הגעתי לתנועה לפני 13 שנה. נולדתי בברה"מ ועליתי עם הוריי לישראל כשמלאה לי שנה. בגיל 4 הגענו לשכונת הדר בחיפה, שבאותו שלב הייתה כמעט לחלוטין מאוכלסת במשפחות עולות מארצות חבר העמים לשעבר. במשך רוב ילדותי ונעוריי גדלתי בשכונה, חי בין שתי שפות, בין שתי תרבויות. השכונה, כמו כל שכונת עולים, שכונת עוני. יושבים ברחובות, אלכוהול, סיגריות וכן, יש גם לפעמים סמים ולפעמים גם יש מכות. בעיקר אין כל כך מה לעשות ובטוח שאין מה לצאת מהשכונה כי בחוץ יסתכלו עלינו מלמעלה ויגידו: אלו רוסים ו/או קווקזים. הם בטח שיכורים ואלימים ועדיף להתרחק מהם. ככה זה בחיפה. מיקומים שונים על פני ההר מציינים תרבויות ומוצאים שונים ובעיקר – מעמדות שונים. ובין שונה לשונה – אין מפגש.
ופה נכנס הנוער העובד והלומד. אני הצטרפתי לתנועה בכיתה ט'. הביא אותנו לקן מדריך לבוש במדי צבא. בהתחלה משחקים, צחוקים, סתם דיבורים. אבל עם הזמן המדריך, לא יודע מאיפה, מתחיל להביא נושאים מעניינים. מתחילים להתווכח, לנסות להבין. מי אנחנו בכלל? למה אנחנו פה? איזה מן מקום זה ישראל ואיזה מקום יש לנו בישראל הזו? לצד הפעולות גם יוצאים לטיולים וסמינרים ושם מתחילים לפגוש אנשים שונים מאתנו. איך זה קורה? פשוט ככה. המדריכים מפגישים – היכרות ראשונה. ואיך שהסמינר או הטיול נמשכים ככה גם נופלות לאט-לאט החומות ופתאום יוצא לך להיפגש באמת עם קיבוצניק (דבר שלא ידעתי שקיים עד אז) או מישהו משכונה עשירה יותר בחיפה. או חבורה של חברה מנהריה ועכו וכרמיאל. שחלקן עוד יותר חור מהשכונה שלנו. כל הגילויים האלו היו מדהימים ובמבט לאחור, איני חושב שהם כלל היו אפשריים ללא המדריכים והתנועה.
עם הזמן חלקנו בחרנו להדריך ילדים מהשכונה שהם ממש כמו שאנחנו היינו כשהיינו ילדים ובקן תמיד היו שתי שפות: רוסית ועברית. כמובן שהמדריכים הבוגרים יותר שלנו לא ידעו רוסית לכן היינו אנחנו מדברים עם ההורים של החניכים שלנו כדי להסביר להם מה זו התנועה, ועל הדרך, התחלנו לגלות בעצמנו מהי התנועה.
ב2008 בחרתי לצאת לחוות הכשרה של הנוער העובד והלומד והלכתי להדריך בני נוער דוברי רוסית בבת-ים. מאז ועד היום אני עוסק בתכנים הללו ללא הפסקה. בין אם להבין כיצד נכון לייצר תהליך חינוכי משמעותי לחניכים דוברי רוסית. תהליכים ששמים את הזהות הביתית שלהם במרכז ביחד, יד ביד, עם הזהות הישראלית שלהם. בלי לנטוש אף אחת מהזהויות. בלי להשאיר שום סמל תרבותי מאחור. ישראל קולטת מעל לאלף בני נוער עולים כל שנה שאת חלקם אנחנו מנסים להביא לתנועה שלנו, שיתחנכו בה, שיעצבו אותה. בתוך מרחב המפגשים האינסופי שמתקיים בתנועה שלנו, שהופך אותה לכל כך מיוחדת, יש לי את היכולת ללכת להפגיש בין בני נוער עולים חדשים עם בני נוער עולים ותיקים (או כאלו שהם ילדים להורים עולים ) ובני נוער צברים מזה דורות מכל מיני מקומות בישראל. בני נוער מהערים הקטנות והגדולות, במרכז והפרירפיה, במושבים, בקיבוצים, בשכונות, בפנימיות ועוד ועוד. החשיפה למגוון הרחב נותנת תחושה של בית. אני יודע להגיד את זה בוודאות על עצמי כאשר בחרתי להיות חניך בתנועה הזו לפני 13 שנה. תנועה שלו הייתה אחרת, מעולם לא הייתה פוגשת בי ואני בה.
יש משמעויות עומק מאוד חשובות לבחירה של התנועה להיות בית למגוון. אחד הדברים שהופכים ועושים את התנועה שלנו למה שהיא, למה שהיא יכולה להיות עבור חניכיה זה המאבק הבלתי מתפשר הזה על מגוון. על להיות תנועה אחת שהיא בית למגוון של בני נוער על הקשתות הרבות שמרכיבות את החברה הישראלית. החברה הישראלית, ובמיוחד בעשורים האחרונים, היא חברה של שונויות רבות אך גם חברה בה יש יותר ויותר חומות. חומות בין מעמדות, בין מגזרים, בין תרבויות, בין מקומות. חומות בין אנשים. יש לא מעט אנשים בחברה שצוברים המון כח (וכסף) מתחזוק ושמירת החומות הללו – וכל זה קורה בעיקר באמצעות כלים פוליטיים וכלכליים. לתנועה שלנו אין את הכלים הללו (וכנראה שגם לא יהיו). אבל כן יש לה כלי שהוא בעיניי, חזק מהכלים האחרים – והוא כלי החינוך שבמפגש. על היכולת להפגיש אחרות ואחרים אחד עם השני וליצור חיבור בינהם. לדרוש מחניכים וחניכות שיהפכו למדריכים בתנועה הזו ויחנכו את החניכים שלהם בעזרת הכלים הללו. הכל למען יצירת מרחב, ממש כאן בלב החברה הישראלית, שבו מתקיימת הלכה למעשה אלטרנטיבה למפגש בין בני אדם שונים. אצלנו בתנועה אנחנו משתמשים במושג תביעת הגשמה. זה מושג שדורש מחברי התנועה להיות אקטיביים, לבחור לשנות, לבחור להשפיע. זו הדרך דרכה אנחנו בונים את התנועה שלנו ואין לנו דרכים אחרות. כדי שהתנועה הגדולה והמגוונת הזו תוכל להמשיך להתקיים ולהיות בית משמעותי עבור כל בני הנוער בישראל היא צריכה את הביחד הזה. הביחד שהוא החניכים מהעיר,הכפר,המושב והשכונה. הילדה האתיופית, הנער הרוסי, הילד הצבר, הנערה הדרוזית, הבוגרת האשכנזייה והחילונית והבוגר המזרחי המסורתי. הסל הזה הופך את התנועה למגוון הייחודי והחד פעמי הזה ובלעדיו היא פשוט לא תהיה היא.