דמיינו יום אחד שבוא נקבל סקופ תקשורתי חדש, בו יודיעו לנו כי המקלט האחרון לנשים מוכות נסגר סופית עקב העלמות התופעה. בבתי הספר כבר התחילו ללמד על התופעה הזו לצד תופעות פרה היסטוריות אחרות כמו קניבליזם, אונס ורדיפות להט"בים.
בשנת 1999, הוחלט בעצרת הכללית של האו"ם על ה-25/11 כיום הבינלאומי למאבק נגד אלימות בנשים. מטרתו הייתה לעורר מודעות לנושא, להגביר חקיקה, לאכוף חוקים וענישה הולמת ולעודד נשים לפנות לעזרה.
אין ספק כי אלימות כלפי נשים היא אחד הפשעים הפחות מדווחים, אפילו פחות ממקרי אונס.
אז למה צריך את יום המאבק נגד אלימות בנשים? האין זה ברור מאליו? אסור לפגוע בגופו, נפשו, ומיניוותו של אדם?
לכאורה, ערכיה הבסיסיים ביותר של החברה המערבית המודרנית והדמוקרטית, זו זכותן הבסיסית של נשים לחיים וביטחון ושלמות הגוף. החוק אמור להבטיח לכל אדם, ללא הבדלי דת גזע ומין את הזכויות הללו, וענישה כלפי כל מי שיפגע בזכויות האלה. עם זאת, נראה כי החברה מכתיבה יחס שונה לביטחון האישה, לעומת ביטחון הגבר.
ומה הנתונים?
1 מכל 3 נשים היא קורבן לאלימות (פיזית, מינית או נפשית), בדרך כלל מאדם קרוב ומוכר.
603 מיליון נשים חיות במדינות שבהן אלימות במשפחה אינה נחשבת כפשע.
בשנת 2014 שהו ב-14 המקלטים לנשים מוכות בישראל כ-755 נשים ועמן 1085 ילדים.
אלימות בנשים הוא נושא שלא מדברים עליו – לא במערכת החינוך ולא ביום יום של אף נער ונערה. לשם כך בא יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים. הוא בא להשפיע – על המודעות, על האכיפה, על מעמד האישה – שעדיין לא נמצא שווה ביחס למעמד הגבר.
כל אחת מאיתנו יכולה להיות במצב כזה. טוב כל אחת מתוך שלוש…בנתיים. כל עוד נפגין אדישות כלפי הנושא וכלפי משמעותו האמיתית של היום הזה, היחס הזה רק יצטמצם, ויהפוך לאחת מתוך אחת.
מודעות היא ההתחלה לפתרון, כי מהבנה ומודעות יוצאים לפתור, ואמנם הדרך ארוכה עד לרגע שתפסיק האלימות סופית, אך לפחות נצמצם פגיעות, נעזור אחת לשנייה, נתמוך, לא נשתוק.