"כוח תנועתנו, למִן ימי העליה השניה, נוצר מתוך ההגשמה. מקורו – באפשרות שניתנה לנו ליישב, ליצור ישוב, ליצור חיים, לטבוע את רוח החופש שלנו, את רצוננו – כחותם על החיים."
(יצחק טבנקין, במלאת חמש־עשרה שנים ל"נוער העובד")
לפני שלושים שנה פנה גרעין שבי"ב שיועד למלכיה, לחוות ההכשרה שבנווה עובד ועל התנסות זו נטבע הביטוי: "חוות ההכשרה – החלום והאתגר". שלושים שנים חלפו ואפיק ההגשמה הזה גדל ומאז, בכל שנה ושנה נדרשות קבוצות להכריע האם להיות חלק מגרעין – האם לצאת לחוות ההכשרה ולחלום את החלום ולחיות את האתגר, האם להיות חלק מאותה דרך לרבים.
אבל מה מיוחד בה, בחוות ההכשרה? לכאורה, לא הרבה.
היא חסרה את ההוֹד של המיוּנים,
אין בה חלוקת ציוּנים,
ואין לה, לחווה, את הילת ה"מובחרים".
לא, להיפך, חוות ההכשרה היא דרך לרבים.
היא דרך לרבים בגלל שהיא מציעה חלום שתפקידו להשפיע על כלל החברה ושחברותיה תוכשרנה להיות חלוצות המחנה, ראשונות לפני העם. היא אתגר בגלל המרד שהיא בהכרח טומנת בחובה, היא אתגר בגלל שההגשמה תמיד קשה ומאתגרת היות ומלכתחילה ההגשמה מחייבת פעולה לקירוב האידיאל.
החלום עומד בבסיס המעשה, בלעדיו אין הגשמה ואין נכונות להיאבק על הראוי. החלום שרוקמת חוות ההכשרה חורג מגבולות שנת הי"ג בלבד, הוא מציע צורת־חיים ועולם־ערכים ששונים בתכלית מהסביבה של החברה הישראלית בשנת תשע"ח.
כבר היה מי שעמד על הפסימיות השוכנת ביסוד פעולתה של תנועת הנוער. ואכן, גם ההגשמה בתנועה יוצאת בהכרח מנקודת מבט "פסימית" לכאורה, כזו הרואה את הרע שבחברה, את התהום שלסִפה היא שוכנת ואת הסכנה הגדולה אם לא תהיה שום פעולת נגד, אם לא נמשול בחטא שרובץ לפתחנו.
יחד עם זאת, לא רק ראיית הרע אלא גם חיוּב הטוב הכרחית להגשמה. אם לא נאמין בכוחו של האדם ליצור, להשתנות ולשנות, אז אנחנו בעצמנו נשקע באותו ייאוש. אין לנו ברירה אחרת אלא להאמין באדם, בכוח הבחירה שלו וביכולת שלו לחיות חיים טובים יותר, לחלום את החיים האלה של חירות אנושית ולאומית, של יצירה מתוך ברית ושותפות.
מפעל חווֹת ההכשרה,לפני השואה, חינך עשרות־אלפי יהודים לציונות־סוציאליסטית ולהגשמה חלוצית בקיבוץ, מהם רבים שעלו לארץ. מבין אלה שלא הִסְפִּיקו לעלות, נוצר הגרעין שהמשיך והִפְעיל את תנועות הנוער במחתרת, והוא זה שאחר־כך ידע להרים את נס־המרד בגיטאות. לכן, כנראה שהיה משהו באותן חווֹת הכשרה שידע לחשל ולדרוש מהנוער 'לצאת מתוך עצמו', לדרוש את הטוב ולא לפחד לזהות, להצביע ולהיאבק עד חורמה ברע.
האתגר שמציבה חוות ההכשרה היום, עבור מי שבוחרת בה, בדומה מאוד למה שהיא הציבה אז – דורש התעלות. אתגר של אמת הוא להפוך נער ונערה שגדלו בסביבה בורגנית־קפיטליסטית (כמו כולנו בעצם) לאנשי תנועה שיחיו את חייהם לפי האידיאל השיתופי. עבור קומונות אחרות בשנת י"ג, החיים הקומונאליים הם רק מכשיר כלכלי נוח שמאחוריו אין שום יסוד מוסרי ומלפניו אין שום מהלך מהפכני. לא כך חוות ההכשרה. צריך שנבהיר לנוער הישראלי את ההבדל העיקרי הזה, את רוחבן ועומקן של אמונותינו ובכך גם את גודל האתגר.
האתגרים גְדֵלִים בהתאמה למידת העומק של החלום ולכן אין אתגרהּ של חוות ההכשרה דומה לאתגר של שנת י"ג אחרת. זה נובע מ'אופייה של התנועה' ומהחיפוש אחר ההגשמה, אחר הדרך לרבים ואחר האמת.
יוסף בוסל, חלוץ וממניחי היסודות לקבוצה השיתופית בארץ־ישראל אמר כך, עשר שנים לאחר הקמתה של דגניה – הקבוצה הראשונה:
"עלינו עוד להחזיק בכלי זה, בקבוצה, כל זמן שהפרובלימות [הבעיות] הנזכרות [כיבוש הארץ בעבודה עברית, חלוציות המוצעת לכולם ושוויון חברתי ומגדרי] לא באו עדין לידי פתרון. כל זמן שתהיה אצלנו הכרה כי בשביל לרצות בחיים חדשים ובשביל לשאוף לחיים חדשים לא די בהחזקת תורה בלבד, כי אם צריך לקיימה בגופנו, כל עוד לא יחדלו מקרבנו אנשים שואפי התחדשות בחיי העם ובחיי החברה שלנו – תהיה הקבוצה משאת נפשנו"
(נאום במועצה החקלאית של הפועל הצעיר, תמוז תרע"ט, ההערות בסוגריים המרובעים שלי – ש"ש)
אם החלום עוד חי בקרבנו ומחפש את התגשמותו אז חובה עלינו להיאבק על מרכזיותה של הבחירה בחוות ההכשרה, למי שהתחנכו בתנועה וגם למי שלא. חובה עלינו לדבר בצורה ברורה על האתגר שהיא מציבה ועל החלום שהיא חלק ממנו: רסיס של אור מתמונת העתיד וכלי ליצירתה.