כשבאו אלינו לבית הספר שנה שעברה ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף לנוער העובד ולהדריך, צחקתי להם בפרצוף. גם אחרי שהצטרפתי לתנועה, ההדרכה הייתה לי כל כך משונה ורחוקה. לאט לאט, למדתי מה זה אומר להדריך. התנסיתי בהדרכה בפעם הראשונה עם שמונה ילדות מטורפות בכיתה ג' ושותפה להדרכה שתמכה בי תמיד, אבל היה קשה. בקיץ, הצטרפתי להדרכה של קבוצה בנויה עם מדריך שלא הכרתי. הדרכתי אותם בפעילות "קיץ XL" ויצאתי איתם למחנה. הם היו קבוצה של 12 ילדים מגובשים שאוהבים מאוד את המדריך הרגיל שלהם, ואני, ראיתי אותם בפעם הראשונה רק בקיץ. בפעילות היה דיי קשה ודרשו ממני הרבה, אבל המחנה היה קצת הקש ששבר את גב הגמל. היה לי מאוד קשה. למרות שהקשר עם השותף שלי להדרכה והצוות כבר היה מעולה, דיי התפרקתי. פשוט היה קשה. להדריך ילדים בכיתה ו', ארבעה ימים מסביב לשעון – זה מטורף.
אחרי המחנה, היו לי ספקות לגבי ההדרכה. ממש כעסתי על המדריכים שלי. איך הם נתנו לחניכה שלהם, שהצטרפה לתנועה לפני 4 חודשים ובסה"כ בכיתה ט' לצאת לדבר כל כך מטלטל וקשה?
אחרי כמה ימים, התחלתי להבין.
הם תמיד היו שם בשבילי ובדקו שאני בסדר והמחנה, חיזק אותי מכל בחינה שהיא. התמודדתי עם סיטואציות שעכשיו אני יודעת מה לעשות איתן. אני חושבת שיצאתי מהמחנה מדריכה טובה יותר. היום אני מודה למדריכים שלי על ההזדמנות הזאת.
השנה, אני מדריכה לבד, שזה משהו שמאוד פחדתי ממנו אבל יש לי צוות מדהים וחברי קבוצה מושלמים, אז שרדתי, ואני עדיין שורדת.
אבל אני מדריכה מתוך רצון להדריך. להשפיע ולשנות.
מה זה בכלל אומר להדריך?
בעיני, זה איך אתה מביע את עצמך מול אנשים שאתה רוצה לעזור להם. מה שאתה עושה בשביל שהמקום שאתה חי בו יהיה טוב יותר. זו הנתינה הזאת מעצמך למען אחרים וההתגייסות למען מטרה שאתה מאמין בה. זה תמיד להיות שם בשביל החניכים ולעזור להם מתוך בחירה. זה לאהוב אותם עד אינסוף ולהיות ה"אחות הגדולה" שלהם. זה לגלות עוד צדדים בעצמך ולשאוף תמיד ליותר טוב.
אבל לכל מטבע יש שני צדדים.
הדרכה זה גם קשה ומייאש. זה דורש המון תשומת לב, מאמץ, השקעה והתמדה. זה להיות תמיד על 120 אחוז. לזכור תמיד, לקבל ולהבין. לדעת לספוג את המכות הקשות ולהמשיך. לדעת לשמוח גם אחרי פעולה לא טובה ולזכור גם את הדברים שצריך לשפר. זה להיות מדריכה 24/7, גם אחרי יום ארוך וקשה. זה לאהוב את כולם במידה שווה ולתת מעצמך בשביל אחרים. להדריך זה תהליך. לוקח זמן לבנות קבוצה ולהתחבר אליה. זה תהליך, ועוד לא סיימתי. להפך, אני רק מתחילה.
"לבחירות שלנו יש הכי הרבה משמעות אם אנחנו בוחרים לעשות אותן גם כשקשה."
המשימה שלי ושל כל הצוות שלי השנה הייתה להיכנס לבית ספר חדש, שרק השנה קיבלנו ולא הייתה בו אף קבוצה מהתנועה. היינו צריכים להקים שלוש קבוצות בשכבות ד', ה' ו-ו', כשכל אחת מאיתנו מדריכה לבד. אני מדריכה את שכבה ו'. מאוד מאוד פחדתי, ואני זוכרת את עצמי כל הדרך לפעולה הראשונה אומרת לאסף, המש"צ שלי, שלא יבואו חניכים ושיתכונן לזה שאני אבכה. לפעולה הראשונה באו 10 חניכים, אבל רובם באו במקרה ואף אחד מהם לא ממש נהנה. לפעולה השנייה באו רק שלושה. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ובוכה כי אני לא מדריכה מספיק טובה ושכולם ברחו ממני.
אבל לא התייאשתי. ביקשתי מאסף שנעשה עוד גיוסים כדי להצליח להביא עוד חניכים לקבוצה אבל אז נתקלנו בבעיה. בית הספר לא הסכים שנבוא אליו לגיוסים. בכלל. לא הבנתי מאיפה זה בא עכשיו ולמה זה קורה. לפעולה השלישית, איכשהו, הצלחתי לשכנע את אחות של חברה מהקבוצה שלי לבוא ולהביא חברה, וגם אסף הצליח להביא עוד אחד וככה הגענו לזה שבפעולה הרביעית יש כבר חמישה חניכים. לאט לאט עשיתי פעולת חבר מביא חבר, והפכנו לשבעה. שבעה חניכים, בלי גיוסים בכלל. שבעה חניכים שיצאו לטיול חג מעלות. עכשיו, אנחנו כבר עשרה. עשרה חניכים שנוצרו מכלום.
מישהו חכם אמר לי פעם ש: "לבחירות שלנו יש הכי הרבה משמעות אם אנחנו בוחרים לעשות אותן גם כשקשה."
הבחירה הזאת – לבחור להדריך גם אחרי פעולה לא טובה, כשאף אחד לא עוזר לי וכשאני הכי רוצה פשוט לקום וללכת. לעזוב הכל. הבחירה הזאת, לא להתייאש ולהמשיך להיאבק ולהביא עוד חניכים, הביאה אותי ואת הקבוצה שלי למה שאנחנו היום.
למרות הכל, אני שמחה שאני מדריכה. אני אוהבת את החניכים שלי, ולמרות כל הקשיים – כיף לי להדריך. נראה לי שאני אפילו דיי מצליחה.
