לפני קצת יותר משנה, בעקבות עבודת שטח של אניה קפלון, פעילה מסניף צפת, התחלנו טיפול בקבוצת עובדות בעיר. מהעובדות נמנע שכר שהגיע להן על שעות נוספות וכמו כן, הן קיבלו יחס לא יפה מן המעסיקים שלהן.
יחד עם רכזת האיגוד המקצועי, גל בן צבי, ופעילים נוספים מהסניף, הצלחנו להגיע עם המעסיקים להסכם פשרה שבמסגרתו הוחזר לכל העובדות כל הכסף שהגיע להן. במעשה הזה הצלחנו להעביר את המסר: יש לעובדים בצפת גב!
אתמול, יותר משנה אחרי תחילת הטיפול, קיבלו העובדות את הצ'קים שלהן במעמד מרגש עם פעילי הסניף ועם חברי גרעין אייל, הקומונרים החדשים בצפת ובצפון. אני מלא תקווה שהדרך הזו תהפוך לשגרה, שהפעילים והעובדים יצליחו, צעד אחרי צעד, לשנות את שוק העבודה ולשפר את מקומות העבודה שלהם.
איתי משורר, פעיל עולם העבודה מהסניף, אמר בהרמת הכוסית: " היום, אוגוסט 2018, אנו חיים בעיר שבה לנצל צעירים זה דבר לגיטימי, עיר שבה זמנם של הצעירים נחשב פחות משל המבוגרים, וזאת בשל גילם הצעיר. אך בתוך העיר הזו קמה לה קבוצת נערים שלא חיכו שאף אחד יציל אותם. הם הלכו נגד הזרם, נגד העוול והנורמות. זה לא היה להם קל והדרך שלהם הייתה רצופה במכשולים ובפסי האטה, אך הם לא ויתרו. הם פרצו את חומות הפחד והיו חלוצים!"
בסניף אנחנו נפגשים עם כל קבוצות הגילאים ומדברים על המציאות הקיימת ועל איך אנחנו רוצים שהיא תראה. כשאנחנו יושבים, עשרות קבוצות של עשרות בני נוער, ומחליטים שהמציאות שתיארתי בהתחלה לא תחזור על עצמה, זה מעצים אותנו. זה גורם לנו להאמין ולחלום על מציאות טובה יותר. כמו שהרצל אמר: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא". את החלום והתקווה הזו אנו מעבירים לכל מי שאנחנו פוגשים, בדיוק כמו שאניה העבירה אותם אל העובדות הצעירות וכמו שהן בעצמן יעבירו אותם הלאה.
אני שגיא מדר, מקן גדרה, עולה לכתה י"ב, ובוגר הכשרת מדריכי שילוב והכלה. בנוסף לכל זאת, יש לי תסמונת אספרגר. זו אחת מהתסמונות על הרצף האוטיסטי. המשמעות של זה היא בעיקר קושי בהבנה ובהתנהלות חברתית ותקשורתית בכל מיני סיטואציות. אתן דוגמא פשוטה – קשה לי להבין רמזים וציניות. מאז שנכנסתי לתנועה תמיד חשבתי לעצמי כמה טוב יהיה לי, לקן ולגדרה אם יהיו חניכים עם מוגבלות, שיש להם מדריך עם מוגבלות, שאוכל להדריך אותם מתוך ניסיון החיים שלי, שהוא ממש רלוונטי גם עבורם, ולא רק מתוך ההכשרה המדהימה שאני עובר פה. הגעתי להכשרה כי הרגשתי שנסיון החיים שלי לא מספיק כדי להדריך וצריכה להיות לי הכשרה והתמודדות נוספת, כמו ללמוד כלים פרקטיים איך להיות מדריך בתנועה.
ואכן, מה שעברתי בהכשרה מוכיח את עצמו כבר עכשיו וגם במבט לעתיד, כהכשרה טובה ומשמעותית. בהכשרה נפגשנו עם שני אנשים שקשורים למוגבלויות- עדי קושניר, עיוור מלידה בן 21, ומלכי איציק – אמא לאדם אוטיסט. המפגשים נתנו לי השראה לגבי ההדרכה שלי כמדריך שילוב והכלה בקן ובתנועה. למדנו בסמינר מושג חדש, שתורגם לשפה העברית לא מזמן – "יכולתנות" או "אייבליזם". המשמעות שלו היא אפלייה והדרה נגד אנשים עם מוגבלויות, על כל סוגיהן. ההגדרה של יכולתנות נותנת הסבר להרבה דברים שעברתי בחיים. החל מיחס לא נעים וחצוף, וכלה בבריונות. כמו שהתנועה נלחמת נגד כל סוגי האפלייה, היא חייבת להאבק גם ביכולתנות.
אחד הדברים הקשים שלמדתי בחיים שלי הוא שלהשתלב בחברה זה דבר כזה קשה ומסובך. חשוב שהתנועה תתן מקום לזה. חשוב שהקן יתן מקום לזה. עד היום אני מרגיש שבהרבה מסגרות לא הצלחתי להשתלב ואני רוצה שהקן יצליח להיות מקום משלב. זה יהיה חשוב לאנשים בקן, כי זה מלמד אותם על אנשים שונים, ועל עצמם, מתוך מפגש שלרוב לא קורה בחברה הישראלית.
חשוב לי להבהיר עוד דבר אחד – עצם זה שאחת ממטרותיו של קן גדרה, וכל קני התנועה היא להזמין את כל הילדים והנוער לקן. גישה זו חייבת להכליל את הילדים והנוער עם המוגבלות. גם מתוקף שיוויון ערך האדם, וגם כי לילדים ונוער כאלה יש כל כך הרבה מה לתרום לקן. דברים שרובינו לא נראה במבט ראשון ולא נצפה להם. אבל אני מאמין שתרומה זו תהיה חשובה לקן ולתנועה בכלל.
תרומה עד כדי כך חשובה, שלמעשה בחוג שלי בהכשרה היו לי חברים שלא היו בתנועה הרבה שנים, וחזרו כדי להדריך ילדים עם מוגבלות, כי גם הם מבינים כמה זה יכול לתרום לתנועה.
חבריי לקן, אני מצפה שבכל שאלה שיש לכם בנושא תפנו אליי, אני מבקש מכם ומאמין בכם שתהיו שותפים שלי לשילוב והכלה של חניכים עם מוגבלויות בחברה הטיפוסית בקן, ובגדרה בכלל
ולחבריי לתנועה, חשוב לי שתדעו שמשהו קורה, ולפחות לי זה מרגיש כמו חלום. ואני מקווה שבכל מקום תראו שכולם, אבל כולם – שווים. וכולם כחול אדום.
אני אוראל אליה, מקן כפר יונה, והשנה אני הולכת להיות פעילת עולם העבודה בקן שלי.
בהכשרה דיברנו על קדושת החיים בעולם העבודה ולמדנו על הזלזול בחייהם של פועלי בניין רבים.
האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על מקרה כזה. אני זוכרת שפעם אחת פועל בניין ערבי
מהעבודה של אבא שלי נפל 4 קומות מהבניין, אני זוכרת שהוא התקשר לאבא שלי וביקש ממנו עזרה.
בזמן הפעולה חשבתי על אבא שלי שעבד באותם הימים שם, ועל זה שזה היה יכול להיות הוא.
זה לא הגיוני בעיני שככה מזלזלים בחיים של פועלים – איך אפשר שבמדינת ישראל 2018 פועל יקום בבוקר
לעבודה, ובערב הוא כבר לא יחזור לבית שלו.
הניצול והפגיעה הזאת בעובדים היא לא רק אצל המבוגרים, גם אני והחברים שלי שעובדים באולם אירועים
בעיר, מקבלים יחס מזלזל מהמעסיק, מלינים לנו את השכר ולא דואגים שנחזור הביתה בשלום
כשאנחנו מסיימות לעבוד אחרי 12 בלילה. זה אותו הניצול ואסור לנו להתבלבל!
אני חושבת שהגיע הזמן לעצור את זה! וזה עלינו – עליכם המש"צים, עליכן מדריכות ט' ועלינו פעילי עולם
העבודה בקנים, זה פשוט עלינו – ביחד!
אני רוצה שהחברים שלי מאולם האירועים שאני עובדת בו יהיו חלק מהקן שלי, הם צריכים להיות שם – ואני
הולכת להביא אותם!
יש הרבה בני נוער שאני הולכת להזמין לקן שלי.
התנועה יכולה וצריכה להיות גב לכל חניכה שעובדת בקן, לכל חברה שלנו לשכבה, היא יכולה לבוא ולקבל
את כל הזכויות שמגיעות לה.
ביחד אנחנו צריכות לבנות את הקנים שלנו להיות מקום שבו אפשר לדבר על שיוויון ערך העבודה, על ניצול
של בני נוער, על פערים כלכלים וסוציאליזם, עלינו לפתוח את הקנים שלנו לעוד ועוד נערים עובדים מהעיר
שלנו, אנחנו צריכים להפוך את הקנים שלנו לבית וכתובת לכל הנערים והנערות העובדים בעיר!
אז לפני חמישה חודשים התחלתי דרך חדשה בנוער העובד והלומד…
אם לומר בכנות, לא החשבתי את זה כמשהו משמעותי שאני עושה, בכלל לא נכנסתי כי רציתי. אזאתם בטח שואלים את עצמכם, למה בכלל נכנסתי?
זה התחיל בטיול שהיה לנו מהבית ספר שנקרא "מסע ישראלי". שם הכרתי, התחברתי, ונקשרתי לשתי חיילות פרק משימה (אז בכלל לא ידעתי מזה) שקוראים להן לירון ואבישג. החיבור המדהים איתן שהתחיל במסע הישראלי והמשיך גם בבית ספר ובכל התקופה שלהן כאן הפך למסע אמיתי. הבנתי בפעם הראשונה מה זה דמות מדריכית (וחוויתי את זה מהן הכי טוב שיש), מה זה פרק משימה,מה זה שנת שירות וכל כך רציתי להיות מורה חיילת והבנתי שאני צריכה לעשות את זה בנוער העובד והלומד ולכן, הלכתי בדרכן …
בפעולה הראשונה עוד לא ידעתי מה זה אומר הנוער העובד והלומד. הייתי קצת בחששות – בכל זאת, אנשים חדשים , תנועת נוער חדשה שאני לא יודעת מה עושים בה. למרות זאת, אפשר להגיד שכבר בפעולה הראשונה הבנתי שזה המקום שלי. אני יודעת שזה נשמע קיטשי למדי אבל זה אמיתי! פעם ראשונה שאת נכנסת למקום שבו כולם רוצים אותך למרות שהם לא מכירים אותך בכלל, כולם מקבלים אותך, קשובים אלייך – הרגשתי כאילו אני עם האנשים האלה כבר הרבה זמן!
מפעולה לפעולה שמתי לב כמה אני מתחילה להיכנס לזה באמת, כמה אני לא מוכנה להפסיד אף פעולה, כמה אני לומדת על זכויות נוער בעבודה, על החברה, על עצמי. כמה אני נעשיתי יותר מעורבת בחברה, אם זה כשהתחלתי ללכת למועדוני נוער שיש אצלנו בעיר שלפני כן לא ידעתי בכלל שיש כאלה בעיר שלי או שהתחלתי ללכת לכמעט כל אירוע עירוני ולעזור ולהיות חלק ממשהו בעיר שלי. התחלתי ללכת להפגנות בנושאים שתמיד הפריעו לי ובחיים לא עשיתי איתם משהו – כמו צעדת השרמוטות, מצעד הגאווה, ההפגנה על חוק הלאום והאחד במאי שהיה אחד הדברים הכי משמעותיים בשבילי – שם פשוט הבנתי כמה אני חלק ממשהו ענקי גדול ומשמעותי.
הסניף הזה בשבילי, בשיא הכנות, הוא בית. מילדה שרוב היום יושבת בבית או יוצאת עם חברים, הפכתי לילדה שרוב היום לא נמצאת בבית אבל עושה דברים משמעותיים עם החיים שלה!
המדריכים שלנו, שיודעים תמיד לבוא לחבק ולתת את כל האהבה שיש, להיות האנשים הכי קרובים אלינו להבין מתי קשה לנו, להיות אוזן קשבת, אלה שאנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות. יש גם מכשולים אבל איתם הכל נראה פשוט יותר כי הם פשוט הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
החברים בסניף הפכו לחברים הכי טובים שלי וכולנו יודעים להיות ביחד גם שקשה ומתמודדים עם כל דבר הכי טוב שיש, צוברים חוויות, נהנים ומנסים להמשיך להשפיע ולשנות את המציאות כי הבנו שביחד אנחנו יכולים הכל.
אז אני יודעת שנתתי פה קצת חפירה , אבל שאלתם מה זה הסניף בשבילי.
ערב טוב! אני שפיק מדריך באבו סנאן, ואני יעל אלון מדריכה בנגב. אנחנו, חניכי הנוער העובד והלומד היהודים, הערבים והדרוזים התחנכנו כולם על שוויון. המאבק הזה הערב הוא של כולנו!
نحن في حركة الشبيبة العاملة والمتعلمة, الطلاب, اليهود, العرب والدروز تربينا جميعا على المساواة. نضال هذا المساء هو نضالنا جميعا.
אני מתרגש להיות כאן הערב אבל גם מגיע עם כאב ופחד.
אני רוצה לפתוח במילים שנדמה שקצת נשכחו: "מדינת ישראל תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת."
ارغب بان افتتح حديثي ببعض الكلمات التي نسيها البعض ولكنها مهمة للغاية, ستحافظ دولة اسرائيل على وعدها بان تقيم مساواة بالحقوق الاجتماعية لجميع مواطنيها دون تفرقة في الدين, العرق والجنس, ستحافظ على حرية الدين, الضمير, اللغة, التربية والحضارة.
מילים חשובות אלו ממגילת העצמאות מזכירות לנו את ההבטחה שעליה הוקמה מדינת ישראל. מדינה יחידה לעם היהודי, מדינה יהודית דמוקרטית עם שוויון זכויות לכלל אזרחיה. חוק הלאום מהווה כתם ענק על המגילה הזאת, על האפשרות שלנו להמשיך לחיות כאן ביחד.
בינינו, היהודים והדרוזים יש ברית עמוקה וחזקה מאוד, עוד מלפני קום המדינה. זה סיפור שעובר מדור לדור במשפחות שלנו. גדלתי בבית על הברית הזו והתחנכתי עליה בתנועה. מצאנו דמיון ושותפות גורל בין העמים. הברית הזו נתנה לנו חוזק ועוצמה והמשכנו ללכת כך ביחד, יד ביד, כתף אל כתף, לבנייתה של המדינה, לשדות החינוך והעבודה ולהגנה על גבולותיה.
באנו לכאן הערב לומר : את הברית הזו לא ניתן לאף אדם ולאף חוק להפר! ! זו לא רק ברית של הגנה על גבולות המדינה, זו ברית של הגנה על דמותה של החברה שלנו!
לא רק ברית דמים. אנחנו תובעים ברית חיים!
انضموا الينا في هتافنا معا- لن نسمح لاي احد ولاي قانون ان يلغي ميثاقنا, هذا الميثاق يجب ان يكون ميثاق لحماية طابع وروح المجتمع الإسرائيلي! وليس فقط ميثاق لحماية حدود الدولة.
ليس فقط ميثاق دم بل ميثاق حياة!
יש פתגם שאומר שכל העדה הדרוזית היא כמו טס נחושת , אם מכים בצד אחד כל הטס יהדהד.
هنالك مثل درزي يقول بان الطائفة الدرزية هي مثل طبق النحاس, ان ضربنا طرفه سيرعد كل الطبق, هذا المثل ينطبق على المجتمع الاسرائيلي اجمع
המשפט הזה נכון לחברה הישראלית כולה! אם פוגעים בציבור אחד במדינת ישראל, כל החברה נפגעת! באנו לכאן הערב לומר לכולם – ערבים, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, גורלכם גורלנו, גורלנו גורלכם. כולנו ישראלים שווים! השוויון הוא זכות בסיסית וטבעית של כל אזרח. שוויון זכויות ולא חובות! לא לבד ניאבק עליו. ניאבק כולנו יחד!
لا ينبغي لأحد أن يناضل وحده من أجل حقوقه! لن نسمح لأحد أن يمزق المجتمع الإسرائيلي!
אנחנו, בני הנוער, בוחרים לראות בעובדת החיים המשותפים כאן בארץ, על כל המורכבות שלה, לא רק גזרת גורל, אלא, גם אתגר גדול. אם נצליח להתמודד עם האתגר הזה, נזכה להיות חברה טובה יותר עם עתיד טוב יותר.
מבוגרים יקרים, באנו לכאן הערב כדי לתבוע דווקא מכם , אל תתנו לחברה הישראלית להיקרע מבפנים, זו הסכנה הכי גדולה של מדינת ישראל.
שרי ממשלת ישראל, תקנו את חוק הלאום! קחו את מגילת העצמאות והפכו אותה לחוק יסוד!
קראו בה. תראו כמה חכמת חיים יש בה. כמה היא מאפשרת את צמיחתה של המדינה, כמה קדמה ופתיחות יש בה. זכרו, יש דברים שאסור לפגוע בהם. לא נוותר עליה ולא נפסיק לחלום עליה.
לא לאפליה, כן למגילה!
תודה רבה!
ביום שישי, הראשון ליוני, היה מצעד הגאווה הראשון בכפר סבא. אני, יחד עם כל שלושת הקינים כפר סבא, צועדים גאים עם דגלים מתנופפים בכל מקום. אנחנו מתחילים ללכת ואני שומעת את הסיסמאות "לסבית צועדת ולא מפחדת!!", "שום תירוץ לא ייעזור הטרנסופוביה היא טרור!" ואני מבסוטה מהחיים. פעם ראשונה שהייתי במצעד עם הנוער העובד, ועוד הראשון בכפ"ס!. ברגע שנתנו לי את המגפון ואמרתי "אל תגיד לי מה נורמאלי אני אהיה עם מי שבא לי" נכנסתי לרוח הזו, הרגשתי חלק, הרגשתי טוב והייתי שמחה לראות את כל האנשים האלו, עם אותה חולצה כמו שלי, אותו אידיאל כמו שלי ואותו ראש. אותם אנשים שבחרו כמוני, להנהיג ולהוביל את הקהילה לעתיד טוב יותר וערכי. כל חיי, כילדה מנודה ביסודי ונערה עצמאית בחטיבה, רציתי להיות חלק ולהיות קבוצה. בחיים שלי לא דמיינתי שאגיע למקום הזה, בו אני צועדת יחד עם אנשים כל כך משמעותיים בצעדה כל כך משמעותית. זה שונה מללכת עם כמה חברות למצעד בתל אביב או סתם לבד, יש בזה עוצמה. כאשר אנחנו קבוצה גדולה עם כוונה של שינוי הדעות הקדומות, כולנו יודעים שנעשה ונשנה, ובעוד כמה חודשים ואפילו שנים של מצעדים רבים, חניכים ומדריכים חדשים שייצטרפו אלינו למצעד המדהים הזה וירגישו שכל העורקים בגוף רוטטים ומלאים בהתלהבות, שאנחנו נשנה ונוביל לעתיד מקבל וטוב יותר. אם הייתי הולכת עם רק עם חברות, לא הייתי עושה כלום. הייתי מסתובבת באזור.. הולכת איתם… ושומעת את המורלים, דבר שלא היה משפיע כל כך בחיי היום יום שלי. כאשר שמעו בעיתונות רשמית על מצעד הגאווה בכפר סבא, כמעט כל קבוצה עברה פעולה על אהבה או להט"ב, תלוי בשכבה. הייתה אווירה של שמחה, הצלחה וחיוכים בכל הקן. אני מאמינה שאנחנו עוד נשנה את כל הארץ. תודה לכל מי שהגיעה וצעדה איתנו.
אתמול היה יום די מטורף בשבילי – מצעד הגאווה הראשון שלי.
מה הייתה החוויה הכללית שלי? כיף! . לראות כל כך הרבה אנשים וזוגות בין אם הם סטרייטים, הומואים, לסביות או טראנסים כולםםם שמחים וגאים בעצמם ובעובדה שניתנה להם זכות לבחור במי לאהוב.זה היה חג לא רק של גאווה אלה לפני הכל של אהבה,כן אהבה בכל הביטויים שלה. אני לא מהקהילה הגאה ואני אכן אוהבת בנים אבל לצעוד במצעד הייתה אחת החוויות הכי מרגשות וכייפיות שהיו לי.
לראות את כל תל אביב צבעונית מלאת מוזיקה, שמחה ,זוגות שמבטאים את אהבתם בפומבי בלי פחד או חששות, גברים ונשים מתלבשים איך שהם אולי ביום יום מונעים מעצמם להתלבש ובכלל אנשים מבטאים את הצבעים האמיתיים שלהם בלי צנזור, בלי פילטרים ובלי פחד. האם אני מתכוונת לבוא גם בשנה הבאה? כן. מצחיק איך שכל ההומופובים אשר נמנעים מצעידה בגלל ערכים שגויים אפילו לא יודעים מה החוויה שהם מפספסים (ובנינו לא מגיעה להם חוויה מהנה שכזאת).
חג גאווה ואהבה שמח לכולם!
(מתוך ה instagram של maya_gus@)
