והרב קוק .
13:30 הרב אמיר סנדלר – למה לי לשבור את הכוס בחופה?
14:30 הפסקת צהריים ותפילת מנחה
16:00 מפגש חניכי תנועות הנוער – הנוע"ל ובני עקיבא
19:00 ארוחה מפסקת ותפילת ערבית
20:00 קריאת משותפת של מגילת אייכה
21:00 פרופ' רות גביזון – על ריבונות ישראל
21:40 דוד שמחון סמזכ"ל בני עקיבא ונתי ויימן רכזת מחלקת הדרכה נוע"ל
22:20 הרב יואל בן נון – ריבונות ישראל וירושלים
23:00 מעגלי שיח אל תוך הלילה

אוהלינו יהיה כאוהלו של אברהם אבינו ושעריו יהיו פתוחים לכל אדם ולכל ארגון, למפגש אמיתי, לשיח עמוק ולבחירה בעשייה של תיקון. נילחם יחד לעקירת השנאה, האדישות והריחוק בינינו, ונבחר שוב באהבת חינם.

חברי וחברות התנועות, פעילים חברתיים, אנשי חינוך והציבור הרחב – מוזמנים

שלום לכולם,

אני חן חכמי, גר במושב משמר הירדן שבמועצה אזורית מבואות החרמון, חבר בשנת השירות גרעין עודד של בני המושבים, שפועלת בתוך הנוער העובד והלומד (או כמו שאנחנו קוראים לזה בתנועה – אני גרעינר!).

לאחר שלוש שנים בהן הדרכתי בקן התנועתי במושב שלי בחרתי לצאת לשנת שירות כי החלטתי שהגיע הזמן לקחת צעד קדימה בתרומה למען עתידה של החברה הישראלית, לתת שנה מהחיים שכל כולה תוקדש לחיזוק חברת המופת – עבורי, עבור חבריי ועבור הילדים שיהיו לי בעתיד.

הבחירה לצאת לשנת שירות בבני המושבים הייתה בחירה טבעית בשבילי, כנער שגדל בתנועה מכיתה ד', התחנך על ערכי התנועה – שוויון ערך האדם, אהבת הארץ, שיתוף, עבודה וערכים נוספים שמלווים אותי בבחירות שלי גם היום. זו הזדמנות עבורי, להנהיג בתנועה בה צמחתי, התפתחתי, נהניתי, למדתי, גדלתי, הפכתי לאדם טוב יותר והכי חשוב – יכולתי להיות מי שאני ולחנך חניכים רבים נוספים לכל הדברים הנפלאים הללו.

כיום את שנת השירות שלי אני מבצע במועצה האזורית מטה יהודה. כגרעינר, אני פועל בשני יישובים – מבוא ביתר ונווה אילן. כחלק מתפקידי אני מלווה את צוותי ההדרכה, מדריך חניכים מכיתה ד' עד לגיל התיכון, לוקח חלק בהכשרה של שכבה ט' לקראת שנת הדרכה ושותף למשימות רבות נוספות ברמה המועצתית והתנועתית.

רק לפני פחות מ-24 שעות סיימתי מסע נפלא של ארבעה ימים שהודרך ואורגן ברובו על ידי חברי לשכבת שנת השירות. במסע המלמד הובלנו את חניכי התנועה, בוגרי כיתות ח', בין נופיה היפים של רמת הגולן, ולצד זה שאלנו אותם ואיתם שאלות על ההיסטוריה של המדינה, גבולותיה והשלום הנכסף.

רק בתנועת נוער האחריות הגדולה של הובלת 1,200 חניכים ומדריכים דרך מסע פיזי ותוכני כה מורכב יכולה להיות כל כך קסומה!

מפעל שנת השירות הוא אחד המפעלים החשובים ביותר בעיצובה של החברה הישראלית. זו שנת הגשמה, שנה של נתינה, של עשייה למען אחרים, שנה של התבגרות ולמידה של הגרעין שלנו על עצמנו ועל החברה שלנו, שנה מחנכת בה אנחנו הופכים לאנשים טובים יותר ולאזרחים טובים יותר במדינה.

לדעתי שנת שירות צריכה להיות אבן דרך בחיים של כל נער ונערה בישראל!

ועכשיו, כשאני ניצב רגע לפני סיום שנת השירות שלי, אני משוכנע שההשפעה שחבריי ואני יצרנו עבור ואצל החניכים שלנו, תהדהד עוד שנים רבות. זו הזכות והאחריות הכי גדולה שיכלתי לקבל.

חשוב לי לומר תודה, בשמי ובשם כל הש"שנים, תודה לך, כבוד נשיא המדינה, שהתערבותך במשבר התקציבי שלנו סייע למציאת פתרון הולם. תודה!

ותודה גדולה על שניתנה לי הזכות להיות ש"ש בבני המושבים.

עלו והגשימו!

"עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ".

אם דילגתם על קריאת הציטוט של עמדת משרד העבודה והרווחה, מפני שכבר נתקלתם בו כמה פעמים בימים האחרונים, אני מציע לחזור אחורה, ולקרוא שוב. לאט. ושוב.

בימים האחרונים גועשת הקהילה הגאה והרשת סוערת – המדינה לא מאשרת ללהט"בים לאמץ ילדים. זה הפשט, ואת זה אנחנו כבר יודעים. אז על מה הרעש הגדול, ומדוע לקרוא דברים אומללים אלו שוב? כי אולי בקריאה אחרת, מסמן לנו המשרד את הבעיה האמיתית.

אין בתגובת המשרד אמירה כי להט"בים אינם יכולים להיות הורים טובים לילדים, ובכך גם תומכים מחקרים רבים. הבעיה אותה מסמן המשרד, אשר לטענתו בגינה יתעורר הקושי לילד הגדל להורים להט"בים היא "המציאות בחברה הישראלית". ובזאת צודק מאוד משרד הרווחה. הבעיה של להט"בים בישראל היא לא שאנחנו לא יכולים לאמץ ילדים. זאת אומרת, זו אכן בעיה. ומדובר באפליה קשה אל מול החוק. אך הבעיה היא עמוקה יותר.

בואו נדמיין לרגע שבעוד כך וכך חודשים ישתנה החוק, ולהט"בים יוכלו לאמץ ילדים בישראל, האם בכך ייטב מצבנו?

האם בני הנוער יפסיקו לחשוש לצאת מהארון? האם ההשפלות והבריונות בבתי הספר יפסקו?

האם סיפורי הילדים ותוכניות הטלוויזיה יפסיקו לספר לנו סיפור על אהבה מסוג אחד?

האם טרנסים וטרנסיות יוכלו למצוא תעסוקה? או פשוט ללכת ברחוב מבלי לחשוש לחייהם?

האם יפסקו ההטרדות כלפי ביסקסואלים וביסקסואליות והם יזכו להכרה בזהותם כזהות אמיתית וקיימת?

האם גברים יפסיקו להפעיל אלימות כנגד נשים?

האם שירותי הרפואה יותאמו לצרכינו? וכשנלך לרופא, נפסיק לקבל תגובות עוינות כלפי אורחות חיינו?

האם יותר לא ירצחו בני נוער להט"בים במועדוניהם או במצעדי הגאווה?

צודק משרד הרווחה. המציאות בחברה הישראלית רעה, מפלה ופוגעת בלהט"בים. אך טועה הוא טעות מרה בשלילת זכויותינו עקב כך ובבחירה בשימור המצב הקיים במקום להנהיג את החברה למקום טוב יותר. אלו הם פניה של הלהט"בפוביה בנוסחה הליבראלי, זו שלא תגיד בגלוי שזהות מינית או מגדרית אחת פחותה מרעותה, אך תפעיל כל כך הרבה אלימות כלפי כל מי שבוחר לחיות את חייו אחרת, ולבסוף תאשים אותו בכך ותשלול ממנו את זכויותיו.

"תינוק בא לעולם, מה יהא עליו? ייזרק על מעלות החיים והם כבר יכוונו אותו? או שיבוא בקהל בני האדם שמתעניינים בו, ולכן גם רוצים לכוונו? שתי האפשרויות קיימות, אלא שהתינוק בכל מקרה איננו נופל לחלל ריק. בכל אחד משני המקרים הוא יפגוש בבני אדם חיים, פועלים ומכוונים את חייהם". ברל כצנלסון

טוב עשה השר חיים כץ בגינויו את תגובת משרדו ובבקשו דחיה בדיון בנושא בכדי לגבש מחדש את עמדת המשרד (בתקווה שזו אכן תשתנה), אך גם אם נתקן את כל החוקים כולם, יש לנו דרך ארוכה לעשות בתיקון חיינו כחברה. כי כשיבואו תינוקות לעולם, אילו בני אדם הם יפגשו?

ההפגנה אליה אלך היום יחד עם חברותי וחברי מהתנועה היא ללא ספק מאבק לצדק ושוויון אשר ראוי להיאבק בעבורו, אך היא איננה חזות הכל. היא צעד אחד בתוך מאבק רחב, ועלינו להכריע בשאלה מהו המאבק אותו אנחנו רוצים להיאבק? האם לשימור המצב הקיים תוך שיפור מיקומנו (המיקום של מי מאיתנו, אגב?) היחסי בתוכו, או לשינוי אמיתי של המציאות? עלינו לזכור שבזמן שאנחנו מתלבטים בשאלות האלה, א.נשים משלמות.ים מחירים בנפשם וגופם, שהם לרוב שקופים ולא יוצאים בגינם להפגנות המוניות.

הפעולה החינוכית שאנו מקיימים בתנועה, מכוונת למאבק בגילויי הלהט"בפוביה השונים, אלו הגלויים יותר, אך גם אל הנימים העדינים של הלהט"בפוביה הנמצאים בכל אחד מאיתנו, וכמעט בכל מפגש.

את יודעת איך האור

מתמרד נגד צללים משונים,

נגד שתיקות

לא ברורות.

הגלגל מתהדק

סביבנו, טרוף של

עיניים, של פיות, של דברי

כזב ונביאי שקר.

כמו בהסתערות הזמן

המתגעשת, שולי

הפחד מצרים את שבילנו.

מונסרט אביו

בחודש האחרון צעדנו מאות חברות וחברים מהנוער העובד והלומד במצעדי הגאווה ברחובות תל אביב, באר שבע וחיפה. בשבוע הבא נקיים את טקס הנוער לציון הרצח בברנוער, בו נרצחו ליז טרובישי וניר כץ זכרם לברכה ונפצעו 11 בנות ובני נוער נוספים שנכחו במקום. בעוד שבועיים נשתתף במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, בו רק לפני שנתיים היינו עדים לרצח הנתעב של שירה בנקי זכרה לברכה.

בלב כואב, אך גם גאה, נרים את דגלינו בבירה, ונאבק את מאבקנו לשוויון לכל אדם.

הכותב חבר במרכז ההדרכה בנוער העובד והלומד

טקס הנוער לציון יום השנה לרצח בברנוער יתקיים במוצאי יום שבת, 29.7 בשעה 19:45 בקן הנוער העובד והלומד ברחוב טשרניחובסקי 35 בתל אביב. חניכות, מדריכים והציבור הרחב מוזמנים.

מאז שהצטרפתי לתנועה, אני מרשה לעצמי לפתוח את הפה ולעמוד מאחורי דעותיי. הצטרפתי לתנועה בסוף כיתה ח' ואפשר לומר שהגעתי בדיוק בזמן להתחיל את התהליך הזה שנקרא התבגרות. עכשיו שסיימתי י"ב, אני מסתכלת אחורה ורואה שאלו היו גם שנים לא קלות – הקושי ליצור חברויות, להבין מי אני ומה אני, ולגלות מה אני רוצה. התנועה נתנה לי מקום אמיתי להיות חשופה לעצמי ולחברה בכלל. חברותיי לקבוצה בקן הן ההשראה שלי לרדוף אחרי מה שאני מציבה לעצמי יום יום.

סוגיית אימוץ הילדים בקרב זוגות גאים מעסיקה אותי ורבים אחרים בימים האחרונים. אני רואה חברים ובני משפחה שמשתפים את רגשותיהם ברשתות החברתיות והמילים מהדהדות לי בראש ושורפות אותי מבפנים. מי זה שלוקח על עצמו לקבוע מהי משפחה? מה זו אהבה? למה משפחה המורכבת מאישה וגבר יכולה לתת יותר ממשפחה שמורכבת מאישה ואישה? או מגבר וגבר? או מדמות הורית אחת? מי יכול למדוד ולהגיד שיש אהבה אחת טובה יותר?

בימים האלה אני מרגישה שהגאווה שלי במדינה פוחתת. טוב אולי לא פוחתת אך בהחלט נשקלת. אני רואה תגובות, המגיעות מתוך כאב ותסכול, הקוראות לנוער ולאזרחים בכלל להפסיק לתת מעצמם למדינה ולחברה – לא להתגייס, לא לשלם מיסים, בעיקרון לא לקחת חלק. אבל לדעתי זה הזמן הכי קריטי לפעול בו ולקחת חלק במתרחש בחברה שלנו.

בעבורי, דווקא בתקופות כאלו, הבחירה בחינוך היא הבחירה הנכונה. לחנך את הילדים והנוער להיפתח ולהביע דעה. מדינה שבה לאזרחים אין זכויות שוות היא מדינה חשוכה ושוויון בפני החוק הוא בסיס לדמוקרטיה. אבל מעבר לרשויות יש חברה ישראלית והיא חברה אלימה ומפלה. אני רואה את זה בסביבה הקרובה שלי כמעט כל יום, באלימות שבקרב בני הנוער, ביחס המפלה כלפי בנות, בגזענות כלפי עולים או אזרחי המדינה הלא יהודים, בפחד ובבושה לצאת מהארון. החוקים משקפים את החברה, ויש לנו דרך ארוכה לעשות כחברה – וזוהי דרך החינוך. אז נכון, יש הרבה חושך להילחם בו, אבל הדרך היא להגביר את האור.

בעוד חודש אצא לחוות ההכשרה, שנת שירות בנוער העובד והלומד. תנועה שמבוססת על שוויון, כבוד, נתינה, תמיכה ואהבה.

אני והגרעין שלי, השכבה שלי, התנועה שלי לא נפסיק לחנך לטוב, להכלה, להבנה. אני אישית אשקיע את כל כוחותיי בללמד, לחנך ולנסות ליצור חברה ישראלית טובה יותר. חברה שבה מסתכלים על הנשמה שבתוך האדם, חברה מקבלת, חברה ישראלית מתוקנת לכל אזרחיה.

אני קוראת לכם לא לעמוד בצד ולראות מנגד את החושך. קומו וצאו להילחם על חיים טובים יותר!

ערב טוב חניכי ומדריכי מחנה אלה

ערב טוב חניכי ומדריכי מחנה רימון

חניכים יקרים,

הגעתם לכאן מכל מני מקומות בארץ,

חלקכם אפילו פגשתם את המדריכים והכרתם את התנועה בפעם הראשונה, רק לפני חודשיים.

ולמרות כל ההבדלים הקיימים, הגעתם לכאן, כולכם, ללמוד להיות מדריכים.

להיות מדריכה זה לזהות את המציאות, ושיהיה לך מה לומר עליה,

זה לאמץ לליבך קבוצה גדולה של חניכים ולהדריך אותם לכל מה שאת מאמינה בו,

להיות מדריכה זה להיות אחראית, להתערב במציאות, ולא לעמוד מהצד.

להיות מדריכה זה להביא את כל הילדים בשכונה, בעיר, להיות החניכים שלך בקן.

הסתכלנו עליכם בשבוע האחרון, מתווכחות האם חינוך הוא כלי לשינוי המציאות, מסתדרות בלי ההורים, בתנאי שטח שאתן לא רגילות אליהם. ראינו אתכם יוצאים לניווט ללא מדריך, מעבירים פעילות לקבוצה שלכם, עושים מורל חזק בחדר האוכל ובמסדרים ומתכוננות לפתיחת השנה בקן.

עמדתם באתגרים רבים.

בת אל, אושר ושיראל – דבר חניכות הסמינר

אתם לא יודעים את זה, אבל גם אנחנו, כמוכם, התלבטנו האם לעלות לסמינר.

גם לנו זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה, לעמוד כאן היום.

אבל בחרנו – בחרנו לקחת אחריות על החברה שלנו, באותה הדרך בה הכשרנו אתכם- דרך החינוך.

תנועתנו עומדת בפני צומת חשוב, שיעצב ויקבע את אופייה –

ממה תהיה מורכבת? מי יהיו חבריה?

היום אתם הופכים להיות שותפים גדולים שלנו, לעיצובה של התנועה, ואנחנו מבקשות מכם לעשות בחירה אמיצה נוספת:

אל תרשו לסמינר מד"צים מובילים להישאר חוויה של פעם בחיים.

אל תתנו שרק ביער הזה יוכל להתקיים מפגש מעצים בין אנשים שונים.

בשנים האחרונות, ראינו חברים שלכם, שיצאו לסמינר, ולצערנו, בחרו לא לסיים את שנת ההדרכה שלהם.

לבחור להיות מדריכה זה להצליח להתמודד עם אתגרים רבים,

הגעתן לכאן כקבוצה, הדרך שלכם להצליח היא להמשיך להיות חברים וחברות אחד של השניה ולצלוח את האתגרים האלו יחד. וזו אחריותכם.

מחר אתם חוזרים הביתה, לקנים שלכם,

ואנחנו מצפות מכם להביא אליהם הרבה מאוד חניכים,

לרשום קבוצה לדמי החבר ולהדריך אותה לאורך כל השנה.

ליצור עבורה ועבורכם מקום בו כולם יכולים להיות חברים ושווים.

זה מה שהילדים שתפגשו צריכים, ובאחריותכם להעניק להם את הקבוצה.

אנחנו מאמינות בכם.

מדריכים יקרים,

גייב ואייברה, מדריכים בסמינר

כשמדריכה מכשירה את חניכיה להדרכה, היא למעשה מכשירה גם את עצמה,

במשך החודשים האחרונים, הלכתם להזמין חניכים לסמינר, עברתם הכשרות והתכוננתם לכל רגע ורגע בשבוע הזה.

אנחנו גאות בכן על הדרך שהלכתם,

אנחנו גאות להיות מפקדות בסמינר שאתם המדריכים בו,

עשיתם צעד נוסף והעמקתם את בחירתכן בתנועה, הגדלתם את השותפות שלכם עם החניכים, עם החברים ועם המדריכים שלכם.

בוגרי סמינר מד"צים מובילים תשע"ז

אנחנו מתרגשות ומצפות לפגוש אתכם בקרוב, בטיולי סוכות, בתור מדריכים, יחד עם הקבוצות שלכם.

מחנה אלה

מחנה רימון

לעבודה, להגנה ולשלום –

עלה והגשם!