הרבה פעמים שואלים אותי, וגם אני שואל את עצמי, איך אפשר לעשות תנועת נוער אחת ליהודים, ערבים ודרוזים, מהעיר, הקיבוץ, המושב והכפר? האם השוני לא גדול מידי?
מתוך החוויה והניסיון שלי, אני יודע להגיד שזה אתגר גדול, ולעיתים השוני והפערים בולטים מאוד. אבל לדעתי, השוני הוא לא חסרון, אלא יתרון. המפגש בין שונים מאפשר לכל אחד להגדיר את עצמו ולבסס את זהותו לא רק מול עצמו, אלא מתוך מפגש מאתגר עם השונים ממנו.
בתור מי שגדל בקיבוץ, אני יודע שלנוער מההתיישבות העובדת אין מקום טוב יותר להתחנך בו מאשר הנוער העובד והלומד. אני רוצה שבני הנוער במושבים ובקיבוצים ירגישו שייכות למקום בו הם גדלים, ודווקא בגלל זה אני חושב שהמקום להיות בו הוא התנועה.
בתנועה הרגשתי שמעניקים משמעות להיותי בן קיבוץ ולייחודיות שבכך. שמבינים מה הצרכים הייחודיים שלנו, הנוער מהקיבוצים, ונותנים לכך מענה, כמו הצורך להרגיש שייך ולא מבודד. אחד הביטויים המשמעותיים לכך הוא התחושה והידיעה שישנם שותפים מכל רחבי הארץ למאבקים של הציבור שלך, כמו מאבק החקלאים. בתנועה הייתה לי היכולת להיפגש עם בני נוער ממקומות שונים ולהרגיש שייך. שיש לנו ערכים משותפים ותנועה שמחברת בין כולנו.
מסיבה זו בחרתי לצאת לחוות ההכשרה, שנת השירות בנוער העובד והלומד. רציתי להיות חלק ממשהו גדול ולצאת מהסביבה המוכרת. עברתי לגור עם הגרעין שלי בפתח תקווה והתחלתי להדריך בעיר. זה היה בשבילי שינוי מאוד גדול – בנוף, באופי הפעילות התנועתית, בחוויות החיים של החניכים שלי – שינוי שמביא איתו גם הרבה קשיים, שיכלתי לחסוך מעצמי אם הייתי נשאר באזור הנוחות שלי. אבל בעבורי, הבחירה להדריך בפתח תקווה היא הבחירה להיות חלק מהחברה הישראלית. להביא לחניכים שלי את מי שאני מתוך חוויות החיים שלי כנער בקיבוץ, ולקבל וללמוד מהם, מתוך חוויות החיים שלהם.
אם הנוער במושבים ובקיבוצים רוצה לשמור על זהותו אז הפתרון איננו בריחוק משאר החברה הישראלית, אלא בהתקרבות מתוך חברות בתנועה שמפגישה כל כך הרבה ציבורים.
הכותב בן קיבוץ דגניה א' וחבר בשנת השירות בנוער העובד והלומד בפתח תקווה.