מידי שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מקיימת תנועת הנוער העובד והלומד את מפעל 'זר לנופל' – צרור פרחים למשפחות השכולות, במהלכו אלפי חניכי תנועת הנוער העובד והלומד מעניקים זרי פרחים למגיעים לפקוד את קבר יקירם בלמעלה מ-110 בתי עלמין ברחבי הארץ.

ביום אבל לאומי זה מבקשת התנועה להתייצב לצד המשפחות השכולות ולהביע הזדהות ושותפות עם מי שאיבדו את היקר מכל ולהוקיר את זכרם של הנופלים.

המפעל נולד בשנת 1981 כיוזמה אישית של מגדל פרחים בשם שמעון אהרון, שהיה ער לתופעה של ניצול המועד וכאבן של המשפחות השכולות ביום הזיכרון הממלכתי, בידי רוכלים שנהגו למכור פרחים במחירים מופקעים. בחבירה בין אדם יחיד זה, שרתם אליו לפעולה זו את ציבור מגדלי הפרחים, לבין תנועת הנוער העובד והלומד נולד מפעל 'זר לנופל' – צרור פרחים למשפחות השכולות. במהלך השנים חבר למפעל גם אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון.

מאז ועד היום מתקיימת חלוקת הפרחים בכל חלקי הארץ, וכוללת את כל קבוצות החברה בישראל המשרתים בצה"ל – יהודים, דרוזים וערבים. שמעון ממשיך להוביל את המפעל  לכל אורך השנים בהתנדבות מלאה ואף תעודת הוקרה מיוחדת על פועלו משר הביטחון דאז, אהוד ברק.

תנועת הנוער העובד והלומד שותפה החל מיום הקמתה בבניית החברה והמדינה ולקחה חלק משמעותי במשימות ההגנה השונות. חניכי התנועה, שהתחנכו לאור סיסמת התנועה 'לעבודה, ההגנה והשלום – עלה והגשם', לחמו במערכות ישראל, ואף שילמו על כך בחייהם.

השנה, בשנה ה 37 לקיום המפעל ובשנת ה 70 למדינת ישראל, נחנך בתנועה אתר "ספר הזיכרון", מאגר מידע אינטרנטי המכיל את סיפורי החיים של בוגרי ובוגרות התנועה, חללי צה"ל, אשר נפלו במערכות ישראל. באמצעות המידע שמצוי בספר הזיכרון, ציינו החניכים את שמות הנופלים מהיישוב בטקסים המקומיים ,סיפרו את סיפורם האישי ופקדו את קברם עם זר מטעם התנועה.

הנוער העובד והלומד, בגלגוליה ההיסטוריים השונים (גורדוניה, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, הנוער העובד והלומד, בני המושבים) הייתה שותפה בבניית הישוב והמדינה ולקחה חלק משמעותי במשימות ההגנה השונות. חניכי התנועה, שהתחנכו לאור ערכי 'לעבודה, ההגנה והשלום – עלה והגשם', השתתפו במלחמות ישראל, ואף שילמו על כך בחייהם.

פעולתה המרכזית של התנועה העוסקת בזיכרון הנופלים והוקרה על תרומתם לבניין החברה והמדינה, מתקיימת מזה 37 שנים במבצע 'זר לנופל'. לצד פעולה רחבה ומשמעותית זו, ישנה פעולה בחלק מקיני וסניפי התנועה להנצחת זכר בוגריהם הנופלים בטקסים, אנדרטאות ועמידה בקשר עם המשפחות השכולות.

השנה, לכבוד שנת ה-70 לישראל, חונכת תנועת הנוער העובד והלומד את "ספר הזיכרון", מאגר מידע אינטרנטי המכיל את סיפוריהם של בוגרי ובוגרות התנועה, חללי צה"ל, אשר נפלו במערכות ישראל.

גל שינרמן מגרעין אמיץ כתבה על תהליך ההקמה של הספר:

"'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל' – בתקופה האחרונה יצא לי לחשוב הרבה על המשפט הזה – בתוך ההמתנה לגיוס, החברים שכבר התגייסו, ופתיחת שנה בתנועה שנמצאת סביבי אבל אני בפעם הראשונה לא לוקחת בה חלק. יש שאומרים שזה משפט די קיטשי, בכל זאת, הוא נמצא בנאום של כמעט כל מנהל בית ספר וכתוב בלא מעט בתי ספר על הקיר, אבל בשבילי, יש לו משמעות יותר עמוקה. בשבועות האחרונים בזמן המפגשים שלנו, כשעברנו על הסיפורים של חברי וחברות התנועה שכבר לא איתנו, סיפורים מלפני קום ומדינה ועד ללפני כמה שנים, סיפורים של חברים מהצפון מהדרום, של ותיקי הארץ וגם של כאלה שהגיעו שניה לפני שהתגייסו מאירופה או ארצות ערב, בחרנו לקיים את המשפט החשוב הזה יחד עם כל חברי התנועה שלנו. בחרנו ללמוד ולהיכנס לעומק של אחד הצדדים הפחות מוכרים בתנועה שלנו, צד החברים שנפלו, שזכותם שסיפורם יישמע. תוך כדי שישבנו יחד במרכז ועברנו על הסיפורים, התנועה עשתה את שלה – הכשירה קומונרים, העבירה סמינרים, פתחה שנה, הביאה חניכים חדשים, והמשיכה בעבודת החינוך הבלתי נפסקת שלקחה על עצמה, אותה עבודת חינוך שבה בחרו כל חברי התנועה שעליהם קראנו במשך שעות, חברים שבחרו להיות חלק מתנועה, בידיעה שהיא תמשיך לעשות את מה שהם מאמינים בו ומה שהם התחנכו עליו ופעלו למענו, ותמשיך את הדרך שהם התחילו לסלול. הבחירה לעשות את פרויקט הזיכרון היא אחת ההחלטות הכי חשובות שהתנועה עשתה בזמן האחרון בעיני. הבחירה לדעת את העבר לא מנותקת מהיום יום שלנו אלא להפך, נותנת לו את המשמעות הגדולה שיש לו. בלי חברי התנועה שהגנו על הארץ, החניך בקן מזכרת לא היה יכול לבוא בימי שלישי ושישי לפעולה, הקומונר לא היה יכול לצאת לחוות ההכשרה, והרכזת לא הייתה יכולה לפתוח את הקן ליום פעילות. עצוב להודות, אבל בלי הדרך שנסללה בכל אותם סיפורים שקראנו, לא היינו עומדות כאן היום אחרי שסיימנו את חוות ההכשרה, אחד מהמפעלים הגדולים בתנועה, עם הפנים לגיוס לנח״ל, יחד עם התנועה. תנועה של חיים, שבוחרת להמשיך עם הפנים הלאה, תוך שהיא לומדת מעברה. הפרויקט הזה גרם לי רק יותר להבין למה הגיוס עם הגרעין שלי, זו הדרך שבה בחרתי. יחד איתם אני הולכת לבחור להמשיך לחנך, לאהוב, להאמין באדם, ולהמשיך את הדרך של כל אלה שלא יכולים עוד להיות איתנו, להמשיך בתנועה."

בכדי לחנוך את ספר הזיכרון ולהכיר אותו לחניכי התנועה, יציינו החניכים את שמות הנופלים מהיישוב בטקסים המקומיים ויספרו את סיפורם האישי. לאחר הטקסים, כל זוג חניכים יקבל דף מידע על אחד הנופלים ויפקוד את הקבר עם זר מטעם התנועה.

ביום ראשון (13/5), לצד החגיגות ושמחת ההמונים של יום ירושלים, יציינו במקביל את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לארץ ישראל, המוכר כיום זיכרון ממלכתי ונערך מידי שנה ביום שחרור ירושלים כ"ח באייר. כ-1,500 משתתפים, ביניהם תושבי נתניה, נציגים מהקהילה האתיופית מכל רחבי האר ומאות חניכי הנוער העובד והלומד, ינעלו את יום הזיכרון ביום עיון ובטקס הנעילה המרכזי ליום הזיכרון. המטרה: הדור הצעיר מחדש את הסיפור המשפחתי שנשכח.

תנועת הנוער העובד והלומד מובילה בשנים האחרונות את טקס הנעילה של יום הזיכרון ליהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל, ובשנתיים האחרונות בשיתוף עם עיריית נתניה. הטקס יתקיים השנה תחת הכותרת "חינוך" ויתמקד במפעל החינוכי האדיר שהקימו באתיופיה תאמרת עמנואל, יונה בוגלה ועוד רבים אחרים שראו בחינוך את הדרך הטובה ביותר להפוך את החלום הציונות והעלייה למציאות. בטקס תשתתף משפחתו של יונה בוגלה ז"ל, מחנך ומנהל רשת החינוך של ביתא ישראל באתיופיה.

הטקס מוקדש לזכרם וגבורתם של כ-ארבעת אלפים הנספים אשר מתו בדרכם מאתיופיה לישראל ממחלות, חיות ושודדים, רובם על אדמת סודאן. לזכר 4,000 הנספים, יודלקו 4 משואות ע"י בני הקהילה אשר כולם איבדו קרוב משפחה במהלך העלייה. מדליקי המשואות בטקס הנעילה של שנת תשע"ו:
1. יובל יעקב, חניך הנוער העובד והלומד ראשון לציון, ואמו רחל – לזכר סבא שלו טריקו פקדה ז"ל. טריקו, חקלאי וזמר, יצא למסע לסודן לאחר משפחתו ובשנת 1989 נרצח בדרך בידי שודדים
2. אדיסו גטהון – לזכרה של אמו, לסהיט רדה ז"ל, ונכדתה, בליינש גטהון ז"ל. לסהיט יצאה למסע בגיל 77 כשהיא עיוורת וצועדת באומץ עם משפחתה. בהגיעה למחנה הפליטים אמרקובה הייתה לסהיט תשושה וסבלה מחוסר במזון. כשבנה הצליח לקבל מעט מזון מהצלב האדום, ניסה להאכילה, אך היא סירבה בתוקף לאכול משום שהאוכל לא היה כשר. לסהיט לא שרדה ונפטרה במחנה הפליטים אמרקובה שבסודן. נכדתה של לסהיט, בליינש גטהון בת השנה ו-4 חודשים, סבלה מתת תזונה ומחלות בשל חולשתה ונפטרה במחנה.
3. סיסאיי מקונן, אסיר ציון – לזכר בת דודתו, איינש רובל ז"ל. איינש ונערות רבות, הלכו מידי יום קילומטרים רבים כדי ללמוד בבתי הספר שהיו מרוחקים. דבר זה היווה להן כל העת סכנת חיים ממשית. לכן, כשהייתה איינש בת 17 נשלחה ע"י הוריה לישראל בליווי קרובי משפחתה. אל המסע לישראל יצאה איינש בשנת 1984, כשהייתה בת 18 נפטרה במחנה אומרקובה שבסודן.
4. פרנוס סלמסה, אימו של יוסף סלמסה ז"ל – לזכר זאודיי טגאיי ז"ל. ובתה קבר-עלם טדלה סלמסה ז"ל. משפחת סלמסה יצאה למסע ב-89'. זאודיי אחרי שנפטרו לה 9 נכדים בשבוע אחד נפטרה משברון לב בגיל 80. קבר-עלם, רק בת 4.5, הייתה חולה עם פצעים בגוף ובתת תזונה במשך שלושה חדשים. ונפטרה, בדרך לסודן.

בכניסה לטקס תוצג תערוכה על הדמויות המחנכות המרכזיות בקהילה לצד עדויות וסיפורי עלייה משפחתיים אשר נאספו ותועדו ע"י חניכי הנוער העובד והלומד בחודשים האחרונים בשיחות עם הוריהם האירוע תוכנן, נכתב ומופק ע"י חניכים ומדריכים מהתנועה וצפויים להשתתף בו מעל 1,500 משתתפים, חניכים ואורחים. בנוסף, האירוע ישודר בשידור חי באתר הנוער העובד והלומד וברשתות החברתיות.

ליאל מסלה, רכזת קן של הנוער העובד והלומד בשכונת רמב"ם בראשון לציון: "הטקס הוא רק עוד חלק מפעולתה הנרחבת של התנועה ליצירת הכרה בחשיבות הגדולה של העלייה הציונית מאתיופיה. גם היום, מעטים בציבור מכירים את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה ומודעים לקורבנות הרבים ששילמו על מנת להגשים את החלום הציוני. סיפורי הגבורה של רבים מבני העדה ומשפחותיהם נדחקו לקרן הזווית של הזיכרון הקולקטיבי ורק מעטים מציינים את יום הזיכרון, מעבר לבני העדה עצמם. למשל, מעטים מכירים את תרומתו האדירה למפעל של אנשים כמו תאמרת עמנואל. חמור מכך, עקב העדר פעולה חינוכית ותרבותית רחבה, בני נוער רבים אינם מכירים כלל את סיפורם המשפחתי. השתיקה בבתים נובעת מהטראומה הקשה שרבים עברו בדרך לארץ, לצד תפיסה חברתית הרואה בעליית יהודי אתיופיה כ-"מבצע" ולא סיפור עלייה ציוני עם מקום של כבוד משל עצמו. סיפור העלייה האתיופית צריך להוות מופת חינוכי וערכי לכלל בני הנוער בחברה הישראלית."

סופיה ברוס, בת 17, כותבת:
מרטין לותר קינג נשא את נאומו המפורסם "יש לי חלום" בשנת 1963, כשהוא צופה על קהל של 250,000 תומכים ופעילים שהגיעו ל"צעדה כל וושינגטון", ביוצרם היסטוריה ובהגדירם את זכויות האזרח של תקופתם. בשנת 2018, מול קהל של 200,000 איש, נכדתו, יולנדה רני קינג, הכריזה שגם לה יש חלום. חלומה הוא שזה יספיק. שזה ייפסק.

החלום החדש הזה פגש אותי באופן מאוד חזק. דור לא מוגדר על ידי הדורות שקדמו לו. זה משהו שכנערה יהודיה אמריקאית אני צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב. אני לא סך האמונות של הוריי, אבל אני יכולה לשמור ולכבר את המסורות שלהם. יולנדה רני קינג היא לא סבא שלה – היא מייצגת דור חדש ומאבק חדש. אנחנו לא צריכים לסבול מחוקים לא מספקים בכל הנוגע לקנייה ושימוש בנשק חם בארצנו. במקום זה, אנחנו נשאף לשנות ולהתאים. הדור שלנו יכול להיות גדול יותר, טוב יותר, מכיל יותר.

כשהתיקון השני לחוקת ארצות הברית (זה המתיר נשיאת נשק לאזרחים) נוסד, הרובה הגורע ביותר שאזרח יכול היה לשאת היה מוסקט. זהו רובה בו נדרשות 20 שניות רק כדי להטעין אותן מחדש. כשנוסד התיקון השני לחוקת ארצות הברית בקושי היה ניתן לנעול בתים, לא היו מערכות אזעקה שישמרו על יושבי הבית. אבל אנחנו כבר לא בשנת 1791. היום אנחנו יכולים לשים מחסומים שיגנו על עצמנו בלי לפגוע באחרים. הרובים של ימינו הם מכונות הריגה – הם הורגים את האנשים של ימינו – למעשה 17 אנשים בשש דקות בתיכון סטונמן דאגלס בפלורידה. הם יהרגו יותר במידה והחוקים הרופפים שמגדירים את השימוש בנשקים חמים לא יוגדרו מחדש.

דבין גולדשטיין, בן 16, כותב:
הלכתי למצעד בוושינגטון עם הקן והקבוצה שלי מתנועת הבונים דרור משתי סיבות. קודם כל, רציתי ללכת עם הקן והקבוצה שלי בשביל לקבל את התמיכה שתאפשר לי לעכל את האירוע הענקי הזה שהשתתפו בו יותר מ-200,000 איש ואישה.מעבר לזה, היה לי גם חשוב להיות בעיר הבירה כחוויה ייחודית בפני עצמה. להשתמש בזכות החוקתית שלנו לחופש הביטוי ולמחות על מדרגות הבית הלבן, הבית הסמלי והממשי של הממשל שלנו. אנשים ונוער הגיעו מרחבי המדינה כדי שכשטראמפ וה-NRA (איגוד הרובאים הלאומי בארה"ב) יסתכלו מחלונות הבית בו הם מחזיקים את זכויותינו כבנות ערובה הם יראו אותנו. הם יראו אותנו כנושא דחוף, אנחנו כבר לא הפרעה רחוקה כלשהי שתפילה בטווויטר תרגיע. אנחנו על מדרגות ביתם ואנחנו דורשים תגובה הולמת לחיים שאבדו בשל שימוש חסר הגיון בירי אלים. אנחנו צועקים כל מדרגות ביתם ודורשים עשייה שתתקן את הרציחות שהם היו שותפים להם באמצעות חוקיהם. עמדנו וצעקנו שחיינו ראויים שיצילו אותם.

בצעדה ראיתי אנשים מכל הגזעים, הדתות, הגילאים המגדרים והנטיות המיניות, המדינות, המעמדות והמוגבלויות. כולנו התכנסנו ביחד כדי להגיד שכולנו מושפעים מאלימות הקשורה בכלי נשק. אולי לבית הלבן יש זכוכית עמידה לירי, צלפים, ואין ספור אמצעי ביטחון, אבל לנו, האנשים, העם, אין את כל אלו. מדינתנו היא דמוקרטיה והיא נוסדה על חירות וצדק לכל. אמנם היתה לנו התחלה קשה לאורך המאות, אבל אנחנו מתקרבים עוד ועוד להכרזה זו, בעזרת שיפור הזכויות למיעוטים וקבוצות מוחלשות. כאמריקאים, החוקה לה אנו מצייתים עוברת התאמה מתמדת לחברה המודרנית. מלבד כאשר מדובר בנשק חם. נשק חם גורם להבדלים בין אנשים להתעצם, אלו שיש להם נשק ואלו שאין להם. אלו שמשתמשים בנשק כדי להרוג ואלו שמשתמשים בו כדי "להגן". נשק חוקי, נשק בלתי חוקי. נשק בבעלות אנשים "מאיימים" או אנשים "אמינים". כל התפיסות הללו, ורבות נוספות, נעוצות בדיכוי שיטתי המאפשר לחוסר שוויון במערכת הצדק שלנו.אז הלכתי לוושינגטון עם חולצת תנועה ושרוך אדום, כשלתיק שלי מוצמדות סיכות המצהירות על תמיכתי בזהויות ומאבקים חברתיים, עם שלט שעליו הכיתוב "לעולם לא עוד". הלכתי כקוויר ציוני יהודי, הלכתי כמי שמתנגד לשימוש אלים בנשק, והכי חשוב, הלכתי.

בהפגנה מול הבית הלבן, סופיה שניה משמאל ודבון שלישי משמאל