שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    לסיפור של סוגיהארה נחשפו החניכים דרך הפוסט שפירסם בפייסבוק ברק סלע, נכדו של נתן שלוסברג, שניצל בזכות סוגיהארה, ובוגר תנועת הנוער העובד והלומד בעצמו: "בזכותו, אני ומשפחתי קיימים היו, ויש היום עשרות אלפי יהודים במדינת שלא היו קיימים ללא אומץ לבו ומשפחתו. אני זוכר שלפני כמה שנים, במסגרת טיול של הנוער העובד והלומד עברנו ליד החורשה המדוברת. הרגשתי גאווה ואני זוכר ששיתפתי את הרכזים והקומונרים בסיפור של סוגיהארה. עכשיו, ששלט ההוקרה בפח, כואב לי לחשוב שמטיילים עתידיים לא יוכלו לראות את השלט עם השם היפני המוזר ולמוד ביחד על אדם ענק, אדם גדול. כל שעה שחולפת, השכחה הולכת ומעמיקה."

    המדריכים הצעירים בקן הנוער העובד והלומד בקיבוץ צרעה, הסמוך לבית שמש ולמקום שבו היה יער הזיכרון, נרתמו לעניין: הם החליטו לקיים יום פעילות מיוחד בנושא, שבו ילמדו את החניכים הצעירים את סיפורו המיוחד של סוגיהארה ויחד יכינו שלט לזכרו.

    עפרי, בת 16, מדריכה צעיר בקן צרעה שהובילה את חניכיה בפעילות הייחודית: "קראנו את הפוסט המרגש על צ'ינואה סוגיהארה והחלטנו שזה סיפור שראוי לספר לחניכים שלנו. העברנו להם פעולות עליו, הכנו שלט, הבאנו שתילים ועשינו מעמד צנוע לזכרו. אני מאמינה שלמרות שהוא נפטר, המעשים שלו והחשיבות שלהם נשארים. אני מקווה שמשפחת סוגיהארה תשמע שבישראל הנוער זוכר אותו ואני מקווה שתוקם בקרוב חורשה חדשה שתמשיך את הזיכרון לעוד הרבה שנים. אני והחברים שלי נשמח לקחת חלק בהקמה של חורשה כזו"

    אופרה ווינפרי: "בחיים אתה מקבל את מה שיש לך אומץ לבקש"

    אופרה ווינפרי נולדה בבית עני, עברה טלטלות רבות במשפחה, לאורך חייה עברה מספר בתי אומנה. למרות זאת, המשיכה לעבר חלומה ובגיל 19 כבר הנחתה תוכנית רדיו מקומית ומשם סללה את דרכה.
    ב-1986 תוכנית הבוקר שהגישה, "המופע של אופרה ווינפרי", זכתה להצלחה רבה בארצות הברית והחלה להיות משודרת בפריסה עולמית. אופרה שיחקה בסרטים רבים ואף הייתה מועמדת לפרסי האוסקר ופרסים נוספים. בנוסף, תרמה מיליוני דולרים למטרות שונות, בעיקר למטרה של העצמה נשית.
    ב-2013 קיבלה מהנשיא ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, ב-2010 זכתה בפרס אניספילד-וולף למפעל חיים, וב-2018 זכתה בטקס פרסי גלובוס הזהב בפרס ססיל ב. דה-מיל על מפעל חיים.

    סילבי ז'אן: "אם כבר לחלום, אז לחלום בגדול"

    סילבי ז'אן שנולדה בנתניה הייתה מילדותה "לא כמו כל הבנות". היא שאפה לשחק כדורגל עם הבנים בחצר ולהתמקד בזה. מצד אחד, הייתה לה ילדות קשה ומשפחה שלא תמכה בה, ומצד שני, הכישרון שלה בכדורגל לא השאיר מקום לספק והתגובות משחקני כדורגל אחרים היו תומכות ועודדו אותה להמשיך ולשחק ברמות מקצועיות.

    בישראל לא הייתה ליגת נשים בכדורגל בשנים הללו, לכן בגיל 22 נאלצה לעבור לנורווגיה ולשחק בליגה הנורווגית. כבר בעונה הראשונה הוכרה כ"סגנית מלכת השערים של הליגה". לאחר מספר שנים, ב-1999, הוקמה לראשונה ליגת נשים בכדורגל וסילבי החליטה לחזור לארץ ולשחק ב"הפועל" תל אביב.
    במהלך הקריירה שלה כבשה 1,010 שערים והיא נחשבת בעיני רבים לכדורגלנית הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים. סילבי נאלצה לפרוש מהקריירה שלה עקב מחלה הפוגעת בגב ובפלג הגוף התחתון, ומאז היא חברה בארגון "אתנה", לקידום ספורט נשי בישראל.

    עדה יונת: "להבדיל מאנשים שהולכים ל"אח הגדול", אני לא רוצה להופיע כבדרנית, אלא כאדם שרוצה לעודד מחשבה וסקרנות"

    Prof. Ada E. Yonath; at Dept. of Computational Biology & Bioinformatics, University of Kerala during her visit to Kerala in 2013 Feb. Photography by Hareesh N. Nampoothiri (Haree0, NEWNMEDIA™.

    בגיל 11 נאלצה עדה יונת לעזור בפרנסת הבית עקב מותו של אביה, מה שרק גרם לה לסקרנות ללמוד ולגדול.
    לאחר שירותה הצבאי החלה בלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, ולמדה לתואר בכימיה ותואר מוסמך בביוכימיה וביופיזיקה. לאחר מכן קיבלה תואר דוקרטור בהצטיינות במכון ויצמן למדע.
    עדה יונת התפרסמה בעבודות פורצות הדרך שלה בתחום פענוח המבנה המרחבי של הריבוזום על ידי קריסטלוגרפיה, באמצעות קרני רנטגן. היא החלה במאמצים אלה בשנות ה-70 של המאה ה-20, ולמרות הרבה ספקנות מהסביבה לגבי מחקריה, המשיכה לחקור וזכתה בסופו של דבר להכרה.
    ב-2009 קיבלה את פרס נובל לכימיה על מחקרה פורץ הדרך בתחום הריבוזום, וכן פרסים נוספים בארץ ובעולם כולו.

    למרות הפקפוק במחקרה ובסיכויי הצלחתה, היא לא וויתרה לרגע והמשיכה למרות הקשיים שנגלו לפניה, כל פעם מחדש. בסופו של דבר בזכות האמונה בעצמה היא הצליחה להגיע למעמד של כבוד ולהגיע להישגים שרבים ורבות לפניה לא הגיעו.

    צביה לובטקין: "חלום שחלמת את וחבריך על ארץ-ישראל, על חיי חברות ועבודה, על חיים של זקיפות קומה"

    צביה לובטקין נולדה ב-1914 בפולין. בצעירותה הצטרפה לתנועת "דרור", יצאה לקיבוצי ההכשרה של "החלוץ", והייתה לאחת ממנהיגי ומנהיגות התנועות "החלוץ הצעיר" ו"דרור". בשל פרוץ מלחמת העולם ה-2, למרות שקיבלה אשרת עלייה לארץ ישראל, החליטה להישאר עם חניכיה בפולין.

    עם התפשטות שמועות על הטבח שמבצעים הנאצים ביהודים בגטאות ומחוצה להם, החלה התארגנות של מספר תנועות הנוער להקמת מחתרת לוחמת, האי"ל (ארגון יהודי לוחם). צביה חיה יחד עם חבריה לתנועה ולמחתרת בקומונה (ששימשה גם כמרכז לתנועה) ברח' דז'לנה 34 בגטו וורשה. היא לקחה על עצמה את האחריות על ה"קשריות" (שהיו נשים ונערות יהודיות בעלות מראה ארי שתפקידן היה להעביר מידע ונשק בין חברי המחתרת בגטאות השונים), אך עקב מראה היהודי נבצר ממנה להיות קשרית בעצמה. היא לקחה חלק פעיל בהובלת מרד גטו ורשה בשנת 1943. בתום המלחמה עלתה לארץ והקימה יחד עם חברים נוספים, ביניהם יצחק (אנטק) צוקרמן, שותפה לתנועה ולמרד ולימים גם בן זוגה, את קיבוץ "לוחמי הגטאות" שבצפון. צביה הייתה בין המעידים במשפט אייכמן והמשיכה לפעול בתנועת "הקיבוץ המאוחד". צביה לובטקין הייתה אישה לוחמת, מנהיגה, שלמרות המצב הקשה במלחמת העולם השנייה לא הפסיקה לדאוג לסובבים אותה, לחניכיה ולחבריה. צביה הייתה השראה לסובבים אותה והיוותה מודל לחיקוי גם בעלייתה לארץ וברצונה לטפח את הארץ, ליישב אותה ולפעול למענה.

    המאבק להכרה בחשיבותן של נשים אלו לא תמיד היה פשוט, ומכיוון שמדובר בנשים אמיצות ומיוחדות שהצליחו לפרוץ את הדרך לאחרות, יש חשיבות רבה להכיר את הסיפור שלהן. גם בישראל הקטנה יש לא מעט נשים פורצות דרך וגדולות מהחיים, שהיו או עדיין מהוות את חוד החנית בתחומן. חלקן מוכרות יותר (כמו הנשים שהבאנו את סיפוריהן בכתבה זו) וחלקן מוכרות פחות, אך הן חשובות ומשמעותיות באותה המידה. אני מקווה שסיפוריהן ימשיכו להישמע ושהן ישמשו כמודל לחיקוי לעוד בנות, נערות ונשים רבות!

    היי, אני אפרתי חניך בשכבת יב' מקן מודיעין והייתי רוצה לדבר איתכם על המועצה המחוזית של מחוז ירושלים.

    דבר ראשון, הרבה מכם שואלים מה זה בכלל הדבר הזה. אז המועצה המחוזית של מחוז ירושלים זה פורום שמכיל בתוכו נציגים מכמה מעגלים בתנועה שנמצאים באזור של ירושלים (למשל, משתתפים בו גם חניכים של מדריכת הגרעין שלי, ממעגל מקיום משותף).

    עכשיו בואו נבין למה זה טוב בכלל: מאז הועידה העשירית עברו כמה שנים, וחברי הבוגרת, שמובילים את התנועה היום, לא מכירים את החלטות הועידה האחרונה. כך נוצרה הועידה המחוזית.

    בעצם כל חברי השכבות הבוגרות במחוז נפגשים, מעלים החלטות שקיבלו בקנים ובסניפים, וכל המחוז מחליט ביחד מה יקרה בשנים הבאות ואיך תיראה הפעילות בתנועה.

    אני הגעתי לפורום הזה בגלל שאני בעל תפקיד מרכזי בקן ובמחוז, אני רוצה לקחת אחריות, לשנות דברים שמפריעים לי וככה גם לשנות את ההתנהלות במחוז. עד עכשיו הייתי בכמה מפגשים שבהם דיברנו על למה צריך לקבל החלטות ואיך מקבלים החלטות באופן נכון, לאחר מכן התחלנו להיערך למפגש. לנסות להבין איך מביאים חניכים ששונים אחד מהשני (מעגלים שונים בתנועה, קיבוצניקים ועירניקים ועוד) ויוצרים שיח מכבד ומועיל.

    במהלך ההכנות עלו כמה אי הסכמות בנוגע לאופי המפגש ואיך אמור להתקיים האיחוד בין הקצוות השונים במחוז. חלק טענו שיש להפריד את האנשים לחוגים נפרדים ואנשים אחרים חשבו שצריך לעשות חוגים מעורבים ובסוף הוחלט לעשות חוגים מעורבים. במהלך הדיון, רוב החניכים בשכבות הנמוכות בבוגרת רצו את החוגים מעורבים, בעוד האנשים הבוגרים בדיון העדיפו חוגים מופרדים (אני אישית הייתי בעד חוגים מעורבים).

    אני מאוד מקווה שההחלטות שהתקבלו ייצאו לפועל בקנים, אבל הדבר שאני הכי הרבה מאחל לו הוא זה שהמפגשים האלה ייצרו בתנועה אווירה של חדשנות והתחלה, במיוחד לפני שאנחנו נכנסים לישורת האחרונה בשנה (טיול פסח ומחנה קיץ).

    אני קורא לכל חניך בשכבה הבוגרת להגיע למועצה המחוזית אצלו ולתרום קצת מעצמו למען המחוז ולמען עצמו, כדי להפוך את התנועה למקום יותר אוטונומי, יותר שלנו.

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!