השיר נכתב ע"י נעמי שמר לאידה נודל, אסירת ציון מרוסיה שישבה בכלא הסובייטי בשנות ה-70. את השיר כתבה נעמי שמר בתקופת מאסרה של נודל והיא פונה אליה בגוף שני, כמכתב אישי של אישה לאחותה, שאותה לא פגשה מעולם.
עומר קסלברנר, בת 15 וחצי, מדריכת כיתה ו' בקן נצר סירני וחברה בלהקת הנוער העובד והלומד, מספרת על המחשבות שלה לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים ועל ההשתתפות בקליפ לשיר:
"אני רואה את התופעה של אלימות בין בנים לבנות כל הזמן! למשל, הבנים בכיתה שלי, לא יכולה להגיד שהם אלימים, אבל כן יש אווירה אלימה כלפי הבנות בכיתה. אם הם רוצים לתפוס תשומת לב, אז זה דבר ראשון דרך אלימות. זה יכול לבוא בלזרוק דברים בשיעור. אני יכולה לשבת בשיעור ויתנו לי מכה על הראש. לא בקטע רע, כאילו בקטע של ידידות, אבל זה אלים. ואם אני אעשה את זה לילד מהכיתה, יגידו לי 'השתגעת? מה את עושה?'. זה יהיה לא לגיטימי, אם אני אדחוף ידיד שלי למשל.
זה שהתנועה עושה את מה שהיא עושה, זה מעלה את המודעות. למשל, אני יכולה להבין שזה פשוט לא בסדר מה שעושים לי, גם אם לאחרים זה נראה בסדר בחיי היום-יום שלנו.
אני רואה את זה גם כמדריכה. החניכים שלי הם בכיתה ו', הם מתחילים להבין מי ומה הם, כזה בקטנה. אני יכולה להגיד שיש אווירה טיפה אלימה, הם מתגרים המון אחד בשני. בתור מדריכה שלהם, אני צריכה להעביר להם את זה, שזה לא בסדר. אם מישהו אמר משהו, אז אפשר להגיד לו שזה לא בסדר. לא צריך לתת לו מכה על הכתף.
ביום שלישי האחרון העברתי פעולה ורציתי לחלק אותם לקבוצות. אחד הילדים זרק הערה – שכל הבנות יהיו בקבוצה אחת, וגם כלל את אחד הבנים בקבוצה. חשוב לי, בתור מדריכה שלהם, שהם יבינו גם ממני, שזה לא בסדר ושהדברים לא אמורים להיראות ככה. התנועה היא מקום מאוד טוב להראות את זה כי בסופו של דבר אני רוצה להיות כמו המדריכים שלי, אני מקווה שגם החניכים שלי, וזאת אחלה דרך להשפיע. אני אראה לחניכים שלי את הקליפ של 'מה שלומך אחות', ואדבר איתם על הנושא הזה.
בשנה שעברה העברתי פעולה על יום האישה, היה לי חשוב לגעת בזה. ממש ראו בפעולה את מה שקורה: חילקתי את הקבוצה לבנים ולבנות, והבנות היו צריכות לכתוב למה מתכוונים כשאומרים למישהו שהוא 'גבר', והבנים היו צריכים לכתוב למה מתכוונים כשאומרים למישהו שהוא כמו 'אישה' או 'נקבה'. אח"כ הם הקריאו את זה אחד מול השנייה והבנות נורא נעלבו. לבנים נפל שם איזשהו אסימון, הם יצאו מעורערים מהפעולה, שמחתי שהצלחתי לעורר את זה בהם, זה היה חשוב.
שמעתי את השיר המון, ויצא לי לחשוב על המילים שלו, הן ריגשו אותי. השמעתי אותו גם לחברות שלי. ישבנו והבנו שזה ממש נכון, שזה מה שיש לי עם החברות שלי, 'לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו'. זה משהו שממש מתקיים בקבוצה שלנו, עם החברות שלי, בקבוצה שלנו בקן. הן הסכימו איתי, וזה עזר לנו להבין שזה חשוב, שאנחנו פה אחת בשביל השנייה, שאנחנו ביחד."
עומר קסלברנר
סהארה חמדאן (18) מתנדבת שירות לאומי-אזרחי בקן כפר ינוח, השתתפה גם היא בצילומי הקליפ וסיפרה:
"אני רואה הרבה אי-שוויון בכל מקום שאני הולכת אליו, בבי"ס, בבית, בכפר, בקהילה.
למשל, אצלי בבי"ס רק הבנים יכלו לצאת למסע השנתי. לבנות אסור לצאת לישון מחוץ לבית, בטענה ש'יקרה להן משהו רע'. המורים אמרו לבנות לא לצאת, ההורים לא הרשו להן לצאת. אפילו הבנים לא רצו שנבוא. השיחים הכריזו שהורים דתיים שישלחו את הבנות שלהם, הם כופרים בדת. אז כל הבנות החליטו לא לצאת מלבדי. אבל לא יצאתי.
השנה שכנעתי חלק מהחניכות שלי להתעקש לצאת למסע והן יצאו, לשמחתי.
יש המון דוגמאות.. למשל, נשים דתיות לא יכולות להוציא רישיון נהיגה.
קשה לי עם החינוך הזה, אומרים לבנות לא להיאנס במקום להגיד לבנים לא לאנוס, כל המערכת עושה את זה. לא מרשים לבנות לעשות כל מיני דברים כדי שלא יקרה להן 'משהו רע'. יש הרבה בורות בקהילה שלנו. הדת שלנו מכוונת לשוויון, אבל החברה עצמה לא, זאת הבעיה.
אמא שלי היא יו"ר נעמ"ת במרכז הגליל, היא עוזרת להרבה נשים שהן קורבנות לאלימות. מאז שאני קטנה, שמעתי הרבה סיפורים קשים מאוד. גם כמדריכה, שיתפו אותי ילדות במקרים של אלימות מינית שקרו להן.
הרבה אנשים אומרים 'אנחנו ב-2018, אין כבר אלימות, יש שוויון בין גברים ונשים', אבל זה לא נכון. אולי לא כולם רואים את זה בבית שלהם, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בבית של השכנים.
ילדים קטנים מושפעים בקלות מהאווירה הזאת, בין אם מההורים שלהם או מהחברים שלהם.
למזלי לא ראיתי בתנועה אלימות כזאת, אבל כשאני מעבירה שיחות ופעולות על הנושא, אני שומעת דעות שונות ואני רואה איך הם סופגים אלימות מהחברה. כשאני מעבירה פעילות, אני לא מקבלת את זה שהחניכים יפלו בין הבנים לבנות ומלמדת אותם שזה לא בסדר. אני מלמדת אותם שביחד אנחנו העולם, שביחד אנחנו יכולים לשנות. אני מלמדת אותם איך לכבד ולאהוב אחד את השני, אני אומרת להם לא ללכת לפי החוקים, לחשוב מחוץ לקופסה, כי זה מה שמייחד בני אדם – שכל אחד הוא שונה. וגם אם יש דעות שונות, אלימות לא פותרת כלום."
סהארה חמדאן
"פמיניזם
כתנועה שחרטה על דגלה את ערכי שוויון ערך האדם, הסוציאליזם והכלליות, בחורת התנועה להגדיר את עצמה גם כתנועה פמיניסטית ולחנך לכך.
מתוך החלטות הועידה העשירית של תנועת הנוער העובד והלומד
יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים חל ב-25 בנובמבר מאז הוכרז על ידי האו"ם בדצמבר 1999 כיום המיועד למאבק באלימות נגד האישה. התאריך נקבע ל-25 בנובמבר לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו 
בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו. תאריך זה מציין גם את התחלתם של "16 ימים של אקטיביזם נגד אלימות מבוססת מגדר" כשבסופם מצוין "יום זכויות האדם" ב-10 בדצמבר. במסגרת ההכרזה על יום המאבק, אימצה העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 48/104 את ההצהרה בדבר המאבק באלימות נגד נשים. בנוסף, קרא האו"ם בהחלטה 54/134 לממשלות העולם ולארגונים לא ממשלתיים לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיה.
תופעת האלימות נגד נשים היא התופעה הסמויה ביותר בעולם. נשים מוכות פיזית, נפשית, מינית, כלכלית וחברתית על ידי בני זוגן – ושומרות את האלימות המופעלת עליהן בסוד, לעיתים גם מהקרובים להן ביותר. נשים נרצחות, נאנסות, מוכות קשה ונזקקות לטיפול רפואי – ורוב הפעמים על ידי בני זוגן – ולמרות זאת, מעל 60% מהנשים המוכות שפנו לנעמ"ת מעולם לא העזו לפנות למשטרה. אין ספק כי אלימות נגד נשים הוא אחד הפשעים הפחות מדווחים, אפילו פחות ממקרי אונס.
בוודאי שהאלימות איננה רק מנת חלקן של נשים, אולם באופן מובהק הפגיעה בנשים באה לידי ביטוי בכל רבדי החיים והיקפיה בלתי ניתנים לעיכול והיא נובעת מהשליטה הממוסדת של גברים על נשים. על אף היותן של נשים מחצית מאוכלוסיית העולם, הן מחזיקות באחוז אחד בלבד מההון בעולם וסובלות שעה-שעה מהטרדות, תקיפות מיניות, ניצול, אפליה כלכלית וכו'. הבחירה לשבץ יום אחד בלוח השנה לציון המאבק הצודק באלימות נגד נשים הוא הכרח מציאות כדי לחשוף את העוול שנעשה לנשים רק משום היותן נשים.
אל מול הנתונים הקשים האלו, ישנה חשיבות רבה לפעול, לקרוא לשינוי וליצור מציאות אחרת – נטולת אלימות.
דמיינו יום אחד שבוא נקבל סקופ תקשורתי חדש, בו יודיעו לנו כי המקלט האחרון לנשים מוכות נסגר סופית עקב העלמות התופעה. בבתי הספר כבר התחילו ללמד על התופעה הזו לצד תופעות פרה היסטוריות אחרות כמו קניבליזם, אונס ורדיפות להט"בים.
בשנת 1999, הוחלט בעצרת הכללית של האו"ם על ה-25/11 כיום הבינלאומי למאבק נגד אלימות בנשים. מטרתו הייתה לעורר מודעות לנושא, להגביר חקיקה, לאכוף חוקים וענישה הולמת ולעודד נשים לפנות לעזרה.
אין ספק כי אלימות כלפי נשים היא אחד הפשעים הפחות מדווחים, אפילו פחות ממקרי אונס.
אז למה צריך את יום המאבק נגד אלימות בנשים? האין זה ברור מאליו? אסור לפגוע בגופו, נפשו, ומיניוותו של אדם?
לכאורה, ערכיה הבסיסיים ביותר של החברה המערבית המודרנית והדמוקרטית, זו זכותן הבסיסית של נשים לחיים וביטחון ושלמות הגוף. החוק אמור להבטיח לכל אדם, ללא הבדלי דת גזע ומין את הזכויות הללו, וענישה כלפי כל מי שיפגע בזכויות האלה. עם זאת, נראה כי החברה מכתיבה יחס שונה לביטחון האישה, לעומת ביטחון הגבר.
ומה הנתונים?
1 מכל 3 נשים היא קורבן לאלימות (פיזית, מינית או נפשית), בדרך כלל מאדם קרוב ומוכר.
603 מיליון נשים חיות במדינות שבהן אלימות במשפחה אינה נחשבת כפשע.
בשנת 2014 שהו ב-14 המקלטים לנשים מוכות בישראל כ-755 נשים ועמן 1085 ילדים.
אלימות בנשים הוא נושא שלא מדברים עליו – לא במערכת החינוך ולא ביום יום של אף נער ונערה. לשם כך בא יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים. הוא בא להשפיע – על המודעות, על האכיפה, על מעמד האישה – שעדיין לא נמצא שווה ביחס למעמד הגבר.
כל אחת מאיתנו יכולה להיות במצב כזה. טוב כל אחת מתוך שלוש…בנתיים. כל עוד נפגין אדישות כלפי הנושא וכלפי משמעותו האמיתית של היום הזה, היחס הזה רק יצטמצם, ויהפוך לאחת מתוך אחת.
מודעות היא ההתחלה לפתרון, כי מהבנה ומודעות יוצאים לפתור, ואמנם הדרך ארוכה עד לרגע שתפסיק האלימות סופית, אך לפחות נצמצם פגיעות, נעזור אחת לשנייה, נתמוך, לא נשתוק.