אם גם אתם בין 220,000 בני הנוער שיעבדו בחופש הזה, הגעתם למקום הנכון.
עולם העבודה הוא לא פיקניק עבור בני נוער כמונו. זה נובע מכל מיני סיבות, ביניהן העובדה שיש יותר בני נוער שמחפשים עבודה ממספר העובדים שבפועל צריכים בבתי העסק השונים, או חוסר מודעות של בני נוער לזכויות שמגיעות להם בעבודה.
אבל אל דאגה – בשביל זה אנחנו כאן! קבלו את הזכויות שלכם בעבודה בקיץ (ובכלל). בסוף הכתבה תמצאו את הדרכים לפנות אלינו, לנוער העובד והלומד, במקרה שלא קיבלתם את מה שמגיע לכם.
מגיע לכם לפחות שכר מינימום: שכר המינימום הוא השכר הקבוע בחוק שאסור לשלם פחות ממנו לעובד עבור שעת עבודה. גם אם הסכמתם לעבוד תמורת שכר נמוך יותר (אפילו אם חתמתם על חוזה שמגדיר שכר נמוך יותר) – המעסיק מחויב לשלם לפחות את הסכום המינימלי הזה! שכר המינימום חל על כל שעת עבודה, החל מהשעה הראשונה (כולל תקופת התלמדות או ניסיון) ותקף גם על ישיבות עבודה או שעות הכשרה שחובה להגיע אליהן. זאת אומרת התלמדות / הכשרה ללא תשלום אינה חוקית.לפירוט של הזכויות שלכם בעבודה – לחצו כאן
לצערנו (ולצערכם), הרבה מבני הנוער שעובדים לא מקבלים את מה שמגיע להם בעבודה. הנוער העובד והלומד הוא הגוף הרשמי שמייצג את בני הנוער העובדים בישראל: בשנת 2017 פנו אלינו 5,355 בני נוער בשביל ייעוץ או סיוע (וכמובן שיש אלפי בני נוער שנוצלו ולא פנו), מתוכם נדרש טיפול ב-1,154 מקרים. במצטבר, בזכות הטיפולים האלה, עזרנו להשיב לבני הנוער כמעט 2 מיליון ש"ח, ואם מסתכלים על כל העשור האחרון, השבנו יותר מ-15 מיליון ש"ח לבני נוער עובד בישראל. מטורף!
להגשת תלונה על ניצול בעבודה – לחצו כאן
בנוסף, ניתן להשאיר פנייה לגבי ניצול במוקד 1121*. לפרטים ושאלות ניתן לפנות גם דרך פייסבוק או דרך אינסטגרם (עקבו! noal4u@)
אז תעשו טובה לעצמכם ולכל בני הנוער שעוד יעבדו אחריכם – דרשו את מה שמגיע לכם! ביחד נילחם בניצול!
פנו לנוער העובד והלומד, הגב שלכם בעבודה!
"כתנועה שחרטה על דגלה את ערכי שוויון ערך האדם, הסוציאליזם והכלליות, בוחרת התנועה להגדיר את עצמה גם כתנועה פמיניסטית ולחנך לכך.
(מתוך החלטות הוועידה העשירית).
הנוער העובד והלומד – התנועה שלי, התנועה בה גדלתי והפכה לי לבית חינכה אותי לא לשתוק עוד, היא זו שהוכיחה לי שאין לי גבולות. בזכותה ניפצתי תקרות זכוכית ובשמה אני מחנכת דור של חניכות לשוויון ערך האדם, סוציאליזם וכלליות. התנועה נותנת לי גב כנגד המציאות שמוכיחה שאני שווה פחות. התנועה שלי – מדריכות, חניכות, חברות, אחיות.
אני שואלת איך לא הגענו לצעדת השרמוטות 2019 בתל אביב?
אני ומעט חברות משכבת חוות ההכשרה הגענו לצעדה, בודדות עטו את סמל התנועה על גבן. חברות נוספות מהתנועה הגיעו בטפטופים, אך לא כאמירה שהתנועה שלנו היא המייצגת אותן במאבק הזה, ולא בחולצה כחולה ושרוך אדום. התנועה שלי על כל רבבותיה לא הגיעה לתמוך בי ובכל הנשים, אשר סובלות כולן מאלימות והטרדות.
לאורך שדרת רוטשילד שאלתי את עצמי איך לא התארגן גוש צועדות תנועתי שמוכן לצעוק שדמן של נשים אינו הפקר? איך המחאה הזו עברה לנו מתחת לאף? איך לא התארגנו מדריכות שמגיעות לומר ש ״לא זה לא״, למרות שכולנו חוות את המציאות שעליה היא מוחה? אני אישה שלא מפחדת, שנמצאת כל יום בחזית החברה הישראלית וסופגת את האלימות המגדרית, וכולנו סובלות מפטריארכיה וסקסיזם, וכולנו מחנכות על פמיניזם ושוויון ערך האדם. כולנו חיות את האפליה והדיכוי ובאותה נשימה דורשות מעצמינו ומחניכותינו לפרוץ גבולות ולעשות היסטוריה. טריוויאלי היה מבחינתי להגיע לצעדה כחברת תנועה, והצטערתי שלא רבות חשבו כמוני.
התנועה מארגנת ושותפה למחאות ומאבקים רבים. חברות התנועה יודעת לנקוט עמדה בכל מאבק ציבורי-פוליטי, למען חברה ישראלית צודקת ושוויונית. המחאה הזו היא מהכואבות שידעה ההיסטוריה ומהארוכות שעוד יהיו. רבות היו ויהיו המחאות שתנועתנו לקחה בהן חלק, למיגור האלימות, האפליה, הרוע והשחיתות. כל כך הרבה אנשים ומחאות עושים את התנועה שלנו- וכולנו לוקחות בהם חלק מתוך אותה שאיפה למדינת ישראל יהודית-דמוקרטית, שוויונית וצודקת.
אני קוראת לכן לשים את הנר הזה לרגליכן, לצעוד בשמי ובשם כולן. אני דורשת מכן שהמחאה הזו תהיה לכן מושא גאווה ותשאפו לקיים אותה, כא.נשים וכחברות תנועה. אני מבקשת מכן לצבוע את רחובות חיפה בשבוע הקרוב בחולצות כחולות עם שרוך אדום. תצעדו שם, תחיו את המציאות שאנחנו חיות יום יום ותחנכו כדי לשבור אותה. תדרשו לחניכות וחניכים בקנים ובסניפים להתנגד לאלימות המגדרית ולחנך לשוויון. אני מזמינה אתכן לדבר איתי, לשמוע אותי ולשמוע את הסיפורים של חברות מרחבי התנועה. אני מזמינה אתכן לשבור את מסך האדישות ולפקוח עיניים, אתן תראו שהמציאות הזו נוגעת לכולנו.
תנועת הנוער העובד והלומד משתתפת בצערה של הקהילה הארמנית על לכתה של ג'ורג'ט אווקיאן ז"ל.
ג'ורג'ט הייתה חוקרת רצח העם הארמני ממנו ניצלו הוריה, אשת חינוך ומנהלת בי"ס, יושבת ראש 'ועד הפעולה הארמני' ופעילה להכרה ברצח העם הארמני בישראל. ג'ורג'ט הותירה אחריה שלוש אחיות.
כותב עליה בוגר התנועה אוריאל לוי: "סיפור חייה של ג'ורג'ט , שהייתה קרועה כל שנותיה בין מולדתה ישראל למולדתה השנייה – ארמניה, מלמד על הקשר העמוק וההיסטורי של העם הארמני והעם היהודי, קשר אליו הקדישה ג'ורג׳ט את חייה כמחנכת.
טראגי שהלכה לעולמה בטרם הכירה ממשלת ישראל ברצח העם הארמני, מה שהיא ראתה כמטרת חייה.
ג׳ורג׳ט נפגשה בשנים האחרונות עם מאות חברי תנועה לשיחות על רצח העם הארמני. ליבה וביתה היו פתוחים לכל חבר וחברת תנועה שביקשו להזדהות עם היגון הארמני."
יהי זכרה ברוך
ערב טוב לכולם
ותודה שבאתם. אני וודיע יוסף טרבוש מכיתה י"ב, לומד בבית ספר "טכנולוגי
כיסרע סמיע" במגמת אוטוטרוניקה, עובד בפנצ'ריית הארז בכפר מע'אר.
אני מודה לאל שהגעתי
לכאן בתור מצטיין, לא חשבתי שאגיע לכאן. אני פונה לכולם ואומר – אין דבר העומד בפני
הרצון, השמיים הם הגבול.
אני מאור ליטוין, לומד במגמת חשמל בבית ספר מקצועי רמת דוד, עובד בגף מערכות חימוש בבסיס רמת דוד. אני חבר בנוער העובד והלומד מאז כיתה ט' וחבר בגרעין עמל לחוות ההכשרה בירושלים. בית הספר בשבילי הוא כמו משפחה שנייה. בבית הספר הקודם היה לי קשה ללמוד, אבל כשהגעתי לפה גיליתי שיטת לימוד אחרת לגמרי. אנחנו לומדים חומר עיוני בכיתה, ואז בעבודה מבינים אותו דרך הידיים. בבית הספר שלי אני מקבל מהמורים יחס אישי ויודע שאכפת להם שאני אצליח.
הלימודים אצלנו הם ברמה מאוד גבוהה, והעבודה בבסיס היא שיא הלמידה שלי. לימודים עיוניים הם לא לכל אחד, ובעבודה שלי אני יכול ללמוד באמת דרך התנסות אישית. זו הזדמנות מאוד מיוחדת, אני לומד דברים שלא הייתי לומד בשום מקום אחר.
וודיע: אני עובד אחר הצהריים במוסך המשפחתי. בשבילי זה כבוד להגדיל ולהמשיך את העסק, וכשאהיה גדול אני רוצה לנהל את המוסך בעצמי. לכן אני ממשיך ללימודי הנדסאי מכטרוניקה במכללת כדורי.
מאור: מבחינתי, להיות חבר בנוער העובד והלומד זה חלק בלתי נפרד מלהיות תלמיד בבית ספר מקצועי. כבר בשנה הראשונה שלי ברמת דוד המדריכה מהנוער העובד והלומד הזמינה אותי להיות בתנועה. בכיתה י' יצאתי לקורס פעילים בקיץ וקיבלתי תעודת מדריך. יצאתי מאז לעוד הרבה טיולים ומפעלים של התנועה, והשנה גם הדרכתי את שכבת ט' בבית הספר.
בזכות הפעילות בתנועה הבנתי את החשיבות שבלהיות נער עובד ולמדתי על הזכויות שלי.
וודיע: עבורנו בית הספר המקצועי היה מקום משמעותי מאוד לגדול בו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות להורים, לרכזי התעסוקה, למחנך הקודם שלי ולכל צוות בית הספר. אתם מוכיחים את זה שבית הספר המקצועי הוא מקום איכותי וגורם חשוב בחברה הישראלית. אנחנו קוראים לנוער בארץ להכיר את העולם הזה ולהצטרף אלינו, כי בשבילנו זה כבוד לעבוד!
ביום חמישי התקיים מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. אנחנו כתנועה משתתפים במצעד הזה ובמצעדים נוספים בכל שנה. פגשנו את דיאנה הורשבסקי מקן הגבעה הצרפתית לשיחה קצרה על המצעד. "המצעד הראשון שהשתתפתי בו היה בשנה שעברה פה בירושלים והיה כיף ומרגש. אני אוהבת את המצעד ואת המטרה שלו. הדבר האהוב עלי במצעד זה האחדות שיש והאחווה בקהילה. פתאום להבין שאני לא לבד וכ"כ הרבה אנשים צועדים איתי ונלחמים על מה שחשוב. כולם מגובשים למטרה אחת- זה ממש ריגש אותי.
אני אוהבת את זה שכל שנה המצעד גדל ואנשים פחות מפחדים להגיע ולצעוד ומבינים שהם לא לבד. מרגש אותי לראות שאנשים נלחמים בעד מה שנכון, למרות שניסו להשתיק אותנו. אנשים עדין באים ובוחרים להילחם וזה מאוד חשוב בעיני. ההשתתפות במצעד חשובה לי אישית. בדיוק לפני שנה יצאתי מהארון וחודשיים אחרי זה השתתפתי במצעד. החלטתי להפסיק לפחד להביע את עצמי ולהיות מי שאני רוצה להיות. המאבק הזה היה חשוב לי גם אם לא הייתי חלק מהקהילה- מאבק לזכויות של בני אדם, מאבק לשוויון, לזה שלא יכולים להיות אנשים שנחשבים סוג ב'. מבחינתי זה להילחם לעתיד טוב יותר."
זו היא כמובן לא השנה הראשונה שקן הגבעה הצרפתית משתתף במצעד וצועד יחד כקן. ביקשנו מדיאנה שתספר קצת על היחס למצעד בקן שלה, ומה היא הייתה רוצה שהחניכים שלה ובני נוער בכלל יבינו ממצעד הגאווה
"בקן שלי עוברים על המצעד פעולות וגם אני מדריכה את החניכים שלי בשכבה ח' על הנושא. בקן שלי השיחה על הקהילה הגאה היא לא דבר מבייש, הקן הוא מקום פתוח ואפשר לדבר בו על הכל. לצעוד עם התנועה נותן לי יותר כוח. בתנועה מחנכים לשנות את החברה, ומאמינים שאנחנו אלה שנעשה את זה. צועדים יחד גוש גדול וחזק שמנסה לשנות את החברה הישראלית זה נותן הרבה כוח. אני מרגישה עם התנועה שאני יכולה לשנות משהו כי מעודדים אותי לעשות את זה.
מה שהכי חשוב לי זה שהחניכים שלי יבינו שכל אדם יכול לעשות שינוי ולהשפיע על משהו. גם אם הם רק בני נוער ובכיתה ח' ומרגישים קטנים. להראות להם שיש להם הרבה כוח ושהם יכולים לעשות דברים גדולים ויראו שהם לא לבד ושיש הרבה אנשים שצועדים ונאבקים איתם. הייתי רוצה שכל חניכי התנועה וכל בני הנוער יבינו את זה.
הייתי רוצה שכל בני הנוער יבינו שהמצעד הוא לא משהו רע, ושהקהילה היא לא משהו רע. בחברה הישראלית יש המון קבוצות שונות של אנשים, עדות שונות, דתות שונות ונטייה מינית שונה אבל זה לא משנה. כל אחד הוא בן אדם ולכולנו מגיעים אותם זכויות. שיבינו שהמצעד בא לתמוך ברעיון הזה של שוויון בין בני אדם. אני רוצה שבני נוער ידעו יותר להכיל את מי ששונה מהם. גם לי לפעמים קשה להכיל את כולם- אם משהו מעצבן אותי או לא בדעות שלי- קשה לי להכיל. אני חושבת שזה מאמץ שכולנו צריכים לקחת על עצמנו – להכיל את מי שיש לו דעות שונות, גם אם לא מסכימים על הכל צריכים לקבל אחד את השני.
אני חושבת שזה חשוב לצעוד בירושלים – למרות שזו עיר רגישה. יש פה הרבה קבוצות: חרדים, דתיים, ערבים, נוצרים, מוסלמים וחילונים – הכל מהכל. בין כל הקבוצות יש פה גם אנשים גאים – שהם גם יכולים להיות חרדים או נוצרים. חשוב להכיר בקיומנו ולא להכחיש אותו. אי אפשר לקחת מאנשים זכויות, אי אפשר לא לתת לאנשים לצעוד או להביע את עצמם כי לא מסכימים איתם. צריך להילחם בשנאה. אם נשתוק, נוותר ונשאר בבית, השנאה תגבר ויכולה לנצח. דווקא בירושלים צריך להראות שהחברה הישראלית כ"כ צבעונית ומגוונת ושאין רק סוג אחד או שניים של אנשים. החברה שלנו מגוונת וזה דבר טוב.אני חושבת שהיחס של התנועה לרצח של שירה בנקי שקרה לפני 4 שנים צריך להיות שדווקא בגלל שקרה כאן משהו כזה מפחיד אי אפשר פשוט לדרוך עלינו. אנחנו כן נקום ונלחם חזרה. אי אפשר פשוט לוותר כשקשה. התנועה צריכה לעודד את הנוער לצאת ולהילחם גם כשמפחיד. דווקא כשאנשים אחרים מנסים להשתיק אותנו."
בסוף המצעד דיאנה ביקשה להוסיף עוד משהו לדבריה, שבעינינו מסכם את הכל. "בשנה שעברה אחרי המצעד הראשון שהשתתפתי בו, הבנתי שיש שני דרכים להיאבק- להיאבק בכוח או להיאבק באהבה. זו בחירה שלנו איך לעשות את זה, אבל אני מאמינה שבסוף האהבה תמיד תנצח."
שלום לכולם ,
אני רוית מקן ספיר, בשכבת יב בגרעין מחר
אני מאור ממכינת יפתח , חבר בגרעין אלה
״אתם תהיו הגשר הראשון לעלייה ״
זה מה שבחר יצחק בן צבי נשיא המדינה להגיד לנערים ולנערות שעלו לכפר בתיה. במהלך תהליך ההכנה ליום הזיכרון ולטקס ניסינו להבין מה זה אומר להיות גשר ראשון.
איזה משקל הוא ויונה בוגלה הניחו על כתפיהם של הנערים ? להיות ראשונים, חלוצים, לסלול דרך .
גיליתי על הכאב שבמסע דרך אמי, שמעתי את סיפורה האמיץ, את המחירים ששילמה, אבל אף פעם לא דימיינתי את עצמי מספר את הסיפור.
השנה בסמינר שורשים ביקשו ממני להדריך את התערוכה שעשינו בתנועה, החלק שהייתי אחראי לספר עליו היה על אבא מהרי שבשנת 1856 ניסה להגשים את החלום והפך לנחשון בן עמינדב של הקהילה האתיופית.
למדתי הרבה דברים חדשים, בעיקר שאמא שלי לא הייתה לבד, היו לקהילה מנהיגים רבים שהובילו בתקופות שונות את הכמיהה לירושלים ולבסוף את העלייה עצמה.
למרות הפחדים הגדולים שהיו לי החלטתי לעשות את זה, הבנתי שאם אספר לילדים קטנים את הסיפור כפי שהיה הם יוכלו ללכת בגב זקוף. הרי מי שעוצרים אותו ברחוב ללא סיבה, לא רוצים לשבת לידו באוטובוס, צועקים עליו שהרס את המדינה ושהוא צריך לחזור לאתיופיה, לא יכול ללכת בגב זקוף.
לאחר הרצח של יהודה ביאדגה זכרונו לברכה הרגשתי שחייבים להילחם על הצדק. שאנחנו צריכים ללכת ולצעוק שזאת גם המדינה שלנו, שלי. מרגע שפותחים את העיניים, ומסתכלים מסביב על אנשים אחרים ועל החברה הישראלית מבינים שבכל מקום יש חוסר צדק. כל אחד דואג לעצמו, מפקירים את החולים, הנכים, הזקנים, ניצולי השואה ואת פועלי הבניין. השנאה והגזענות קופצות מכל פינה וכולם מיואשים מזה. כי בחברה שלנו היום אנשים מפחדים להיות ראשונים, להגיד אני יהיה הראשון לעשות מעשה, ואחרי יבואו אחרים.
והאחרים שיבואו גם הם יהיו ראשונים. אולי רק ככה נצליח לשנות באמת את החברה שלנו.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בתנועה זה שבשביל לשנות את המציאות אי אפשר להסתכל על הדברים מהצד, לבקר אותם ולחשוב שישתנו. בשביל כל חלום שרוצים להגשים צריך את האנשים שיהיו מוכנים לקפוץ למים ראשונים. ככה גם נוצרה התנועה שלנו, לפני יותר מ90 שנה, חבורת נערים עובדים שמציאות חייהם הייתה של ניצול יום יומי בעבודה והם החליטו להגיד לזה די. ביחד. הם העזו לחלום על חברה ישראלית שאין בה ניצול. אבל לא רק דרך התאגדות נגד הבוסים, הפגנות, ומאבק על שיוויון זכויות, אלא גם דרך חינוך! הם הקימו סניפי פעילות שהפכו לבתים מלאי אור עבור אלפי נערים כמותם, בהם היה אפשר לדבר, לצחוק, ולעבור פעילויות שיתנו להם כוח להמשיך ולהיאבק יחד.
החלומות שלהם, כמו החלומות של פרדה וברוך לא התגשמו במלואם.
עכשיו תורנו.
במועצה היו לנו הרבה ויכוחים על מי יכול להיות חלוץ? מה דמותה של החלוצה? האם זה רק יחידי סגולה? אנשים מיוחדים ונדירים? או שגם אנחנו יכולים להוביל, לשנות, להיות גשר ראשון להפוך את החברה שלנו לטובה יותר, בקנים בסניפים , בחוות ההכשרה ובנח"ל.
לעבודה להגנה ולשלום , עלו והגשימו!
בשנת 2013 החליטה קבוצת חניכים מתנועת הנוער העובד והלומד ליזום טקס לציון 70 שנה למרד בסוביבור בבית אבות "עמיגור", בו עמדה האנדרטה היחידה בארץ לזכר מרד זה ולזכר מפקד המרד, אלכסנדר פצ'רבסקי. במהלך הטקס התברר להם כי אחרון המורדים, סמיון רוזנפלד ז"ל, מתגורר בבית האבות ונוכח בטקס, וכך נולד הרעיון ללכת לראיין אותו ולשמוע את סיפור הגבורה הייחודי שלו מפיו. החניכים, ילדים למשפחות בברית המועצות לשעבר, קיימו את הראיון עם רוזנפלד בשפה הרוסית.
לקריאת הכתבה על המפגש המרגש בעיתון "ישראל היום"
"הבחורה באה לגרמני אחד ואמרה לו שיש מעיל טוב מעור." סיפר רוזנפלד לחניכי התנועה, "הגרמני שמע זאת ואמר 'או! איפה?', והיא אמרה: 'בוא, אני אראה לך, המעיל מעולה'. הוא הלך ושם צבולסקי חיכה ותיקן את הארון. והרג אותו. והסתירו אותו בתוך הארון. הבחורה באה לגרמני שני ואמרה לו שיש מעיל מעור. 'איפה?' 'בוא, אני אראה לך' וצבולסקי חיכה לו… ואין את הגרמני השני."
"היא באה אל הגרמני השלישי: 'יש מעיל מעור.'" המשיך, "'איפה?' ואותו דבר קרה גם לגרמני השלישי. אז כל זה התחיל בשעה ארבע. וצריך לסיים עד חמש. וההסכם היה, זה אני גיליתי אחר כך, שצריך לסיים עם כל הגרמנים במחנה השני עד השעה 17:00, אחרי זה לעמוד כל ההולנדים ולשיר שיר: 'אנחנו יותר ויותר גבוהים ממעוף הציפורים שלנו…' ולצאת החוצה אם במחנה השני כבר אין גרמנים. אם שני המחנות עומדים ושרים אז זה אומר שהגרמנים שם הושמדו.."
"..ואנחנו רצנו! אני עם הגרזן דרך השער. ורציתי להרוס את הגדר עם הקוצים. לא הצלחתי ואז טיפסתי עליה. עברתי אותה ורצתי עד ליער. ביער הרגשתי שחם לי ברגל, אני מצטער, אבל הורדתי מכנסיים, כדור נכנס לי ברגל. רק מתי? אני לא יודע מתי. אני לא הייתי מאמין אם מישהו היה אומר לי שנכנס לי כדור ברגל, כי לא הרגשתי את זה.."
סמיון: אם מעניין אתכם המרד אני יכול לספר לכם איך זה קרה דווקא ביום המרד… איך אני הגעתי לשם? זה יותר מדי לספר. 14.10.43 ספרו אותנו ארבע פעמים ביום. 8:00 מגיעים לעבודה. 12:00 חוזרים מהעבודה. 13:00 מגיעים שוב לעבודה. 14:00 חוזרים מהעבודה. בשעה 13:00 אותי ואת פצ'רסקי השאירו לעבוד בנגריה.
עבדתי לפי ההוראות של פצ'רסקי, שזכר אותי ממינסק. הוא קרא לי לצד ואמר לי: 'הארון הזה הוא של קרל פרנצל.' קרל פרנצל הוא המפקד של המחנה הראשון (בתוך מחנה סוביבור היו ארבעה מחנות). פצ'רסקי אמר לי: 'הוא צריך להגיע ב- 16:00 לקחת את הארון. אתה תוכל להרוג אותו?'. 'את מי? את פרנצל? בשמחה רבה!' חידדתי את הגרזן. בימים ההם לא חשבתי שאפשר להרוג מבלי לחדד את הגרזן.
כך היה: (מראה בידיו) מרפסת, כניסה לנגריה, פה חלון מהצד הזה, אני ופצ'רסקי עומדים כאן ליד החלון. פה דלת, פה המרפסת הקטנה.
למה התחלנו את המרד בנגריה? כי מהחלון הזה רואים את הכניסה למחנה הראשון. ביום הם נכנסו מכאן, כי זה היה מחנה מספר 1. מסביב גדר עם קוצים, שני אנשים פותחים את השער וכל היום השערים פתוחים. בשעה 17:00 הם סוגרים אותם. מי שיעבור ליד השער – אפשר לירות בלי אזהרה.
אז אנחנו עומדים, רואים שבדיוק 16:00. על הסוס נכנס סגן המחנה נוימן. יש לו פגישה אצל התופר. אצל התופר ישבו שני אנשים שלנו – יהודים, הראשון שובייב, והשני אני לא זוכר את שמו. את הסוס השאיר נוימן בחוץ, נכנס פנימה, ופה זה קרה, אתם מבינים… נוימן היה גבוה, ושובייב היה נמוך יותר…
נוימן מדד מעיל ולא היה לו נוח לזוז. שובייב נתן לו מכה ונוימן צעק. אנחנו ראינו שהסוס נעמד על הרגליים האחוריות שלו.
אני ופצ'רסקי מאד התרגשנו, הבנו שקרה שם משהו. אחרי 3 דקות מישהו יצא, לקח את הסוס והחזיר אותו. הוא החזיק את האקדח של נוימן ופצ'רסקי ואני הבנו שזה היה הקורבן הראשון. באותו מקום אחרי 15 דקות הייתה פגישה לגרייציץ, המנהל של כל המחנה. כשהוא נכנס ידענו שנוימן כבר מת, ואותו הדבר עשו גם עם גרייציץ
אחרי זה הלכו גרמנים לסנדלר. ככה השגנו עוד רובים. שם היה קל יותר להרוג כי מי שישב כדי למדוד נעל…
אני מצטער, הגיע עוד גיבור של המרד. פונה לארקדי: אוי ארקדי, אוי, שב ארקדי.
(נכנס לחדר חברו לנשק של רוזנפלד – ארקדי וייספפיר, בן 93).
אז במה עצרנו? הוא מדד את המגף, אז היה קל יותר. הוא פשוט יושב והוא מאחוריו ושבר לו את הראש לשני חלקים כשהוא נתן לו מכה. וכך הרגו שניים בסנדלריה.
מחנה מספר 2 היה מחנה של מחסני בגדים. שם עבדו איזה 100 איש וכמעט כולם מהולנד. היו שם גם הרבה נשים מהולנד. עבדו שם ארבעה גרמנים. אנחנו רצינו את ראש הקבוצה. בשביל זה הכנו מראש מעיל טוב מעור ובחורה יהודייה באה לגרמני. הגרמנים הסתובבו שם לבדוק איך האנשים עובדים ומסדרים בגדים. לפני זה שברו ארון ושלחו את למנסקיי ועוד שלושה אנשים לתקן אותו. הבחורה באה לגרמני אחד ואמרה לו שיש מעיל טוב מעור. הגרמני שמע זאת ואמר 'או! איפה?', והיא אמרה: 'בוא, אני אראה לך, המעיל מעולה'. הוא הלך ושם צבולסקי חיכה ותיקן את הארון. והרג אותו. והסתירו אותו בתוך הארון. הבחורה באה לגרמני שני ואמרה לו שיש מעיל מעור. 'איפה?' 'בוא, אני אראה לך' וצבולסקי חיכה… ואין את הגרמני השני.
היא באה אל הגרמני השלישי 'יש מעיל מעור', 'איפה' ואותו דבר קרה גם לגרמני השלישי. אז כל זה התחיל בשעה ארבע. וצריך לסיים עד חמש. וההסכם היה, זה אני גיליתי אחר כך, שצריך לסיים עם כל הגרמנים במחנה השני עד השעה 17:00, אחרי זה לעמוד כל ההולנדים ולשיר שיר: 'אנחנו יותר ויותר גבוהים ממעוף הציפורים שלנו…' ולצאת החוצה לראות אם במחנה השני כבר אין גרמנים. אם שני המחנות עומדים ושרים אז זה אומר שהגרמנים שם הושמדו. ואנחנו כולנו עמדנו בכיכר. פצ'רסקי אמר לכולם לצאת לכיכר. שובייב לידי שמע שהמחנה השני הולך עם השיר הזה, הוציא את האקדח שלו, ירה וצעק: 'בשביל המולדת, בשביל סטלין!'.
ואנחנו רצנו! אני רצתי עם הגרזן דרך השער. ורציתי להרוס את הגדר עם הקוצים. לא הצלחתי ואז טיפסתי עליה. עברתי אותה ורצתי עד ליער. ביער הרגשתי שחם לי ברגל, אני מצטער, אבל הורדתי מכנסיים, כדור נכנס לי ברגל. רק מתי? אני לא יודע מתי. אני לא הייתי מאמין אם מישהו היה אומר לי שנכנס לי כדור ברגל, כי לא הרגשתי את זה…
הגענו ליער… ביער התחלקנו לקבוצות קטנות. כולם רצים ומסתתרים. אמרתי לעצמי: 'אנחנו לא נצא מכאן'. מעלינו כבר מטוסים טסים ומחפשים אותנו. התפרקנו לכמה קבוצות קטנות ונשאר איתי רק ילד אחד בן 15. הוא מת לפני שש שנים. הוא גר ולמד פה ברמלה. הוא אמר שקוראים לו דולק. אני אז הייתי בן 21 בדיוק. היום אני בן 91. בדיוק היום יש לי יומולדת. אמרתי לו, לדולק, שיבוא איתי. והלכנו, אבל הלכנו לא לכיוון הנכון. אנחנו הגענו לאזור של חלם. ביער בחלם הסתתרו שני אחים. מניק ווז'יק. הם ברחו מהפוגרום בחלם וגרו ביער הזה. הצטרפנו אליהם וכך עשרה חודשים הסתובבנו ביער. היה נורא קשה לשרוד ביער. כמה חודשים גרנו אצל שתי נשים פולניות. אחרי זה נהיה חם יותר וכך יכולנו לחכות עד יולי, שהחיילים שלנו שיחררו את העיר חלם.
כשפגשנו את החיילים הרוסים בחלם אני הלכתי למפקד של חלם. אמרתי לו שאני הייתי חייל רוסי ושאני רוצה לחזור לצבא. הוא אמר לי: 'תצטרף, הצבא שלנו הולך קדימה'. הצטרפו עוד אנשים כמוני. הלכנו עם החיילים 70 ק"מ. הייתי נורא עייף. שבועיים הייתי במעקב שלהם. הם בדקו מי אני באמת. סוף סוף הם בדקו שבאמת היה מרד בסוביבור ו- 11 פשיסטים נהרגו ואז הם שלחו אותי לחטיבה 315. ב- 14 בינואר יצאנו עם החטיבה לקרב ושם נפצעתי והגעתי לבית חולים. הייתי שם עד סוף אפריל. רצו לחתוך לי את היד אבל בסוף שמרו עליה. משם הגעתי לברלין וב- 1945 חזרתי לרוסיה. ב- 25 במרץ 1990 עליתי ארצה עם כל המשפחה. זה כל הסיפור שלי.
שאלה: יוצא לך הרבה לספר את הסיפור שלך?
סמיון: לא, לא הרבה. קשה לי, אני לא מרגיש טוב. אם יש לכם שאלות חשובות בבקשה תשאלו.
שאלה: ארקדי, אתה יכול בבקשה גם לספר את הסיפור שלך?
ארקדי: אני אנסה לספר משהו… התגייסתי לצבא בשנת 1940, שירתי בלוטסק. הגענו לקייב ושם נפצעתי קשה. הגעתי לבית חולים צבאי. הגרמנים כבשו את העיר וכל האנשים שלנו נלקחו לשבי. מקייב לקחו אותנו למינסק. במינסק היה מחנה מרכזי ומשם שלחו אנשים לגרמניה. אבל אני הייתי בבית חולים ובאיזשהו שלב שמו אותנו במקלט. אמרו לנו שהופר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ושבקרוב יתחילו להרוג אנשים שלנו, כך אמרו. כל בוקר פתחו את הדלת של המקלט ושאלו אם יש גופות. אם היו, היו מוציאים אותם וכך כל יום. אבל פתאום לקחו את כל מי שנשאר שם, כמה אנשים, לקחו אותנו והעבירו אותנו למחנה ריכוז. במחנה התחלתי ללכת לעבודה. לפעמים גנבנו משהו וכך הסתדרנו. הזמן עבר וכשהעבירו אותנו למחנה ההשמדה סוביבור כבר הייתי בריא. כשהגענו לשם לקחו 80 אנשים שידעו לעבוד וכל מי שהיה יכול להרים משקל רב נשאר לעבוד. כך נשארתי במחנה הזה. השתתפתי במרד ובזמן שברחנו הייתי בקבוצה עם פצ'רסקי. פצ'רסקי היה בן אדם חכם וידע איך לצאת לכיוון בלרוסיה ולא לאוקראינה, כי במערב אוקראינה היו פשיסטים. וכך הגענו לבלרוסיה והצטרפנו שם למחתרת. נלחמנו יחד איתם. בסוף הייתי מפקד של אחת הקבוצות. השתחררתי ב- 1947. גיליתי שיהודים יכולים לא רק לעשות מרד אלא גם להילחם.
שאלה: סמיון, שאלה אליך – מה קרה למשפחה שלך?
סמיון: אני נולדתי בצ'רנובקה. כשהמלחמה התחילה צ'רנובקה הייתה מקום שקט. אף אחד לא ידע עליו. אבל ב- 27 במאי 1942 רצחו את כל הכפר באותו בור, 2,300 איש. יש לי תמונות של הקבר הזה. השלטון הסובייטי החליט שאסור לכתוב 'יהודים' על הקבר, הם כתבו 'אזרחים סובייטים'. 2,300 איש. ובאותיות קטנות למטה כתבו ביידיש.
כל המשפחה שלי נהרגה גם. באוקראינה היה אזור יהודי לאומי, אז חלק ברחו לשם וכל השאר נהרגו. אחרי המלחמה לא נשארה לי משפחה. אחר כך התחתנתי ויש לי שני בנים, בנים טובים. אשתי נפטרה לפני עשר שנים. עכשיו הבנים שלי מתייחסים אליי כאילו אני הבן שלהם.