שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות
    בתמונה: מיה להב מקן גבים

    אחרי כל בחירות אני אומרת לעצמי: "בבחירות הבאות אני אצביע ותהיה לי האופציה להשפיע על המדינה שלי ועל המקום בו אני חיה". אנחנו נכנסים לבחירות שלישיות, ואיזה קטע, אני עדיין לא יכולה להצביע.לפני הבחירות האחרונות, ראש אחת המפלגות הגיע לקיבוץ שלנו כדי לשמוע אותנו, וכדי שאנחנו נשמע אותו. אבל הוא לא באמת רצה שנשמע אותו. הוא לא רצה שנשמע למה להצביע לו. כל מה שהוא דיבר עליו זה "למה לא להצביע לשני".
    כל מה שיוצא לי לשמוע בשיח הציבורי היום בנוגע לבחירות, זה "אני לא מצביע לו כי הוא שמאלני" או "אני לא מצביע לו כי הוא מושחת", ולא "אני כן מצביע לו כי אני מאמין בדרך שלו".
    תושבי עוטף ישראל חיים במציאות שלא ראויה להקרא מציאות. מציאות שבה ילדים בני שנתיים בגן, במקום לשחק באמא ואבא ולהכין אוכל מפלסטיק, בונים ממ"ד מכיסאות בפינת החדר וקוראים למטפלות להכנס איתם בזמן שהם אומרים ביחד "צבע אדום". מציאות שבה בכל פעם שמסתובבים בחוץ, המחשבה הראשונה שעוברת בראש היא לא "איזה יפים השדות בשקיעה", אלא "איפה המיגונית הכי קרובה?".
    לאחרונה יצא לי לראות שלטי בחירות מפוזרים, ועליהם כתוב "כדי שצבע אדום יחזור להיות רק צבע, צריך שינוי".
    נכון. באמת צריך שינוי. אבל מה יהיה השינוי? מה אתם, נבחרי הציבור לעתיד של מדינת ישראל, מתכוונים לעשות כדי שאני, משפחתי וחבריי נוכל לחזור לישון בשקט?
    ביבי מושחת, שמענו.
    נץ מגמגם, שמענו.
    מרצ הצטרפו לעבודה-גשר, שמענו.
    שוגרה הרקטה האחרונה בהיסטוריה מעזה לעבר שטח ישראל, לא שמענו.

    בתמונה: בן, קומונר במועצה אזורית שער הנגב

    היי, אני בן כהן, כשהייתי בן 3 אמי הפכה לנכה וכשהייתי בן 10 אבי הפך לנכה. מאז ומתמיד אני זוכר את אמי נכה, ואף פעם לא חשבתי שהיא או כל נכה אחר שווים פחות מאדם לא-נכה.
    אז למה אדם נכה צריך לחיות עם קצבה של 3200 שקל בחודש? למה כל חודש אנשים נכים צריכים לבחור בין תרופות לאוכל?
    זה לא הוגן!
    לדעתי ברור לכולנו שלנכים, כמו לכל אדם אחר במדינת ישראל, יש את הזכות המלאה לחיות בכבוד – בלי תרומות ובלי נדבות. אבל נראה שלממשלה שלנו זה לא כל כך ברור.
    בזמן שכל השיח הפוליטי סובב סביב "ביבי או גנץ", התיקים של ביבי, ואיזה מפלגות התאחדו או לא, אזרחים רבים נמצאים במאבק השרדות.
    לפני 3 שנים, דוד שלי, אייל כהן, חלה והפך לנכה מרותק לכיסא גלגלים, ומאז הוא נלחם וצועק את זעקת הנכים. אייל מוביל את קבוצת "הנכים הופכים לפנתרים", שמשנת 2017 יוצאים וחוסמים את הכבישים, בתקווה לעורר מישהו אי שם למעלה בממשלה, שיבין עד כמה המצב חמור.

    "הנכים הופכים לפנתרים" ממשיכים מאבק שהתחיל לפני קרוב ל-20 שנה.
    אבל כנראה ש-20 שנה זה לא מספיק, כי אחרי כל כך הרבה מחאות והפגנות, המצב כמעט ולא השתנה. קצבת הנכות עדיין נמוכה משכר המינימום וכל כך הרבה אנשים נכים נמצאים מתחת לקו העוני. התפקיד של המדינה הוא לדאוג לכל אזרחיה? או לדאוג שחברי הכנסת יקבלו עוד העלאה בשכר?

    מדובר בחיים ומוות. סדר העדיפויות חייב להשתנות.
    הפוליטיקאים צריכים לעצור וליצור תכנית  להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, כדי שהנכים יוכלו לחיות בכבוד, שיוכלו לחיות בכלל. אני קורא לכל נער ונערה במדינת ישראל, זה הזמן להצטרף למחאה!
    מאבק הנכים הוא עניין של כולנו – למען ההורים, קרובי המשפחה, החברים שלנו, למען העתיד שלנו!

    בן כהן – חבר גרעין אשל בחוות ההכשרה בבאר שבע.

    בתמונה: רו והלן מוורקשופ 69

    היי, אנחנו רו והלן מוורקשופ 69
    (כמו שנת שירות של הבונים דרור).
    אנחנו נולדנו בשנים 2000-2001. גדלנו בתקופה בה אנטישמיות בוטה נחשבה לתופעה של העבר שלומדים עליה בספרי ההיסטוריה בהיברו סקול (בית ספר עברי).
    כל זה השתנה לפני כמעט שנה וחצי – כשהפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג זעזע את הקהילה היהודית בצפון אמריקה, והשאיר גם אותי מזועזעת ומפוחדת.
    זה היה סוף השבוע לפני האלווין בשנת י"ב שלי, ורוב החברים שלי הלכו למסיבות או היו רגע לפני הגשת מועמדות לאוניברסיטאות. אבל אני, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה פיטסבורג. לא הצלחתי להרגע. איך זה יכול לקרות ממש פה, רק כמה שעות נסיעה מהכיתה שבה ישבתי בזמן שקרה הפיגוע?

    כשאני מסתכלת אחורה, אני נזכרת שכן היה רצף של כמה פיגועים אנטישמים, קטנים יותר, כאלו שלא הרגישו מספיק חמורים כדי לראות בהם סימן לאיזושהי מגמה בחברה. זה הציף בי זכרונות מדברים שקרו הרבה לפני הפיגוע, שלא ראיתי בהם חלק ממגמה של אנטישמיות מתגברת. נזכרתי שבבית הספר היו מציירים צלבי קרס על השולחן שלי, וכשהייתי בכיתה י"א, המורה להיסטוריה אמרה לי שהנאצים היו מזהים אותי לפי האף שלי. ועדיין חשבתי, "זה לא יקרה לנו, לא ככה, לא שוב".

    עם כמה שהרגשתי שבורה ב27 אוקטובר, 2018, התגובה של הסביבה והקהילה שהתכנסה לזכר הקורבנות נתנו לי תקווה שאולי נצליח נעצור את הגלגל הזה לפני שהוא יצא משליטה. ניסיתי, כמה שיכולתי, להתעלם מההדהודים של ההיסטוריה היהודית, שסימנו שזאת תקווה נאיבית.
    הפיגוע הפעיל משהו דוחה ומחריד שאי אפשר לעצור אותו, האנטישמיות הבוטה והאלימה כבר לא נמצאת רק בספרי ההיסטוריה, היא קיימת וחיה מסביבנו. בשנתיים האחרונות הייתה עליה של 200% במספר האירועים האלימים על רקע אנטישמי.

    השנה אנחנו חניכות בשנת הכשרה בישראל, מדריכות בקן לב העיר בתל אביב ובקן רמז בראשון לציון.
    להגיע לישראל כיהודיה מהתפוצות, הביא אותי להבנה הקשה, שאפילו אנחנו היהודים, אדישים לצרה של העם שלנו. בישראל לא מציירים צלבי קרס על שולחנות של תלמידים, והפחד של רדיפת העם היהודי נשכח לאורך הזמן. ילדים וילדות בארץ ישראל שכחו שמדינת ישראל הוקמה כדי להגן עליהם מהאימה בה חיו הסבים והסבתות שלהם.

    אני פה בישראל כדי להזכיר לאנשים שעוצמים את עיניהם, שאנחנו עדיין חווים טרור. שבמהלך חמשת החודשים שחלפו מאז שהגעתי לארץ, היו מספר פיגועים חמורים נגד יהודים בתפוצות. אנחנו יכולות להתעלם ולהיות אדישים שלנו לסבל של עמינו, או שאנחנו יכולות לפתוח את העיניים. יהודים בכל העולם עומדים מול צומת. זה תפקידנו לזכור שרק לפני פחות מ80 שנה, שש מיליון בני אדם מהעם שלנו נרצחו. ותפקידנו להגיד "Never Again, לעולם לא שוב" ולעשות עם זה משהו באמת.

    בתמונה: שגב מקן חולון, ואמוץ קומונר בקן נס ציונה.

    אחד הנושאים הכי מדוברים בזמן האחרון, הוא משבר האקלים. המון כתבות, פוסטים ומחאות אומרות שהמצב ממש חמור – משבר!

    אבל מה זה בעצם משבר האקלים?

    אחד הדברים החשובים ביותר כדי שבני אדם וחיות יוכלו לחיות על כדור הארץ זה טמפרטורה. אחד הגורמים המרכזיים ששומרים על טמפרטורה בכדור הארץ זה איזון נכון של גזי חממה באטמוספרה (הגזים שעוטפים את כדור הארץ).
    במאה השנים האחרונות אנחנו, בני האדם, ייצרנו הרבה גזי חממה (במפעלי ייצור, דלק ברכבים וכו'), ובגלל זה כל שנה הטמפרטורה עולה ועולה (לזה קוראים גם "ההתחממות הגלובלית").

    ומה הבעיה בזה?

    ההתחממות הגלובלית גורמת לשינויים סביבתיים ותופעות טבע מסוכנות שמשפיעות על החיים שלנו וילכו ויהפכו לחמורות יותר: שטפונות, שריפות, בצורות וסופות גשמים.
    הראשונים להפגע הם אלה שאין להם אמצעים להתגונן מפני תופעות הטבע הללו הם אלה שלא יכולים להדליק מזגן ולהתעלם מעליית הטמפרטורות, אלה שביתם נהרס בסופה, החקלאים שהבצורת מקשה עליהם לגדל מזון והעניים שלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש מוצרי מזון בסיסיים כי מחירי הפירות והירקות הולכים ועולים (ואיתם כל שאר מחירי המזון).
    אסונות אלו כבר גובים חיי אדם וילכו ויחריפו משנה לשנה אם לא נתחיל לפעול כבר עכשיו.

    אז מה נעשה?

    בשביל להתמודד עם משבר האקלים צריך לחוקק חוקים ולתקצב פעילות. אנחנו צריכים שהפוליטיקאים שלנו יתנו תשומת לב למשבר האקלים וישקיעו משאבים כדי לטפל בו.
    אם אתם רוצים שנבחר בכם, תתחייבו לתקצב ולהשקיע באנרגיה מתחדשת – בעיקר סולארית, להשקיע בתחבורה ציבורית טובה יותר, חינוך מגיל קטן בבתי הספר לאקטיביזם ושמירה על הטבע.

    זה הזמן שלנו לפעול. ההפגנות בכל הארץ מראות שהנוער רוצה שינוי, והשינוי הזה דורש כוח של הרבה אנשים ביחד – כולל מנהיגי המדינה והשרים, שתפקידם לקבל החלטות בסדר גודל לאומי ולהתמודד עם משבר האקלים למען כולנו.

    במדינת ישראל יש פערים גדולים בין המרכז לפריפריה.
    הפערים באים לידי ביטוי בתחומים רבים, בהם:

    1. חינוך – בבתי הספר הנמצאים בפריפריה, כמעט באופן גורף, יש לתלמידים הרבה פחות מגוון בבחירה של מגמות בתיכון לעומת תלמידים במרכז. הדבר מונע מתלמידים רבים לממש את היכולות שלהם ולעסוק בדברים שהם אוהבים במסגרת בית הספר.
    2. תעסוקה – קשה מאוד למצוא עבודה שמאפשרת להתפרנס בכבוד בפריפריה, לכן אנשים רבים הזקוקים לעבודה נאלצים לעבוד במרכז, ונוסעים בדרכים שעות רבות בכל יום.
    3. רפואה – תוחלת החיים של תושבי הפריפריה נמוכה מתוחלת החיים של תושבי המרכז, בין היתר בגלל מחסור בבתי חולים קרובים.
    4. בטחון – אזור עוטף ישראל, הנמצא בפריפריה, סובל כבר למעלה מעשור מהפגזות וטרור בלוני תבערה. אחת לכמה שבועות מתרחש סבב לחימה בעקבות ההפגזות. לעומת זאת, הפעולות הנרחבות יותר שישראל הוציאה לפועל, דוגמת מבצע צוק איתן, החלו רק לאחר שהטרור התחיל להיות מורגש במרכז.

    הפערים האלה הם בעיה חמורה. האנשים שגרים בפריפריה הם אזרחי ישראל, בדיוק כמו האנשים שגרים במרכז: הם משלמים מיסים, משרתים בצבא ותורמים לפיתוח המדינה. הפערים מסמנים על כך, שעל פי המדינה, ערך החיים של תושבי המרכז גבוה מערך החיים של תושבי הפריפריה. אין שום סיבה הגיונית שנסבול מהפערים האלה רק בגלל שאנחנו לא רוצים או שאין לנו את האפשרות לגור במרכז.

    השינוי שאני רוצה הוא פשוט, צודק, והגיוני – יחס שוויוני לתושבי הפריפריה. זוהי זכותנו הבסיסית לדרוש ולקבל את זה. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, שבהקמתה הובטח שכל אזרחיה יקבלו יחס שווה. הגיע הזמן שנראה את זה מתממש. אני קורא לפוליטיקאים לטפל בנושא, ולהמשיך את הדרך לעתיד טוב יותר.

    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!