אני גרה במרכז הארץ.
רוב הזמן אני לא כל כך מתעניינת במהדורת החדשות ויותר עסוקה בשלי. שמעתי על מילים כמו "ההסלמה בדרום" או מושגים כמו צבע אדום, אבל תמיד שייכתי אותם למלחמות רחוקות.
שנה שעברה הדרכתי במסע עוטף ישראל ולמדתי המון דברים חדשים שלא ידעתי קודם. ידעתם שיש חקלאים שעובדים את האדמה ממש סמוך לעזה? שהשדות האלה הם מה שמפריד בינינו לבין עזה? אם אף אחד לא היה גר שם, לא היה גבול! זה שהם בוחרים לגור שם זה לא מובן מאליו בכלל. הרי כל אחד יכול להגיד לעצמו שהוא לוקח את הרגליים ועוזב כי מי ירצה לחיות שם? עצם זה שהם נשארים שם כל יום, למרות הטילים, ולמרות הבלוני תבערה. – זו פטריוטיות.
במסע טיילנו בכל האזור, והיה גם מצפה שבו ממש ראינו את עזה. זה היה ממש קרוב. מסתבר שהמציאות של ההסלמה ששמעתי עליה היא מציאות יום יומית ל-84 אלף איש שחיים שם. גיליתי על כמה המצב הביטחוני מסוכן, ושאנשים גרים בצורה כזו. ילדים גדלים לילדות כזו.
ואני זוכרת שבהכנה למסע שאלתי במעגל, למה בכלל שמישהו ירצה לגור שם?? למה בכלל נשארים במקום כזה? מי ירצה לחטוף רקטות כל היום? במקום מרוחק ומסוכן?
ובהכנה קיבלתי תשובות. אבל רק כשיצאתי למסע, הבנתי אותן. גיליתי איזו חשיבות לאומית יש לזה. שזו שמירה על הגבולות, שמירה על המדינה שלנו.
נפגשים עם הצועדים
אתמול ישבנו במעגל עם בני נוער שצועדים לירושלים במחאה על המצב הזה. מתוך 25 איש הם היו בערך 10. הם סיפרו כל אחד מהם על מקרה שקרה להם שקשור למצב הביטחוני המסוכן. סיפרו על איך זה לגדול שם בתור ילד, סיפרו על המציאות בפועל וכמה זה מפריע לשגרת חיים שלהם. מישהי במעגל שאלה אם הם חשבו אי פעם לעזוב? ואחד מהם ענה שבחיים לא עלתה לו המחשבה הזו.
אני מחבקת את כל תושבי עוטף ישראל, מחזקת מרחוק, ומקווה שהמדינה תחליט לקחת בידיים את המציאות הקשה הזו ולמצוא פיתרון הגון.
נפגשים עם הצועדים במודיעין