בשנת 2013 החליטה קבוצת חניכים מתנועת הנוער העובד והלומד ליזום טקס לציון 70 שנה למרד בסוביבור בבית אבות "עמיגור", בו עמדה האנדרטה היחידה בארץ לזכר מרד זה ולזכר מפקד המרד, אלכסנדר פצ'רבסקי. במהלך הטקס התברר להם כי אחרון המורדים, סמיון רוזנפלד ז"ל, מתגורר בבית האבות ונוכח בטקס, וכך נולד הרעיון ללכת לראיין אותו ולשמוע את סיפור הגבורה הייחודי שלו מפיו. החניכים, ילדים למשפחות בברית המועצות לשעבר, קיימו את הראיון עם רוזנפלד בשפה הרוסית.
לקריאת הכתבה על המפגש המרגש בעיתון "ישראל היום"
"הבחורה באה לגרמני אחד ואמרה לו שיש מעיל טוב מעור." סיפר רוזנפלד לחניכי התנועה, "הגרמני שמע זאת ואמר 'או! איפה?', והיא אמרה: 'בוא, אני אראה לך, המעיל מעולה'. הוא הלך ושם צבולסקי חיכה ותיקן את הארון. והרג אותו. והסתירו אותו בתוך הארון. הבחורה באה לגרמני שני ואמרה לו שיש מעיל מעור. 'איפה?' 'בוא, אני אראה לך' וצבולסקי חיכה לו… ואין את הגרמני השני."
"היא באה אל הגרמני השלישי: 'יש מעיל מעור.'" המשיך, "'איפה?' ואותו דבר קרה גם לגרמני השלישי. אז כל זה התחיל בשעה ארבע. וצריך לסיים עד חמש. וההסכם היה, זה אני גיליתי אחר כך, שצריך לסיים עם כל הגרמנים במחנה השני עד השעה 17:00, אחרי זה לעמוד כל ההולנדים ולשיר שיר: 'אנחנו יותר ויותר גבוהים ממעוף הציפורים שלנו…' ולצאת החוצה אם במחנה השני כבר אין גרמנים. אם שני המחנות עומדים ושרים אז זה אומר שהגרמנים שם הושמדו.."
"..ואנחנו רצנו! אני עם הגרזן דרך השער. ורציתי להרוס את הגדר עם הקוצים. לא הצלחתי ואז טיפסתי עליה. עברתי אותה ורצתי עד ליער. ביער הרגשתי שחם לי ברגל, אני מצטער, אבל הורדתי מכנסיים, כדור נכנס לי ברגל. רק מתי? אני לא יודע מתי. אני לא הייתי מאמין אם מישהו היה אומר לי שנכנס לי כדור ברגל, כי לא הרגשתי את זה.."
תמלול השיחה במלואה
סמיון: אם מעניין אתכם המרד אני יכול לספר לכם איך זה קרה דווקא ביום המרד… איך אני הגעתי לשם? זה יותר מדי לספר. 14.10.43 ספרו אותנו ארבע פעמים ביום. 8:00 מגיעים לעבודה. 12:00 חוזרים מהעבודה. 13:00 מגיעים שוב לעבודה. 14:00 חוזרים מהעבודה. בשעה 13:00 אותי ואת פצ'רסקי השאירו לעבוד בנגריה.
עבדתי לפי ההוראות של פצ'רסקי, שזכר אותי ממינסק. הוא קרא לי לצד ואמר לי: 'הארון הזה הוא של קרל פרנצל.' קרל פרנצל הוא המפקד של המחנה הראשון (בתוך מחנה סוביבור היו ארבעה מחנות). פצ'רסקי אמר לי: 'הוא צריך להגיע ב- 16:00 לקחת את הארון. אתה תוכל להרוג אותו?'. 'את מי? את פרנצל? בשמחה רבה!' חידדתי את הגרזן. בימים ההם לא חשבתי שאפשר להרוג מבלי לחדד את הגרזן.
כך היה: (מראה בידיו) מרפסת, כניסה לנגריה, פה חלון מהצד הזה, אני ופצ'רסקי עומדים כאן ליד החלון. פה דלת, פה המרפסת הקטנה.
למה התחלנו את המרד בנגריה? כי מהחלון הזה רואים את הכניסה למחנה הראשון. ביום הם נכנסו מכאן, כי זה היה מחנה מספר 1. מסביב גדר עם קוצים, שני אנשים פותחים את השער וכל היום השערים פתוחים. בשעה 17:00 הם סוגרים אותם. מי שיעבור ליד השער – אפשר לירות בלי אזהרה.
אז אנחנו עומדים, רואים שבדיוק 16:00. על הסוס נכנס סגן המחנה נוימן. יש לו פגישה אצל התופר. אצל התופר ישבו שני אנשים שלנו – יהודים, הראשון שובייב, והשני אני לא זוכר את שמו. את הסוס השאיר נוימן בחוץ, נכנס פנימה, ופה זה קרה, אתם מבינים… נוימן היה גבוה, ושובייב היה נמוך יותר…
נוימן מדד מעיל ולא היה לו נוח לזוז. שובייב נתן לו מכה ונוימן צעק. אנחנו ראינו שהסוס נעמד על הרגליים האחוריות שלו.
אני ופצ'רסקי מאד התרגשנו, הבנו שקרה שם משהו. אחרי 3 דקות מישהו יצא, לקח את הסוס והחזיר אותו. הוא החזיק את האקדח של נוימן ופצ'רסקי ואני הבנו שזה היה הקורבן הראשון. באותו מקום אחרי 15 דקות הייתה פגישה לגרייציץ, המנהל של כל המחנה. כשהוא נכנס ידענו שנוימן כבר מת, ואותו הדבר עשו גם עם גרייציץ
אחרי זה הלכו גרמנים לסנדלר. ככה השגנו עוד רובים. שם היה קל יותר להרוג כי מי שישב כדי למדוד נעל…
אני מצטער, הגיע עוד גיבור של המרד. פונה לארקדי: אוי ארקדי, אוי, שב ארקדי.
(נכנס לחדר חברו לנשק של רוזנפלד – ארקדי וייספפיר, בן 93).
אז במה עצרנו? הוא מדד את המגף, אז היה קל יותר. הוא פשוט יושב והוא מאחוריו ושבר לו את הראש לשני חלקים כשהוא נתן לו מכה. וכך הרגו שניים בסנדלריה.
מחנה מספר 2 היה מחנה של מחסני בגדים. שם עבדו איזה 100 איש וכמעט כולם מהולנד. היו שם גם הרבה נשים מהולנד. עבדו שם ארבעה גרמנים. אנחנו רצינו את ראש הקבוצה. בשביל זה הכנו מראש מעיל טוב מעור ובחורה יהודייה באה לגרמני. הגרמנים הסתובבו שם לבדוק איך האנשים עובדים ומסדרים בגדים. לפני זה שברו ארון ושלחו את למנסקיי ועוד שלושה אנשים לתקן אותו. הבחורה באה לגרמני אחד ואמרה לו שיש מעיל טוב מעור. הגרמני שמע זאת ואמר 'או! איפה?', והיא אמרה: 'בוא, אני אראה לך, המעיל מעולה'. הוא הלך ושם צבולסקי חיכה ותיקן את הארון. והרג אותו. והסתירו אותו בתוך הארון. הבחורה באה לגרמני שני ואמרה לו שיש מעיל מעור. 'איפה?' 'בוא, אני אראה לך' וצבולסקי חיכה… ואין את הגרמני השני.
היא באה אל הגרמני השלישי 'יש מעיל מעור', 'איפה' ואותו דבר קרה גם לגרמני השלישי. אז כל זה התחיל בשעה ארבע. וצריך לסיים עד חמש. וההסכם היה, זה אני גיליתי אחר כך, שצריך לסיים עם כל הגרמנים במחנה השני עד השעה 17:00, אחרי זה לעמוד כל ההולנדים ולשיר שיר: 'אנחנו יותר ויותר גבוהים ממעוף הציפורים שלנו…' ולצאת החוצה לראות אם במחנה השני כבר אין גרמנים. אם שני המחנות עומדים ושרים אז זה אומר שהגרמנים שם הושמדו. ואנחנו כולנו עמדנו בכיכר. פצ'רסקי אמר לכולם לצאת לכיכר. שובייב לידי שמע שהמחנה השני הולך עם השיר הזה, הוציא את האקדח שלו, ירה וצעק: 'בשביל המולדת, בשביל סטלין!'.
ואנחנו רצנו! אני רצתי עם הגרזן דרך השער. ורציתי להרוס את הגדר עם הקוצים. לא הצלחתי ואז טיפסתי עליה. עברתי אותה ורצתי עד ליער. ביער הרגשתי שחם לי ברגל, אני מצטער, אבל הורדתי מכנסיים, כדור נכנס לי ברגל. רק מתי? אני לא יודע מתי. אני לא הייתי מאמין אם מישהו היה אומר לי שנכנס לי כדור ברגל, כי לא הרגשתי את זה…
הגענו ליער… ביער התחלקנו לקבוצות קטנות. כולם רצים ומסתתרים. אמרתי לעצמי: 'אנחנו לא נצא מכאן'. מעלינו כבר מטוסים טסים ומחפשים אותנו. התפרקנו לכמה קבוצות קטנות ונשאר איתי רק ילד אחד בן 15. הוא מת לפני שש שנים. הוא גר ולמד פה ברמלה. הוא אמר שקוראים לו דולק. אני אז הייתי בן 21 בדיוק. היום אני בן 91. בדיוק היום יש לי יומולדת. אמרתי לו, לדולק, שיבוא איתי. והלכנו, אבל הלכנו לא לכיוון הנכון. אנחנו הגענו לאזור של חלם. ביער בחלם הסתתרו שני אחים. מניק ווז'יק. הם ברחו מהפוגרום בחלם וגרו ביער הזה. הצטרפנו אליהם וכך עשרה חודשים הסתובבנו ביער. היה נורא קשה לשרוד ביער. כמה חודשים גרנו אצל שתי נשים פולניות. אחרי זה נהיה חם יותר וכך יכולנו לחכות עד יולי, שהחיילים שלנו שיחררו את העיר חלם.
כשפגשנו את החיילים הרוסים בחלם אני הלכתי למפקד של חלם. אמרתי לו שאני הייתי חייל רוסי ושאני רוצה לחזור לצבא. הוא אמר לי: 'תצטרף, הצבא שלנו הולך קדימה'. הצטרפו עוד אנשים כמוני. הלכנו עם החיילים 70 ק"מ. הייתי נורא עייף. שבועיים הייתי במעקב שלהם. הם בדקו מי אני באמת. סוף סוף הם בדקו שבאמת היה מרד בסוביבור ו- 11 פשיסטים נהרגו ואז הם שלחו אותי לחטיבה 315. ב- 14 בינואר יצאנו עם החטיבה לקרב ושם נפצעתי והגעתי לבית חולים. הייתי שם עד סוף אפריל. רצו לחתוך לי את היד אבל בסוף שמרו עליה. משם הגעתי לברלין וב- 1945 חזרתי לרוסיה. ב- 25 במרץ 1990 עליתי ארצה עם כל המשפחה. זה כל הסיפור שלי.
שאלה: יוצא לך הרבה לספר את הסיפור שלך?
סמיון: לא, לא הרבה. קשה לי, אני לא מרגיש טוב. אם יש לכם שאלות חשובות בבקשה תשאלו.
שאלה: ארקדי, אתה יכול בבקשה גם לספר את הסיפור שלך?
ארקדי: אני אנסה לספר משהו… התגייסתי לצבא בשנת 1940, שירתי בלוטסק. הגענו לקייב ושם נפצעתי קשה. הגעתי לבית חולים צבאי. הגרמנים כבשו את העיר וכל האנשים שלנו נלקחו לשבי. מקייב לקחו אותנו למינסק. במינסק היה מחנה מרכזי ומשם שלחו אנשים לגרמניה. אבל אני הייתי בבית חולים ובאיזשהו שלב שמו אותנו במקלט. אמרו לנו שהופר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ושבקרוב יתחילו להרוג אנשים שלנו, כך אמרו. כל בוקר פתחו את הדלת של המקלט ושאלו אם יש גופות. אם היו, היו מוציאים אותם וכך כל יום. אבל פתאום לקחו את כל מי שנשאר שם, כמה אנשים, לקחו אותנו והעבירו אותנו למחנה ריכוז. במחנה התחלתי ללכת לעבודה. לפעמים גנבנו משהו וכך הסתדרנו. הזמן עבר וכשהעבירו אותנו למחנה ההשמדה סוביבור כבר הייתי בריא. כשהגענו לשם לקחו 80 אנשים שידעו לעבוד וכל מי שהיה יכול להרים משקל רב נשאר לעבוד. כך נשארתי במחנה הזה. השתתפתי במרד ובזמן שברחנו הייתי בקבוצה עם פצ'רסקי. פצ'רסקי היה בן אדם חכם וידע איך לצאת לכיוון בלרוסיה ולא לאוקראינה, כי במערב אוקראינה היו פשיסטים. וכך הגענו לבלרוסיה והצטרפנו שם למחתרת. נלחמנו יחד איתם. בסוף הייתי מפקד של אחת הקבוצות. השתחררתי ב- 1947. גיליתי שיהודים יכולים לא רק לעשות מרד אלא גם להילחם.
שאלה: סמיון, שאלה אליך – מה קרה למשפחה שלך?
סמיון: אני נולדתי בצ'רנובקה. כשהמלחמה התחילה צ'רנובקה הייתה מקום שקט. אף אחד לא ידע עליו. אבל ב- 27 במאי 1942 רצחו את כל הכפר באותו בור, 2,300 איש. יש לי תמונות של הקבר הזה. השלטון הסובייטי החליט שאסור לכתוב 'יהודים' על הקבר, הם כתבו 'אזרחים סובייטים'. 2,300 איש. ובאותיות קטנות למטה כתבו ביידיש.
כל המשפחה שלי נהרגה גם. באוקראינה היה אזור יהודי לאומי, אז חלק ברחו לשם וכל השאר נהרגו. אחרי המלחמה לא נשארה לי משפחה. אחר כך התחתנתי ויש לי שני בנים, בנים טובים. אשתי נפטרה לפני עשר שנים. עכשיו הבנים שלי מתייחסים אליי כאילו אני הבן שלהם.