כך נפתח מחנה "המחתרת" – שמספר את סיפור העליה מעיראק.

שני מושקטל פרוכטמן ממחוז נגב מספר לנו על התהליך שהוביל למחנה "המחתרת", וגם על מה קרה בו:
למסע המשוגע הזה אל המחתרת הציונית בעיראק נעה (סיברון) הזמינה את מחוז נגב לפני למעלה משנה. בהתרגשות שלה, עם החיוך הקטן והנלהב האופייני, היא סחפה עשרות מדריכים וחניכות אל העולם הזה שהוא ההיסטוריה של המשפחה שלה. היום מעגל נוסף נסגר וחדשים נפתחו. החברים הוותיקים מהמחתרת, מסתבר, קשורים זה בזה. עזרא היה חניך של עולמי, סבא של נעה, ובהמשך היה מהנהגת הנוער העובד. מעגלים מעגלים.. סיפור של תנועה חלוצית.

לילה. יום ארוך מאחורינו. בנינו את סניפי ההכשרה שלנו בבצרה ובגדד יחד עם רכזי האזורים. הכרנו את שמאי, שלמה הלל, השליח מהארץ והחלטנו לעלות.
כשאיימו לעצור את העלייה החניכים התחילו לצעוק "רוצים לעלות! רוצים לעלות!"
ילדים בני 10-12 נאבקים על הזכות לעלות לארץ ישראל. פתאום הסיפורים של יוסי אלפי על הנערות הצעירות במחתרת מסתדרים לרגע.
מתחלקים להכשרות – סניף ההכשרה הוא קבוצה אוטונומית וכל חבר.ה בו חשוב.ה. חניכי זרוע ההגנה יושבים עם שלמה הלל, משימתכם חשובה מכל, הוא מספר – שמירה על החיים. הם חוזרים לקבוצות ומתדרכים אותן לפני הבנייה.
שני חניכים מבאר שבע מתחבאים מהשוטר העיראקי. יש חברות בשדרות שמתגרות בו. אף אחד לא מדבר על המחתרת.
אחרי ארוחת ערב בחדר האוכל של החלוץ ממשיכים לסלטרון, תחרות בין הסניפים.
המדריכים מגיעים למפקדה ומבקשים עותקים של "רוח קדים" של שמאי. "הם לא רוצים לשמוע שום דבר אחר" הם אומרים. אחד המדריכים מתייעץ איתי מה מותר להקריא מהספר ככה שהם ידעו עוד בלי להרוס להם את מבצע מייקלברג מחר.

יומיים לפני המפעל יוסי (אלפי) מתקשר אליי: "אני אגיע לספר על המחתרת אצלכם!"
אני בנסיעת לילה למרכז כדי לאסוף ציוד לחלוץ ומודה לו בהתרגשות.
"תגיד לנעה שאני עושה את זה בשביל הסבא והסבתא שלה!"
הערב, שלושה ימים אחרי, הוא הגיע.
"תצלמי אותי עם הדגל, שיראו את הכיתוב" יוסי מבקש מסו (אשתו) כשהם יורדים מהרכב ונכנסים לשטח המחנה.
סניפי ההכשרה השונים עוברים תחקירים אחרונים לקראת מבצע מייקלברג ויוסי עומד בשקט ומקשיב.
"מי פה בזרוע ההגנה?" לוי רכז אזור בצרה מתחקר, 3 חניכים מרימים את היד.
"ומי נוער הקשר?"

החברים בהכשרות השונות מחדדים את תפקידם במבצע. יוסי, סו ואני ממשיכים לסייר במחנה. הוא מבקש להצטלם עם השלטים ונעמד בח' המסדרים שלנו וקורא את השיר שמסתיים בשורה – "שלמה הלל, קח אותי לישראל!"
הוא מרים טלפון לשמאי ומספר לו על המפעל. שלמה עונה מרוגש בצד השני של הטלפון.
קבוצת חניכות משדרות עוברת על ידינו ויוסי שואל "אתן יודעות מי זה? אני מדבר עם שלמה הלל". הן מסרבות להאמין. מבחינתן שלמה הוא דמות מהעבר, והנה הוא מדבר איתן.
יוסי מבטיח לשלמה שיעלה אותו על הקו כשיספר להם סיפורים מאוחר יותר.

שמאי מתדרך בפעם האחרונה ויוצאים למבצע מייקלברג. עוברים פטרול, מפענחים צופן סודי ומנווטים על ידי מפה. מייקל, אחד הטייסים, מבקש בקשר שנסמן את מיקומנו. הקבוצה עולה על המטוס – העלייה האווירית הבלתי לגאלית הראשונה!
יוסי מספר סיפורים על המחתרת ועל המשפחה שלו. שלמה הלל על הקו והוא מתרגש. החניכים מתלחששים: "זה אמיתי.. זה באמת הוא!"
שלמה אומר שזה חשוב ומרגש מאוד שהחניכים מכירים את סיפור העלייה מעיראק. הוא מברך את הילדים והם עונים בתודה ובמחיאות כפיים.

"יש למישהו שאלות?" הוא שואל. עשרות אצבעות מונפות באוויר.
אחד אחת הם עולים ומבקשים שיספר עוד חלק מסיפור המחתרת.
אחרי שעה של סיפורים (והמון שאלות של החניכים) אנחנו מעניקים ליוסי את דגל המחתרת.
"אני אתלה את זה בחדר העבודה שלי!" הוא מצהיר.

החניכים חוזרים למחנה ומדברים על עלייה. מאיפה הגיעו הסבא והסבתא של כל אחד.. איזה סיפורים עוד צריך לספר.
המדריכים מחובקים, מתרגשים. עשינו היסטוריה. אנחנו עושים היסטוריה.
זאת מתנה גדולה. אולי אחד הדברים היפים שזכיתי לקחת בהם חלק.
מחר – עליית עזרא ונחמיה. כרטיס לכיוון אחד. עוד מעט ונהיה בבית.

זו הייתה הזדמנות משוגעת ויפהפיה. מדריכים בצוות סיפרו איך חזרו להורים ולסבים והסבתות שלהם וביקשו לשמוע איך הם עלו לפה. יש חברים חדשים בחוות ההכשרה שחולמים מחנות צעירה על העלייה מברית המועצות, על העלייה מתימן.. אני התחלתי לחפש עוד על המשפחה שלי. גרעין אף על פי כן עבר תכנים מהמחנה בסמינר חוות, חברים בפרק צבאי עשו א"ש לילה מבצע מייקלברג. מחוזות נוספים בתנועה מתכננים לספר בקיץ הבא את סיפור המחתרת.

היום הסתכלתי על נעה בגאווה כשזבולון אמר לה "את התחלת פה משהו גדול מאוד. אחריך יבואו עוד רבים!" וידעתי שהוא צודק.

איך מלמדים ילדים בביה”ס יסודי את המשמעות האמיתית של דו קיום? איך מחנכים לקבלת האחר? איך מקיימים חיים משותפים בין העמים? בימים שבהם הכל נפיץ והשסעים עמוקים, בתנועת הנוער העובד והלומד מצאו דרך יצירתית לעשות זאת.

השבוע התקיימה ביפו ה”קייצת” – הקייטנה היהודית-ערבית של קן קיום משותף, המשתייך לתנועת נוער העובד והלומד, שכללה למעלה מ – 100 משתתפים מכיתות ג’- ו’ ממגוון האוכלוסיות בעיר ביפו.

בקייטנה המתקיימת זו השנה השישית, למדו החניכים על שיוויון, תרבויות שונות, זהירות בדרכים, כוחה של קבוצה ולקחו חלק בחוגי יצירה השונים. שיאה של הקייטנה היה מופע הסיום שבו הציגו החניכים תוצרים מהקייטנה, כולל מחזה שכתבו על בסיס הסיפור “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו”.

“הילדים בחרו בסיפור הזה משום שהרגישו שהוא משקף את החוויה שלהם בקייטנה, שבמהלכה חומות הפחד התחלפו בסקרנות של המפגש וההיכרות עם השונה, והתחזקה ההבנה שהדמיון עולה על השוני ומה היתרונות שיש לגיוון התרבותי”, מספרת המדריכה סשה פטרובבת ה 17 שהנחתה את חוג התאטרון.

המדריכים הינם בוגרי סמינר המדריכים התנועתי, ובעלי רקע תרבותי מגוון כשל החניכים – מיהודים דוברי רוסית, דרך ערבים-מוסלמיים ועד נוצריות מחוף השנהב.

טליה ריטר, רכזת הפעילות, מספרת: “הקייטנה היא שיאה של פעילות הקן לאורך כל השנה עם כלל הגילאים. בקייטנה הילדים חוו חוויה חינוכית-ערכית של מפגש עם “האחר”, היוצרת אלטרנטיבה לגזענות והפחד. הקייטנה מהווה הוכחה לכוחם של ילדים ובני נוער לשנות וליצור מציאות של קיום משותף”.

לוליטה קורנוסוב ואריאן מינדא, מדריכות בקייצת, סיפרו בטקס הסיום: “אנחנו חיים ביפו, עיר מעורבת, אז חשוב שנלמד לחיות יחד. אנחנו רוצות שהחניכים יעבירו את המסר הזה הלאה. ראינו שהחניכים מאוד נהנו בפעילויות שלנו ולמדו מהן. בסיום הפעילות על שיוויון הם כתבו שלטים נגד גזענות ובעד שלום, ביניהם גם שלט עם האמירה “כל בני האדם שווים כי נבראו מאותו אלוהים”.