שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    השיר נכתב ע"י נעמי שמר לאידה נודל, אסירת ציון מרוסיה שישבה בכלא הסובייטי בשנות ה-70. את השיר כתבה נעמי שמר בתקופת מאסרה של נודל והיא פונה אליה בגוף שני, כמכתב אישי של אישה לאחותה, שאותה לא פגשה מעולם.

    'לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו'.

    עומר קסלברנר, בת 15 וחצי, מדריכת כיתה ו' בקן נצר סירני וחברה בלהקת הנוער העובד והלומד, מספרת על המחשבות שלה לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים ועל ההשתתפות בקליפ לשיר:

    "אני רואה את התופעה של אלימות בין בנים לבנות כל הזמן! למשל, הבנים בכיתה שלי, לא יכולה להגיד שהם אלימים, אבל כן יש אווירה אלימה כלפי הבנות בכיתה. אם הם רוצים לתפוס תשומת לב, אז זה דבר ראשון דרך אלימות. זה יכול לבוא בלזרוק דברים בשיעור. אני יכולה לשבת בשיעור ויתנו לי מכה על הראש. לא בקטע רע, כאילו בקטע של ידידות, אבל זה אלים. ואם אני אעשה את זה לילד מהכיתה, יגידו לי 'השתגעת? מה את עושה?'. זה יהיה לא לגיטימי, אם אני אדחוף ידיד שלי למשל.

    זה שהתנועה עושה את מה שהיא עושה, זה מעלה את המודעות. למשל, אני יכולה להבין שזה פשוט לא בסדר מה שעושים לי, גם אם לאחרים זה נראה בסדר בחיי היום-יום שלנו.

    אני רואה את זה גם כמדריכה. החניכים שלי הם בכיתה ו', הם מתחילים להבין מי ומה הם, כזה בקטנה. אני יכולה להגיד שיש אווירה טיפה אלימה, הם מתגרים המון אחד בשני. בתור מדריכה שלהם, אני צריכה להעביר להם את זה, שזה לא בסדר. אם מישהו אמר משהו, אז אפשר להגיד לו שזה לא בסדר. לא צריך לתת לו מכה על הכתף.

    ביום שלישי האחרון העברתי פעולה ורציתי לחלק אותם לקבוצות. אחד הילדים זרק הערה – שכל הבנות יהיו בקבוצה אחת, וגם כלל את אחד הבנים בקבוצה. חשוב לי, בתור מדריכה שלהם, שהם יבינו גם ממני, שזה לא בסדר ושהדברים לא אמורים להיראות ככה. התנועה היא מקום מאוד טוב להראות את זה כי בסופו של דבר אני רוצה להיות כמו המדריכים שלי, אני מקווה שגם החניכים שלי, וזאת אחלה דרך להשפיע. אני אראה לחניכים שלי את הקליפ של 'מה שלומך אחות', ואדבר איתם על הנושא הזה.

    בשנה שעברה העברתי פעולה על יום האישה, היה לי חשוב לגעת בזה. ממש ראו בפעולה את מה שקורה: חילקתי את הקבוצה לבנים ולבנות, והבנות היו צריכות לכתוב למה מתכוונים כשאומרים למישהו שהוא 'גבר', והבנים היו צריכים לכתוב למה מתכוונים כשאומרים למישהו שהוא כמו 'אישה' או 'נקבה'. אח"כ הם הקריאו את זה אחד מול השנייה והבנות נורא נעלבו. לבנים נפל שם איזשהו אסימון, הם יצאו מעורערים מהפעולה, שמחתי שהצלחתי לעורר את זה בהם, זה היה חשוב.

    שמעתי את השיר המון, ויצא לי לחשוב על המילים שלו, הן ריגשו אותי. השמעתי אותו גם לחברות שלי. ישבנו והבנו שזה ממש נכון, שזה מה שיש לי עם החברות שלי, 'לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו'. זה משהו שממש מתקיים בקבוצה שלנו, עם החברות שלי, בקבוצה שלנו בקן. הן הסכימו איתי, וזה עזר לנו להבין שזה חשוב, שאנחנו פה אחת בשביל השנייה, שאנחנו ביחד."

    עומר קסלברנר

    ביחד אנחנו העולם, ביחד אנחנו יכולים לשנות

    סהארה חמדאן (18) מתנדבת שירות לאומי-אזרחי בקן כפר ינוח, השתתפה גם היא בצילומי הקליפ וסיפרה:

    "אני רואה הרבה אי-שוויון בכל מקום שאני הולכת אליו, בבי"ס, בבית, בכפר, בקהילה.

    למשל, אצלי בבי"ס רק הבנים יכלו לצאת למסע השנתי. לבנות אסור לצאת לישון מחוץ לבית, בטענה ש'יקרה להן משהו רע'. המורים אמרו לבנות לא לצאת, ההורים לא הרשו להן לצאת. אפילו הבנים לא רצו שנבוא. השיחים הכריזו שהורים דתיים שישלחו את הבנות שלהם, הם כופרים בדת. אז כל הבנות החליטו לא לצאת מלבדי. אבל לא יצאתי.
    השנה שכנעתי חלק מהחניכות שלי להתעקש לצאת למסע והן יצאו, לשמחתי.
    יש המון דוגמאות.. למשל, נשים דתיות לא יכולות להוציא רישיון נהיגה.
    קשה לי עם החינוך הזה, אומרים לבנות לא להיאנס במקום להגיד לבנים לא לאנוס, כל המערכת עושה את זה. לא מרשים לבנות לעשות כל מיני דברים כדי שלא יקרה להן 'משהו רע'. יש הרבה בורות בקהילה שלנו. הדת שלנו מכוונת לשוויון, אבל החברה עצמה לא, זאת הבעיה.
    אמא שלי היא יו"ר נעמ"ת במרכז הגליל, היא עוזרת להרבה נשים שהן קורבנות לאלימות. מאז שאני קטנה, שמעתי הרבה סיפורים קשים מאוד. גם כמדריכה, שיתפו אותי ילדות במקרים של אלימות מינית שקרו להן.
    הרבה אנשים אומרים 'אנחנו ב-2018, אין כבר אלימות, יש שוויון בין גברים ונשים', אבל זה לא נכון. אולי לא כולם רואים את זה בבית שלהם, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בבית של השכנים.

    ילדים קטנים מושפעים בקלות מהאווירה הזאת, בין אם מההורים שלהם או מהחברים שלהם.

    למזלי לא ראיתי בתנועה אלימות כזאת, אבל כשאני מעבירה שיחות ופעולות על  הנושא, אני שומעת דעות שונות ואני רואה איך הם סופגים אלימות מהחברה. כשאני מעבירה פעילות, אני לא מקבלת את זה שהחניכים יפלו בין הבנים לבנות ומלמדת אותם שזה לא בסדר. אני מלמדת אותם שביחד אנחנו העולם, שביחד אנחנו יכולים לשנות. אני מלמדת אותם איך לכבד ולאהוב אחד את השני, אני אומרת להם לא ללכת לפי החוקים, לחשוב מחוץ לקופסה, כי זה מה שמייחד בני אדם – שכל אחד הוא שונה. וגם אם יש דעות שונות, אלימות לא פותרת כלום."

    סהארה חמדאן

    "פמיניזם

    כתנועה שחרטה על דגלה את ערכי שוויון ערך האדם, הסוציאליזם והכלליות, בחורת התנועה להגדיר את עצמה גם כתנועה פמיניסטית ולחנך לכך.

    מתוך החלטות הועידה העשירית של תנועת הנוער העובד והלומד

    מה מקורו של יום המאבק באלימות נגד נשים?

    יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים חל ב-25 בנובמבר מאז הוכרז על ידי האו"ם בדצמבר 1999 כיום המיועד למאבק באלימות נגד האישה. התאריך נקבע ל-25 בנובמבר לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו. תאריך זה מציין גם את התחלתם של "16 ימים של אקטיביזם נגד אלימות מבוססת מגדר" כשבסופם מצוין "יום זכויות האדם" ב-10 בדצמבר. במסגרת ההכרזה על יום המאבק, אימצה העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 48/104 את ההצהרה בדבר המאבק באלימות נגד נשים. בנוסף, קרא האו"ם בהחלטה 54/134 לממשלות העולם ולארגונים לא ממשלתיים לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיה.

    למה צריך אותו?

    תופעת האלימות נגד נשים היא התופעה הסמויה ביותר בעולם. נשים מוכות פיזית, נפשית, מינית, כלכלית וחברתית על ידי בני זוגן – ושומרות את האלימות המופעלת עליהן בסוד, לעיתים גם מהקרובים להן ביותר. נשים נרצחות, נאנסות, מוכות קשה ונזקקות לטיפול רפואי – ורוב הפעמים על ידי בני זוגן  – ולמרות זאת, מעל 60% מהנשים המוכות שפנו לנעמ"ת מעולם לא העזו לפנות למשטרה. אין ספק כי אלימות נגד נשים הוא אחד הפשעים הפחות מדווחים, אפילו פחות ממקרי אונס.

    בוודאי שהאלימות איננה רק מנת חלקן של נשים, אולם באופן מובהק הפגיעה בנשים באה לידי ביטוי בכל רבדי החיים והיקפיה בלתי ניתנים לעיכול והיא נובעת מהשליטה הממוסדת של גברים על נשים. על אף היותן של נשים מחצית מאוכלוסיית העולם, הן מחזיקות באחוז אחד בלבד מההון בעולם וסובלות שעה-שעה מהטרדות, תקיפות מיניות, ניצול, אפליה כלכלית וכו'. הבחירה לשבץ יום אחד בלוח השנה לציון המאבק הצודק באלימות נגד נשים הוא הכרח מציאות כדי לחשוף את העוול שנעשה לנשים רק משום היותן נשים.

    קצת נתונים:

    אל מול הנתונים הקשים האלו, ישנה חשיבות רבה לפעול, לקרוא לשינוי וליצור מציאות אחרת – נטולת אלימות.

    אז מה אפשר לעשות?

    דמיינו יום אחד שבוא נקבל סקופ תקשורתי חדש, בו יודיעו לנו כי המקלט האחרון לנשים מוכות נסגר סופית עקב העלמות התופעה. בבתי הספר כבר התחילו ללמד על התופעה הזו לצד תופעות פרה היסטוריות אחרות כמו קניבליזם, אונס ורדיפות להט"בים.

    בשנת 1999, הוחלט בעצרת הכללית של האו"ם על ה-25/11 כיום הבינלאומי למאבק נגד אלימות בנשים. מטרתו הייתה לעורר מודעות לנושא, להגביר חקיקה, לאכוף חוקים וענישה הולמת ולעודד נשים לפנות לעזרה.

    אין ספק כי אלימות כלפי נשים היא אחד הפשעים הפחות מדווחים, אפילו פחות ממקרי אונס.
    אז למה צריך את יום המאבק נגד אלימות בנשים? האין זה ברור מאליו? אסור לפגוע בגופו, נפשו, ומיניוותו של אדם?

    לכאורה, ערכיה הבסיסיים ביותר של החברה המערבית המודרנית והדמוקרטית, זו זכותן הבסיסית של נשים לחיים וביטחון ושלמות הגוף. החוק אמור להבטיח לכל אדם, ללא הבדלי דת גזע ומין את הזכויות הללו, וענישה כלפי כל מי שיפגע בזכויות האלה. עם זאת, נראה כי החברה מכתיבה יחס שונה לביטחון האישה, לעומת ביטחון הגבר.

    ומה הנתונים?
    1 מכל 3 נשים היא קורבן לאלימות (פיזית, מינית או נפשית), בדרך כלל מאדם קרוב ומוכר.
    603 מיליון נשים חיות במדינות שבהן אלימות במשפחה אינה נחשבת כפשע.

    בשנת 2014 שהו ב-14 המקלטים לנשים מוכות בישראל כ-755 נשים ועמן 1085 ילדים.

    אלימות בנשים הוא נושא שלא מדברים עליו – לא במערכת החינוך ולא ביום יום של אף נער ונערה. לשם כך בא יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים. הוא בא להשפיע – על המודעות, על האכיפה, על מעמד האישה – שעדיין לא נמצא שווה ביחס למעמד הגבר.
    כל אחת מאיתנו יכולה להיות במצב כזה. טוב כל אחת מתוך שלוש…בנתיים. כל עוד נפגין אדישות כלפי הנושא וכלפי משמעותו האמיתית של היום הזה, היחס הזה רק יצטמצם, ויהפוך לאחת מתוך אחת.

    מודעות היא ההתחלה לפתרון, כי מהבנה ומודעות יוצאים לפתור, ואמנם הדרך ארוכה עד לרגע שתפסיק האלימות סופית, אך לפחות נצמצם פגיעות, נעזור אחת לשנייה, נתמוך, לא נשתוק.

    להצטרפות לתאטרון התנועה אפשר לפנות למספר: 0549732615 (רגב)

    "וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם" (עמוס, ט' י"ד)

    עמוס היה אחד מנביאי התוכחה הגדולים שידעו עם ישראל, בזמנו העם היה מפולג לשני מעמדות. האחד- מעמד עשיר, שידע מותרות וחייו שגשגו, והשני- איכרים אשר לא ראו שכר בעמלם, חיו בעוני ונאלצו להשתעבד למעמד העליון. עמוס ניסה למגר את הפערים הכלכליים ולהנחיל את קדושת החיים ושוויון ערך האדם כמוסר האוניברסלי של עם ישראל.

    בשם השוויון

    ביום חמישי, ל' מרחשון התשע"ט, אחרי חמישה ימי מסע מהבית שלהן בעוטף עזה, הגיעו נערות ונערים אל גן הורדים בירושלים. הן צעדו מממקום מוכה אפר ועשן, בו הן נמצאות באיום מתמיד על חייהן, וכל זאת בשם קדושת חייהן. אני כחניכה בחוות ההכשרה של גרעין געש בפתח תקווה הייתי שם, כי הילדות של כולנו צריכה להיות שקטה ובטוחה, בשם שוויון ערך האדם.

    החיים בעוטף ישראל הם חיים קשים, מאז תחילת רעיון הציונות הקיבוצים והישובים שעטפו את ישראל שימשו כחומת המגן הפיזית אל מול אויבנו, אם כי היתכן שאנשים ילכו לגור באזור מסוכן כמו עוטף עזה ללא אמונה בצדקת דרכם?

    עוטף ישראל אינו איזו אשליה ואינו איזו שהיא סיסמא שתפקידה ליצור אמפתיה ציבורית- זו מציאות. אנשים שגרים בעוטף ישראל חיים את ההבנה וההכרה שקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו מובן מאליו, והם חיילי המשמר הכי גדולים שלה בעצם ההתיישבות בגבולות הבית של עמנו.

    אנשי הגבול

    עוטף ישראל היא המציאות בגליל העליון, בגולן, בבקעת הירדן ובעוטף עזה. אין זו מציאות אחודה, שכן הפעם האחרונה בה נשמה אזעקה בביתי שבעמק הירדן, היתה באמצע 2006, כמה ימים לפני שנכנסתי בשערי בית הספר ושלשלתי שקל לקופה של קק"ל. בראש הנקרה נשמעה האזעקה האחרונה לפני כחמש שנים, ואילו בגבול עזה, תושמע אזעקה בעוד דקה. המשותף לכל אותם אזרחים הוא הנכונות לומר כי גבולות המדינה אינם מופקדים בידי אף אחד מלבד אזרחיה, והתיישבות היא זו הקובעת את גבולותיה, לפחות כך האמינו לפני קום המדינה.

    אותם בתים, שדות ומפעלים שקיימים כמה מטרים מהגבול, הם אלה השומרים על גבולות המדינה. הרי הכי פשוט זה לומר "בשביל מה?" ולעזוב. לעבור לחיות אי שם בגוש דן, ולמרות הצפיפות והמירוץ הבלתי נגמר, אין שם סכנת חיים כו זו שבעוטף. אנשים חיים שם, עובדים מדי יום, לומדים בבית ספר, וחורשים שדות, ולא כי אין להם לאן ללכת, אלא כי הם ציונים שאוהבים את המדינה שלהם ומחוייבים לה, וכי הם מבינים ש"אם לא נעמוד על הנגב – לא תעמוד תל אביב" (דוד בן-גוריון).

    במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו.

    ביום ראשון לפני כמעט שנתיים, י"ט בכסליו התשע"ז, עלו חקלאים על כליהם מכל רחבי הארץ אל גן הורדים בירושלים. חקלאים מרחבי הארץ כדי להגיש שהעבודה שלהם, עבודה עברית, היא שליחות בקנה מידה לאומי. שהם בזיעת אפם עוקרים את גידוליהם כי לא משתלם למכור אותם. שהם סופגים טרור שפוגע אנושות בשדותיהם ופרנסתם. הם אלו שדורשים את זכותם לעבוד את האדמה שהובטחה לעם ישראל לפני יותר מ-2000 שנים, ולא להילחם על חייהם ולשרוד, אלא לחיות בכבוד, ולהיות גאים בפרי עמלם הציוני. אני כחניכה בשכבה י"א בקן עמק הירדן הייתי שם, כי חקלאות היא דבר הסובב את החיים בעמק, שקיבוציו קמו על בסיס המשק החקלאי. המחאה הזו מסמלת את קיום הציונות המתיישבת והעובדת, מתוך רצון להקים במדינת ישראל הריבונית משק מפותח האחראי על עצמו, ולומר בשם שוויון ערך האדם, שהעבודה הזו ממש לא שווה פחות.

    מאז צינור המים הראשון שהועבר להתיישבות בנגב אי שם לפני קום המדינה מכורח המציאות, עברו יותר מ-70 שנים, וכבר פורחים שדות ומטעים בציית המדבר, ופיתוחים טכנולוגיים פרי עמל הציונות מסייעים לגדל גידולים איכותיים מאין כמוהם. המדבר אותו מדבר, ואנשים מפריחים את שממתו יום יום בעמל כפיים משגע, ומובילים ענף גידולי שדה מרהיב המייצא יבול איכותי בתקנים מחמירים. החקלאים האלו משקיעים את כל מרצם והונם לשדותיהם, לגידול איכותי ועברי, ובכל זאת הממשלה ממשיכה להעלים עין מהטרור המופנה כלפיהם, וכן ליבא ללא מס יבול תוצרת חוץ ובו בזמן גם לייצא את ערכיה הציוניים.

    החקלאים, גם שנתיים לאחר מחאתם, עדיין סובלים מטרור ואיומים על משקיהם, פרנסתם וחייהם. הם חיים בחובות כי המדינה שלהם, שחוקיה אמורים להגן עליהם, בוחרת לא לשים את שוויון ערך האדם והעבודה העברית כנר לרגליה. אזרחי ואזרחיות העוטף, ששגרת חייהם רוויה בטרור ואיומים, מוחים מחאה אחות למחאת החקלאים- הם מעוניינים שיכירו בשגרת חייהם כדבר בעל ערך שווה לכל אדם, והתרבות שהם מנסים ליצור, בין אם התיישבות בגבולות ובין אם חקלאות, היא בעלת ערך לאומי. הם לא אנשים מהאליטה הפיננסית של ישראל, והם לא גרים במטרופולין. והחיים שלהם לא שווים פחות.

    אידאל הציונות הוא אידאל מתחדש, המפרה את עצמו כל יום ביומו. החקלאים ותושבי עוטף ישראל הם אלו שמבינים שיש להם חלק באידאל הזה, הם מבינים שבלעדיהם חלקים בציונות יתנוונו, בין אם גבולות המדינה הציונית ובין אם העבודה העברית המבססת משק אוטונומי. מחאתם של שתי קבוצות האזרחים האלו סופה להתלכד לכדי מאבק אנושי לשוויון ערך האדם וקדושת החיים, בשם הציונות.

    שחר והחברים בעמק הירדן

    אז הי לכולם ותודה רבה שבאתם לחג המעלות 2018 של קן דורות.
    כמו שאתם שמים לב אנחנו כבר במשך שנתיים מקיימים את חג המעלות בקיבוץ, והשנה אנחנו מתרגשים הרבה יותר. זוהי השנה הראשונה שכולנו עומדים כאן בתור מדריכים ולא רק בתור חניכים, אחרי הרבה התלבטויות אם להדריך או לא, ואחרי שחלקנו יצאו לסמינר מדצים בקיץ שעבר, החלטנו לקחת אחריות ולהדריך את הילדים של הקיבוץ שקטנים מאיתנו בכמה שנים.
    לפני חודשיים נכנסו כל אחד להדריך עם הרבה חששות, כמעט כולנו היינו מבולבלים ולא ידענו מאיפה להתחיל, איזה פעילויות לעשות, איך להתנהג עם החניכים ואיך להתחבר אליהם, אחרי פעולה אחת בלבד כל אחד מאיתנו גילה ילדים מדהימים, חברותיים, כל אחד מאיתנו המדריכים מנסה לעשות את הפעילויות הטובות ביותר ולהשקיע כמה שיותר רק בשביל שיהיה להם טוב.
    התחברנו אליהם ואנחנו יותר מגאים להגיד שאלה הם החניכים שלנו ויש לנו את הזכות להדריך אותם למשך כל השנה, לחוות איתם חוויות, לצאת איתם לטיולים, ולהכיר אותם לעומק.
    כמו שהחלטנו לקחת אחריות על הקיבוץ החלטנו לפני כשבוע לקחת אחריות על המועצה, האיזור, ובכללי על עוטף עזה, ויצאנו למסע מחאה כדי שהאחים הקטנים שלנו יוכלו לגדול בשקט.
    במסע המחאה היה לנו קשה ומעייף אך זה היה מאוד מרגש ומשמעותי עבורנו , נהננו מכל רגע והבנו שצריך לעשות פה שינוי ואסור לתת למצב להמשיך ככה!
    אנחנו מקווים שכמו שהמחאה שלנו סחפה את כל עם ישראל כך היא גם תוביל לשינוי אמיתי וארוך טווח. גם הבנו שלכל דבר שאנחנו בוחרים יש כוח ומתוך זה גם נמשיך להדריך.

    לעבודה, להגנה ולשלום
    עלו והגשימו

    בימים אלו, בהם נשמעים קולות המבקשים לקרוע ולהפריד את חניכי המושבים מתנועתם – הנוער העובד והלומד, אני מוצא לנכון לכתוב ולספר על מה שבעיני הוא אחד המופעים היפים והמיוחדים לפעולה המשותפת של כל קבוצות החברה ולקשר הבל ינתק ביניהן – מפעל "זר לנופל", או בשמו המלא "צרור פרחים למשפחות השכולות", אשר נפלה בחלקי הזכות לרכזו בעשור האחרון.

    אתחיל מזיכרון אישי.

    מאז הגיעי לגיל התיכון, הצטרפתי אל אמא וסבתא שלי לבית העלמין 'קרית שאול' ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לרוב מלווה בשמוליק, אחי הקטן, שנקרא על שמו של אחיה של אמי – שמואל עליו השלום, שנהרג ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים ומוגדר מאז כ'נעדר'.

    לכשבגרה אחותי הקטנה, שירה, הצטרפה אלינו גם. שלושתנו היינו חניכים בקן התנועה בחולון, בו היתה גינת זיכרון לזכר חניכי הקן שנפלו במערכות ישראל – מקום שאנו חברי 'השכבה הבוגרת' תמיד דאגנו לשמור ולטפח, לקראת הטקס המשותף בקן עם בני המשפחות השכולות.

    הדבר שאני הכי זוכר מערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בקן, היו השעות האלו של אחרי הטקסים (הקיני והעירוני), כשהיינו מתכנסים מהר חזרה בקן, לצד חניכי 'החטיבה המקצועית בתנועה' ועשרות מבוגרי הקן בגילאים שונים ורבים מבני משפחתם שהגיעו לקן לקחת חלק בשזירת זרי פרחים לטובת חלוקת זרים בבוקר המחרת בכניסה לבתי העלמין – אותם הזרים שחניכי התנועה חילקו בכל שנה לאמי וסבתי בכניסה לבית העלמין בקרית שאול, להניח על קבר האחים בו קבור דודי  לצד שלושה מחבריו לנשק. תמיד התרגשתי והייתי גאה בחבריי על זרי הפרחים שחולקו –אותם הזרים ששזרנו בעדינות ובמסירות בלילה קודם.

    כאמור, בחלוף השנים כרכז מה שלימים התקרא 'החטיבה המקצועית' בתנועה, הובלתי את הפעולה הארצית הזו של חלוקת הפרחים: פעולה משותפת עם היחידה להנצחת החייל במשרד הבטחון ומת"ן – מועצת תנועות  המקיפה מעל מאה בתי עלמין בכל רחבי הארץ, מאילת בדרום ועד מטולה והמועצות האזוריות בגבול הצפון. פעולה המקיפה אלפי משתתפים, חניכים, מדריכים ומתנדבים מכל חלקי הארץ : בני נוער עובדים, בני נוער לומדים, בני נוער מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ ומהמושב, יהודים, ערבים, בדואים ודרוזים. כולם כולם מתכנסים בשעות הבוקר המוקדמות בכניסה לבתי העלמין ביום הזכרון , עם זרי הפרחים – לאות השתתפות שקטה וצנועה בכאבם של בני המשפחות ביום אבל ותקומה משותף זה. לאמור בשקט, תוך הערכה אינסופית, שביום הזה אנחנו כאן עמכם ועמכן –  שיקיריכם שנפלו, לא לשווא.

    בעשור האחרון בו אני מרכז את המבצע נחשפתי לגרעין המכונה 'ארץ ישראל היפה' – שבניגוד לתחושת רבים, לא נס ליחו. דורות של בני נוער מכל חלקי החברה מתחנכים על ערכים של השתתפות ובניין הארץ, מתחנכים לעבודה, להגנה ולשלום, תוך הבנת המחיר הכבד הנדרש מכולנו לקיים את החיים במדינה שלנו.

    זהו המקום לציין שפעולה אדירה וייחודית זו היא תולדות פועלו של שמעון אהרון – אדם יקר וצנוע, חבר ומייסד מושב כפר רות, שהצליח לרתום אליו לפני 37 שנים, בהתנדבות מלאה, ציבור גדול של מגדלי פרחים מהמושבים והקיבוצים באזור, את תנועת הנוער העובד והלומד ואת משרד הביטחון – שנה אחר שנה, לקיים את פעולה זו של ריכוז הפרחים וחלוקתם לבתי העלמין לבני המשפחות.

    בעשור האחרון השתנו אי אלו דברים מאז ימי נעורי בקן חולון – שזירת הפרחים לזרים הסתיימה, יכולתם של מגדלי הפרחים להתקיים הפכה מורכבת יותר ואף היכולת לארגנם בהתנדבות. דבר אחד לא השתנה – רוח המבצע, אותה רוח של 'ארץ ישראל היפה' , שעוברת כחוט השני לאורך הדורות שלוקחים חלק ומשתתפים במבצע – משמעון אהרון בן מושב כפר רות ועד חניכי התנועה במטולה ובמושבי הצפון, ביניהם אלפי חניכי תנועת הנוער העובד והלומד. זכות גדולה לנו כתנועה להנחיל ולהעביר מורשת יפה זו של 'ברית החברה הישראלית' בכל מקום בו מדריכי וחניכי התנועה פועלים – ביום זה ולכל שנות ההתחנכות בתנועה. כולי תקווה שנשכיל לשמר את הברית המיוחדת הזו גם בשנים הבאות.

    הכותב הוא חבר תנועת 'דרור ישראל' , מאור טוויג, המרכז בעשור האחרון את מפעל 'זר לנופל –  צרור פרחים למשפחות השכולות' בהסתדרות הנוער העובד והלומד

    הרבה פעמים שואלים אותי, וגם אני שואל את עצמי, איך אפשר לעשות תנועת נוער אחת ליהודים, ערבים ודרוזים, מהעיר, הקיבוץ, המושב והכפר? האם השוני לא גדול מידי?

    מתוך החוויה והניסיון שלי, אני יודע להגיד שזה אתגר גדול, ולעיתים השוני והפערים בולטים מאוד. אבל לדעתי, השוני הוא לא חסרון, אלא יתרון. המפגש בין שונים מאפשר לכל אחד להגדיר את עצמו ולבסס את זהותו לא רק מול עצמו, אלא מתוך מפגש מאתגר עם השונים ממנו.

    בתור מי שגדל בקיבוץ, אני יודע שלנוער מההתיישבות העובדת אין מקום טוב יותר להתחנך בו מאשר הנוער העובד והלומד. אני רוצה שבני הנוער במושבים ובקיבוצים ירגישו שייכות למקום בו הם גדלים, ודווקא בגלל זה אני חושב שהמקום להיות בו הוא התנועה.

    בתנועה הרגשתי שמעניקים משמעות להיותי בן קיבוץ ולייחודיות שבכך. שמבינים מה הצרכים הייחודיים שלנו, הנוער מהקיבוצים, ונותנים לכך מענה, כמו הצורך להרגיש שייך ולא מבודד. אחד הביטויים המשמעותיים לכך הוא התחושה והידיעה שישנם שותפים מכל רחבי הארץ למאבקים של הציבור שלך, כמו מאבק החקלאים. בתנועה הייתה לי היכולת להיפגש עם בני נוער ממקומות שונים ולהרגיש שייך. שיש לנו ערכים משותפים ותנועה שמחברת בין כולנו.

    מסיבה זו בחרתי לצאת לחוות ההכשרה, שנת השירות בנוער העובד והלומד. רציתי להיות חלק ממשהו גדול ולצאת מהסביבה המוכרת. עברתי לגור עם הגרעין שלי בפתח תקווה והתחלתי להדריך בעיר. זה היה בשבילי שינוי מאוד גדול – בנוף, באופי הפעילות התנועתית, בחוויות החיים של החניכים שלי – שינוי שמביא איתו גם הרבה קשיים, שיכלתי לחסוך מעצמי אם הייתי נשאר באזור הנוחות שלי. אבל בעבורי, הבחירה להדריך בפתח תקווה היא הבחירה להיות חלק מהחברה הישראלית. להביא לחניכים שלי את מי שאני מתוך חוויות החיים שלי כנער בקיבוץ, ולקבל וללמוד מהם, מתוך חוויות החיים שלהם.

    אם הנוער במושבים ובקיבוצים רוצה לשמור על זהותו אז הפתרון איננו בריחוק משאר החברה הישראלית, אלא בהתקרבות מתוך חברות בתנועה שמפגישה כל כך הרבה ציבורים.

     

    הכותב בן קיבוץ דגניה א' וחבר בשנת השירות בנוער העובד והלומד בפתח תקווה.

    הגעתי לתנועה לפני 13 שנה. נולדתי בברה"מ ועליתי עם הוריי לישראל כשמלאה לי שנה. בגיל 4 הגענו לשכונת הדר בחיפה, שבאותו שלב הייתה כמעט לחלוטין מאוכלסת במשפחות עולות מארצות חבר העמים לשעבר. במשך רוב ילדותי ונעוריי גדלתי בשכונה, חי בין שתי שפות, בין שתי תרבויות. השכונה, כמו כל שכונת עולים, שכונת עוני. יושבים ברחובות, אלכוהול, סיגריות וכן, יש גם לפעמים סמים ולפעמים גם יש מכות. בעיקר אין כל כך מה לעשות ובטוח שאין מה לצאת מהשכונה כי בחוץ יסתכלו עלינו מלמעלה ויגידו: אלו רוסים ו/או קווקזים. הם בטח שיכורים ואלימים ועדיף להתרחק מהם. ככה זה בחיפה. מיקומים שונים על פני ההר מציינים תרבויות ומוצאים שונים ובעיקר – מעמדות שונים. ובין שונה לשונה – אין מפגש.

    ופה נכנס הנוער העובד והלומד. אני הצטרפתי לתנועה בכיתה ט'. הביא אותנו לקן מדריך לבוש במדי צבא. בהתחלה משחקים, צחוקים, סתם דיבורים. אבל עם הזמן המדריך, לא יודע מאיפה, מתחיל להביא נושאים מעניינים. מתחילים להתווכח, לנסות להבין. מי אנחנו בכלל? למה אנחנו פה? איזה מן מקום זה ישראל ואיזה מקום יש לנו בישראל הזו? לצד הפעולות גם יוצאים לטיולים וסמינרים ושם מתחילים לפגוש אנשים שונים מאתנו. איך זה קורה? פשוט ככה. המדריכים מפגישים – היכרות ראשונה. ואיך שהסמינר או הטיול נמשכים ככה גם נופלות לאט-לאט החומות ופתאום יוצא לך להיפגש באמת עם קיבוצניק (דבר שלא ידעתי שקיים עד אז) או מישהו משכונה עשירה יותר בחיפה. או חבורה של חברה מנהריה ועכו וכרמיאל. שחלקן עוד יותר חור מהשכונה שלנו. כל הגילויים האלו היו מדהימים ובמבט לאחור, איני חושב שהם כלל היו אפשריים ללא המדריכים והתנועה.

    עם הזמן חלקנו בחרנו להדריך ילדים מהשכונה שהם ממש כמו שאנחנו היינו כשהיינו ילדים ובקן תמיד היו שתי שפות: רוסית ועברית. כמובן שהמדריכים הבוגרים יותר שלנו לא ידעו רוסית לכן היינו אנחנו מדברים עם ההורים של החניכים שלנו כדי להסביר להם מה זו התנועה, ועל הדרך, התחלנו לגלות בעצמנו מהי התנועה.

    ב2008 בחרתי לצאת לחוות הכשרה של הנוער העובד והלומד והלכתי להדריך בני נוער דוברי רוסית בבת-ים. מאז ועד היום אני עוסק בתכנים הללו ללא הפסקה. בין אם להבין כיצד נכון לייצר תהליך חינוכי משמעותי לחניכים דוברי רוסית. תהליכים ששמים את הזהות הביתית שלהם במרכז ביחד, יד ביד, עם הזהות הישראלית שלהם. בלי לנטוש אף אחת מהזהויות. בלי להשאיר שום סמל תרבותי מאחור. ישראל קולטת מעל לאלף בני נוער עולים כל שנה שאת חלקם אנחנו מנסים להביא לתנועה שלנו, שיתחנכו בה, שיעצבו אותה. בתוך מרחב המפגשים האינסופי שמתקיים בתנועה שלנו, שהופך אותה לכל כך מיוחדת, יש לי את היכולת ללכת להפגיש בין בני נוער עולים חדשים עם בני נוער עולים ותיקים (או כאלו שהם ילדים להורים עולים ) ובני נוער צברים מזה דורות מכל מיני מקומות בישראל. בני נוער מהערים הקטנות והגדולות, במרכז והפרירפיה, במושבים, בקיבוצים, בשכונות, בפנימיות ועוד ועוד. החשיפה למגוון הרחב נותנת תחושה של בית. אני יודע להגיד את זה בוודאות על עצמי כאשר בחרתי להיות חניך בתנועה הזו לפני 13 שנה. תנועה שלו הייתה אחרת, מעולם לא הייתה פוגשת בי ואני בה.

    יש משמעויות עומק מאוד חשובות לבחירה של התנועה להיות בית למגוון. אחד הדברים שהופכים ועושים את התנועה שלנו למה שהיא, למה שהיא יכולה להיות עבור חניכיה זה המאבק הבלתי מתפשר הזה על מגוון. על להיות תנועה אחת שהיא בית למגוון של בני נוער על הקשתות הרבות שמרכיבות את החברה הישראלית. החברה הישראלית, ובמיוחד בעשורים האחרונים, היא חברה של שונויות רבות אך גם חברה בה יש יותר ויותר חומות. חומות בין מעמדות, בין מגזרים, בין תרבויות, בין מקומות. חומות בין אנשים. יש לא מעט אנשים בחברה שצוברים המון כח (וכסף) מתחזוק ושמירת החומות הללו – וכל זה קורה בעיקר באמצעות כלים פוליטיים וכלכליים. לתנועה שלנו אין את הכלים הללו (וכנראה שגם לא יהיו). אבל כן יש לה כלי שהוא בעיניי, חזק מהכלים האחרים – והוא כלי החינוך שבמפגש. על היכולת להפגיש אחרות ואחרים אחד עם השני וליצור חיבור בינהם. לדרוש מחניכים וחניכות שיהפכו למדריכים בתנועה הזו ויחנכו את החניכים שלהם בעזרת הכלים הללו. הכל למען יצירת מרחב, ממש כאן בלב החברה הישראלית, שבו מתקיימת הלכה למעשה אלטרנטיבה למפגש בין בני אדם שונים. אצלנו בתנועה אנחנו משתמשים במושג תביעת הגשמה. זה מושג שדורש מחברי התנועה להיות אקטיביים, לבחור לשנות, לבחור להשפיע. זו הדרך דרכה אנחנו בונים את התנועה שלנו ואין לנו דרכים אחרות. כדי שהתנועה הגדולה והמגוונת הזו תוכל להמשיך להתקיים ולהיות בית משמעותי עבור כל בני הנוער בישראל היא צריכה את הביחד הזה. הביחד שהוא החניכים מהעיר,הכפר,המושב והשכונה. הילדה האתיופית, הנער הרוסי, הילד הצבר, הנערה הדרוזית, הבוגרת האשכנזייה והחילונית והבוגר המזרחי המסורתי. הסל הזה הופך את התנועה למגוון הייחודי והחד פעמי הזה ובלעדיו היא פשוט לא תהיה היא.

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!