שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

(לקריאת מכתבו של אברהם אדגה, 2007)

אברהם היקר,

אנחנו מסלה וספיר, חברים בחוות ההכשרה בנוער העובד והלומד.
אני מסלה, קומונר בעפולה עלית בגרעין "דנא",
אני ספיר קומונרית בקיבוץ גשר הזיו בגרעין "ג'ונאם".
לפני 7 שנים, נפגשנו עם המכתב שלך  לראשונה, היה זה רגע מכריע ומכונן בתנועתנו.
הרגשנו שאנחנו נקראים לדגל ועלינו להכיר בחרדה שלך כחרדה שלנו.
הבנו שאנחנו לא מוכנים לשכוח. אנחנו  לא מוכנים לתת לאומץ ולהקרבה שלהם להישכח.
בלעדיהם החיים לא היו נראים כמו שהם נראים, בלי ההקרבה שלהם והבחירות שלהם אנחנו לא היינו פה .מאז החלטנו לעשות הכל על מנת לספר את הסיפור כפי שראוי לספרו.
וחשוב לנו שתדע שמילותיך מהדהדות בכל העשייה החינוכית שלנו דרך הכלים האלו אנחנו החלטתנו לחנך את החניכים שלנו על סיפור העלייה של הורי, על הסיפור שלנו ושלהם ושל קהילה, על הכמיהה החזקה שהייתה להם בלב ועדיין קיימת.
במערכי הפעולות , צילום והנצחה של סיפורים אישיים של אנשים שעשו את המסע ואסירי ציון , משחק קופסה על המסע לירוסלם , תערוכה חינוכית דרכה אנו מדריכים אלפי בני נוער .
במועצת החניכים  קראנו את מכתבך השלם,  הדבר שהדהים אותנו יותר מכל הוא שכתבת על ניצולי השואה שחיים בארץ שלנו היום בבדידות ובעוני . הכאב שלך על המקום  שהחברה הישראלית נמצאת בה גרם לנו להבין כי אין משמעות לספר את הסיפור שלנו בלי לראות את התמונה המלאה  –
כי זה משנה.
כי המסע עוד לא הושלם.
כי אנחנו עדיין חרדים.
אנחנו חרדים שאנשים ישכחו את הגיור לחומרה , את פרשת הדם
את הזלזול והטלת הספק בכל מי שנחשב יהודי פחות
אנו חרדים שאנשים ישכחו את המחאה של 2015 , את יוסף סלמסה ואברה מנגיסטו
אנו חרדים שימשיכו לנצל נערים עובדים בישראל ,
שישכחו שאנחנו חברה אחת , ושצריך ללמוד  לאהוב את כל חלקיה של ישראל
והאמת היא  שהעשייה החינוכית  לפעמים מרגישה כל כך קטנה אל מול המציאות ,
קל להתייאש , קל להשלים עם המציאות , לבחור בנוחות ולדאוג רק לעצמך – זאת הסיבה שבחרנו לצאת לחוות הכשרה .
בשיחה איתך סיפרת לנו שכשכתבת את הספר שלך המסע אל החלום כשאף אחד עוד לא העז לדבר על זה בארץ , כולם חשבו שאתה משוגע ואף אחד לא היה מוכן להוציא אותו לאור . אז הלכת ומכרת את הסובארו שלך בשביל לממן את ההוצאה .
בשביל לעשות מעשים גדולים שמשנים מציאות צריך להיות מוכנים לשלם מחירים .
בכל בוקר אנחנו מכריעים מחדש, להאמין.
להאמין שנשק ההגנה הטוב ביותר הוא החינוך, להאמין שלמרוד ולהיאבק זה לא עניין של גיל זה עניין של מי שמוכן לעשות מעשה.
ולא אברהם , אם זה תלוי בנו זה לא יהיה לשווא .
אנחנו נאבק על חברה ישראלית שוויונית בה יש מקום לכולם , כדי שזה לא יהיה לשווא .

לעבודה להגנה ולשלום

לכתבה שפורסמה באתר החדשות YNET על מכתבם של מסלה וספיר בתאריך 13/5/18, ליחצו כאן

 

תוספת לחזון השלום / יהודה עמיחי

לא להפסיק לאחר כיתות החרבות

לאיתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת

ולעשות מהם כלי נגינה.

 

מי שירצה לעשות שוב מלחמה

יצטרך לחזור דרך כלי העבודה.

 

 

המתח הדק בינינו

"את שומרת נגיעה?"
"כן, אבל אפשר לשבת ביחד"
ככה, מצאנו את הדרך. במחוז חיפה של בני עקיבא ישבנו אנו, מועצת חוות של שכבת חוות ההכשרה 2017 וקומונריות מחוז חיפה של בני עקיבא וניסינו, בידיעה של הלהט העתיד לבוא עלינו, ליצור שיחה. לא, לא שיחה. ניסינו, בידיעה של המתח הדק בינינו, ליצור ויכוח.

לפני המפגש, הצפנו חששות. זה דבר חשוב, במיוחד לפני מפגש כזה, לפני מפגש היסטורי כזה בין שתי התנועות. חשש מאוד מרכזי, אשר לא נאמר, אבל צף כל הזמן בחדר – היה החשש מפני השיעמום בשיחה. הציפייה הייתה לעורר ויכוח, שיחה שהיא מעניינת, שמכילה בתוכה התנגשות חזיתית של ערכים. כמו באסיפה הישראלית – המפגש החשוב ביותר של החברה הישראלית בתוך תהליך החשבון והזיכרון – כך הוויכוח הערכי הוא השיח המעניין ביותר.
"בסוף השיחה אשאל אתכם מה צריך לקרות ב10 השנים הבאות"
וכל מה שידענו להגיד לפני המפגש הוא שיחה, הכל מתחיל בשיחה, בדיבור. אבל מתוך השיחה הבנו משהו יסודי ובסיסי – את הבסיס לאלימות.
הבסיס לאלימות, ההיוולדות האמיתית של ההתנהגות האלימה, הוא ההשתקה, תחושת המצוקה של ציבור מושתק שמרגיש שלעולם לא יישמע, שאין לו מה לעשות.
ולכן הכל הוא השיחה. המעגל בו מושמעים הקשיים ונקבעים הגבולות.
ורק שם, כשנקבעים הגבולות, אפשר לזוז ולהתמקם בתוכם.

הנה זה מתחיל

התחלקנו למעגלים. 5 מכל תנועה, 5 מבני עקיבא ו-5 מהנוער העובד והלומד, ישבו במעגל. דיברנו על דמוקרטיה וגבולותיה, על משמעויות האלימות והשפעותיה על החברה. תוך כדי, הוכנסו לשיח מימדים של ציונות, יהדות, צדק, קבלת האחר ואהבת האדם. היה מעניין – מילה שאפשר לשייך אותה למפגש הנ"ל בכמה אופנים שונים.

היה מעניין כי לא התכנסנו על מנת להחליט – התכנסנו על מנת לדבר ולהעלות שאלות משותפות על החברה הישראלית, שאלות שאין להן תשובה. היה מעניין כי המפגש היה מפגש ייחודי, מפגש אחר. היה מעניין כי כל אחד ואחת מאיתנו ישבה על קוצים, ורק חיכתה להגיד את דעתה – ובאותה נשימה – חיכתה לשמוע את כל מגוון הדעות. בעיקר היה מעניין, כי המפגש גרם לנו להבין את משמעות המושג

"תנועת נוער מורכבת מאנשים אינדיוודואלים"- זה נכון שהשיח היה מורכב ברובו משתי דעות שונות ומנוגדות – אך בתוך שתי הדעות האלה, לכל אחת היה את הפרשנות שלה ואת השקפת עולמה.

"ואהבת לרעך כמוך"

בסיכום של המפגש נשארנו עם ההתחלה, נשארנו עם הבקשה המשותפת להסכמה על דבר אחד – מדינה יהודית דמוקרטית. אפשר להגיד הרבה דברים כדי להגדיר יהדות, כדי להגדיר דמוקרטיה. אבל דווקא הדינמיות הזו, החיות של המושגים האלה והיכולת שלנו להגדיר אותם, יוצרת את האפשרות לשיחה עליהם, יוצרת את היכולת שלהם לחפוף ולהגיע לנקודות שישחררו אותן מהקיפאון המפלג בו היו עד לרגעים אלו ממש. "ואהבת לרעך כמוך" זו הקריאה היהודית דמוקרטית שלנו וכשישבנו שם במעגל הבנו, כמדריכות הנוער הישראלי – היהדות והדמוקרטיה לא בשמיים הן, לא נפלאות הן מאיתנו.

 

"הבונה ליום לא ישתול, הבונה לעונה ישתול פרח והבונה לדור ייטע עץ".
הלכתי לעץ ללמוד ממנו ומדרך החיים שלו חזרתי מלאת התפעלות ותובנה. הוא ייעץ לי כמודל לחיקויי: פרגן לאנשים בצל שלך, עמוד זקוף, שתה הרבה מים, היה מחובר לשורשים שלך, התחבר אל היופי הטבעי שבך, עצור בבוקר להריח את הפריחה, תהנה מהנוף המרהיב, חבק ציפור שתעתה בדרך וסתם תהיה אתה.
התכנסו כאן, כדי להעלות על נס את תחילת השותפות והפעילות בין קק"ל ותנועות הנוער כמפעל משותף המאגד בתוכו את כלל תנועות הנוער הרואים במרחב הירוק בכרמל צורך להמשך קיומנו כאן.


הרבה רואים בנו כדור מפונק, דור בלתי אחראי! זאת ההזדמנות שלנו להוכיח שאנחנו כן אחראים שאנחנו ספגנו את ערכיה היפים של הארץ הזאת.
קמנו ועמדנו כאן, כדי להגיד לכולם: כן אנחנו יכולים! כן אנחנו אחראים! כן אנחנו לוקחים, את גורלנו בידינו ועל הבית שומרים!
הבית הירוק, הכרמל המתחדש אל מול עינינו, אותו אנחנו צריכים להחזיר מלא הדר וחן על מנת להעביר לדורות הבאים את לפיד השמירה והאכפתיות מהכרמל, הכרמל לא רק בית הכרמל, הינו קיום לעד.
שאו וטעו עץ ושמרו על הבית לעד!

אנשי תל-חי
סיפור חייהם של נופלי תל-חי

שניאור שפושניק – ראשון לנופלים בתל-חי
נולד ב – 1889 בן שלושים היה בנפלו.
בן חמש היה שניאור שפטשניק (כך היה חותם את שמו) כשעלה עם הוריו מאוקראינה ב- 1894. המשפחה התיישבה בפתח תקווה.
סוף אוגוסט 1919 התיישב שניאור עם חבריו בתלחה שבצפון. כשלושה חודשים לפני פרוץ המאורעות בגליל הצרפתי. הוא התאהב בנוף ובחייו החדשים. במכתבו האחרון לאחיו התפעל שפטשניק מן השקט והשלוה שבחייו החדשים: "שבע רצון אני ממצב כזה שאין בו שום זעזועים התרגשות וכדומה. הכל מסביבך ובך שקט, ב -אתה תמיד בריא מוחך בריא ונורמלי. אני בריא ועובד ושבע רצון ממצבי".
ב – 12 לדצמבר 1919, בתל-חי התכנסו החברים למסיבת ליל שבת, היה לילה חשוך וערפילי. חבורה של בדואים, שחזרה שכורת ניצחון מביזת הנוצרים בכפר אבל אל-קמח הסמוך, המטירה יריות "פנטזיה" לעבר חצר תלחה.
אחד הכדורים פגע בשפטשניק בבטנו. חבר הקבוצה קלמן כהן דהר למטולה, להזעיק את הרופא. כאשר הגיע כעבור שעתיים היה שפוטשניק מת.
כארבעה חודשים הספיק שניאור שפטשניק, פועל חקלאי, לעבוד את אדמת הגליל העליון, עליה כתב ביום החריש הראשון שלו "וכבר הרגשתי שאני חורש את אדמתי, מתכוון שיהיה טוב".

אהרון שר – "…את המקום אין עוזבים ועל הבנוי אין מותרים…"
נולד ב – 1898 בן עשרים ושניים בנפלו.
נולד באוקרינה בן בכור להוריו.
כשהיה בן 15 עלה לארץ והתמסר ללימוד העברית כמידת התמסרותו לעבודה.
הצטרף לקבוצת כנרת ובראשית מאורעות תר"פ עלה לגליל העליון.
חידוש העבודה בשדות תל-חי בתחילת חודש פברואר, עם ההפסקה בגשמים גירה את הערבים לפעולות שוד. ב – 6 בפברואר ניסו כמה ערבים לשדוד את בהמות העבודה של חורשי תל-חי, במרחק של קילומטר, בערך, צפונית מזרחית לחצר, כמה מחברי תל-חי התארגנו כדי לצאת לעזרתם של החורשים אהרון שר, שחזר זה עתה משמירה, התפרץ ראשון, הוא נפגע בחזהו ונפל. הרופא, שהיה אותם ימים בתל-חי, לא היה מסוגל להועיל ושר מת כעבור חצי שעה.
אהרון שר היה בן עשרים ושתיים, ישר דרך, מתלהב ואמיץ בלי גבול.
מאורעות הגליל העליון מצאו אותו בתקופה של דיכאון וייאוש. העבודה והשמירה בתל-חי כאילו נוצרו במיוחד בשבילו.
כמה שבועות לפני מותו סר אהרון שר לדרום לשם סידור ענינים אישיים. כשסיים את ענייניו בכינרת נסע ליפו. נכנס למערכת "קונטרס" וחיפש את ברל כצנלסון. את ברל לא מצא לכן הניח כתב יד על שולחנו והלך. עלה לירושלים ומשם נסע לבן שמן לקחת פר גזעי שהיה מיועד לקבוצת כינרת. שלושה ימים ושני לילות הוליך אהרון את הפר מבן שמן לכינרת ומשם חזר ב – 30 בינואר למשמרתו בתל-חי.
אחרי מותו נתפרסמה "בקונטרס" הרשימה שהניח על שולחנו של ברל:
"…עוד מעט ואיחרנו את המועד. כאשר איחרנו את חמרה. ואת אשר יכולנו לעשות אתמול בנקל, יעלה לנו מחר בייסורים. ואולי גם בקורבנות. אל תתנו את הגליל העליון לנפול".

בנימין מונטר – "אנו לא נצא מפה חיים, אבל נראה להם!"
נולד ב – 1894 בן 26 בנפלו
בנימין מונטר היה בן 26 כשהגיע לגליל . הוא היה צמחוני אדוק, סלד מכל מה שריח של צבאיות נודף ממנו. לאחר הכיבוש הבריטי, כשרוב חבריו בקבוצת חולדה קמו והתגייסו לגדוד העברי, נשאר מונטר לטפל בכוורות ובדבורים שלו.
מונטר היה חבר בקבוצת הפועלים השיתופית שקיבלה מיק"א, בשנת 1919, נחלאות שלא עובדו בידי איכרי מטולה. כשנטשו רוב האיכרים והפועלים את המושבה, נשאר מונטר להגן על רכושה המועט של הקבוצה גם מפני השודדים וגם מפני החיילים הצרפתים.
ביום ב' י"א אדר יצא מונטר בבוקר השכם, כשבכוונתו להגיע לתל-חי ולהביא משם פרה וכמה תרנגולות לחברים שישבו עמו במטולה. בדרכו התעכב בכפר גלעדי וכשהוזעק טרומפלדור לתל-חי, הצטרף אליו. מונטר נשלח מיד אל החדר העליון. הוא קיבל פקודה להחליף את זלמן בלחובסקי המופקד על רובה המדוכה הצרפתי. מונטר היה מתוח. הוא אמר לקנייבסקי, שהיה גם הוא בחדר העליון: "אנו לא נצא מפה חיים אבל נראה להם!". בחדר זה מצא את מותו

זאב שרף
שרף בא לארץ עם הגדוד ה – 39, הגדוד ה"אמריקאי". גם הוא עלה לגליל העליון בחבורתו של הרצפלד במסע רגלי מאיילת השחר דרך הרי נפתלי.
שרף חש זר בנוף ונוכרי. בחבורה של תל-חי כמעט אינו מכיר איש ואין איש הקורא לו בשמו הפרטי.
בבוקר י"א אדר השכים שרף לקום. רק שבועיים קודם לכן השתחרר מן הגדוד. מכוח ההרגל, גם בבוקר התגלח למשעי ואח"כ הרתיח תה וקיפל את שמכותיו בקפדנות. הוא הוצב בחדר העליון שם מצא את מותו.
ארבעה עשרה שנה יעברו, עד שהתגלה מה היה שמו הפרטי של החייל המשוחרר זאב וולף שרף, שנפל בתל-חי. תמונתו לא נמצאה עד היום הזה.

יעקב טוקר
נולד ב – 1896 בן 24 בנופלו.
עוד "כמעט אלמוני". שנפל באותו יום בתל-חי היה יעקב ג'ייק טוקר. גם הוא מן החיילים המשוחררים.
הוא עלה לגליל העליון כדי להגיע אל המנוחה והנחלה אך מצא שם מלחמה. פצוע מחמישה כדורים, אחד מהם בראשו, היה טוקר מוטל שעות ארוכות בחצר תל-חי, מול השער, עד שאפשר היה להכניסו פנימה. גסיסתו נמשכה עוד כחצי שעה.
תמונתו לא נמצאה עד היום הזה.
שרה צ'יזיק – "נדמה לי כי לא יהיה כבר כלום…"
נולדה בשנת 1898 בת עשרים ושתיים בנפלה.
הצפיפות והדוחק בחדרי המגורים בכפר גלעדי ובתל-חי היו גדולים. קשה להבין איך הצליחה שרה צי'זיק למצוא פינה שקטה כדי לכתוב מכתב לאחותה רבקה. היא כתבה בעפרון, משני צדדיו של דף ניר קטן: "החברים" כתבה שרה "עושים רושם טוב, כאילו המצב הנוכחי אינו משאיר עליהם רושם. הם שמחים ושרים, מתהלכים מזוינים בנשק, אבל המקום צר הוא מאוד, בכלל, נדמה לי כי לא יהיה כבר כלום. כל כך שקט…".
שרה הייתה בת איכרים ועבדה משחר ילדותה, תחילה במשק של הוריה בכינרת, ואח"כ במלחמיה. לפני מלחמת העולם, הלכה ברגל ממלמחיה לפתח תקווה להצטרף לאחותה בקבוצת פועלים במושבה. אחרי שהאנגלים כבשו את דרום הארץ. נתקפה שרה דאגה להוריה, יחידה הסתננה דרך קווי הבריטים והתורכים וחזרה למלחמיה.
טיפוס מתלבט וחסר מנוחה הייתה שרה צי'זיק. במלאת לה 21 שנה התוודתה בדפי יומנה: "בת עשרים ואחת אני היום… כמה לא טוב להמשיך כך את החיים, בלי כל תוכן ועניין, חיים סתם… ובייחוד של אי פעולה וזה הכל".
כשנודע לה על המתרחש בגליל העליון מיד הגיעה לראש פינה, שם המתינה לקבוצת תגבורת כדי לעלות עמה לנקודות המנותקות. אז הגיעה מטבריה הקבוצה הגדולה של אברהם הרצפלד. היא החלה לשדל אותו שיצרפה ולמרות התנגדותו הוא השתכנע לבסוף, שרה צעדה עם החבורה מראש פנה לאיילת השחר. משם, בחצות הלילה, צעדו בהרי נפתלי במסע שנמשך 13 שעות עד כפר גלעדי.
בכפר גלעדי, לשם הגיעה התגבורת, חולקו האנשים. בתחילה יועדה שרה להישלח למטולה היא התמרדה והצליחה שוב. היא לקחה את צרור חפציה והלכה ל תל-חי.
זה היה לילה הראשון בתל-חי וגם האחרון. ביום שני י"א באדר הייתה שרה בחדר העליון, זה שנחשב לבטוח ביותר בחצר, מפה נפתחה הרעה. כאן נלכדה שרה ונהרגה
עם ארבעה מתוך השישה, שנפלו בתל-חי ביום זה.

דבורה דרכלר – "טרומפלדור, טרומפלדור לוקחים לי את האקדוח"
נולדה בשנת 1896 בת עשרים וארבע בנפלה.
דבורה דרכלר עלתה בשנת 1913, ומיד דבקה באנשי ה"שומר".
אחותה חיה הייתה אשתו של השומר אליעזר קרול. ביחד עם עטרה שטורמן ויהודית רוזיצ'נסקי (הורוביץ) – חוללה "מרד נשים" נגד החברים,
שהיו מוכנים לשתף את החברות בענייני המשק, ובעיקר בעבודות המטבח והבית אך הרחיקו אותן מכל דבר שעינינו הגנה ובטחון. בסופו של דבר התקבלה דבורה
כחברה "בשומר". דבורה הייתה בלונדינית תכולת עיניים, חזקה ואיתנה כבת איכרים אוקראינית. שבורת לב הייתה, והכל ידעו זאת. היא אהבה אהבת נפש את שמואל הפטר, איש מרכזי בארגון ה"שומר" אך הוא מאס בה ודחה אותה מפניו. כשאסרו את אנשי ה"שומר" וכלאו אותם בדמשק, באה לשם בקרון של רכבת צבאית מלאה חיילים תורכים להביא לו ולחבריו מזון ולבוש.
לתל-חי הגיעה דבורה ביום ובשעה שאספו את גוויתו של אהרון שר מן השדה, כלומר ב – 6 לפברואר 1920, דבורה הייתה זו ששכנעה את טרומפלדור לשלוח את שרה ציזי'ק לתל-חי ולא למטולה, כדי שתהיה לה לעזר.
ביום שני י"א באדר הייתה דבורה בחדר העליון, זה שנחשב לבטוח ביותר בחצר, מפה נפתחה הרעה. כאן נלכדה ונהרגה עם ארבעה מתוך השישה, שנפלו בתל-חי ביום זה.
עוד באותו הלילה הובלה עם הנופלים האחרים בעגלה לכפר גלעדי. צפורה זייד טיפלה בקבורתן של דבורה ושרה. שתיהן נקברו בקבר אחד בסמוך נחפר קברם של ארבעת הגברים, "צפונית מערבית" לכפר גלעדי.

 

בקושי גדול במיוחד אני שרוייה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. כמי שאביה נהרג בשירותו הצבאי 4 ימים קודם ללידתי קשה לי בשנים האחרונות לשמוע את האמירות הנבובות וההשתתפות בצער המשפחות שנעשית למראית עין בלבד. הרעות, האמונה בשילטון החוק, בעתיד העם היהודי בארצו, בהיותי שייכת לעם שחרת על לוחותיו ערכי מוסר אוניברסליים-אבדה. אני מתקיימת במדינה אך איני חייה בה ממש. איני מסוגלת להיות שותפה לדיעות והחלטות שמייצרת ההנהגה הפועלת מתוך שיקולים פוליטיים קטנוניים וקצרי טווח. (בתקווה להגיע לסוף הקדנציה/להגיע לפנסיה מכובדת מהמדינה). לצערי הרב בתי בת 39 שמחזיקה בערכי מוסר מקובלים בעולם ומה שמכונה "שמאלנית" או "אוהבת ערבים", לא הצליחה לפתח עור עבה, ולא ראתה הצלחה בנסיונותיה לשנות-אינה מסוגלת לחיות כאן ובוחרת לברוח למקום יותר שפוי.
בהחזיקי באמונות אלה קשה לגדל ולחנך ילדים לערכי דמוקרטיה, בעיקר כשבכל מהדורת חדשות או כותרות עיתון מכבדים ומתגמלים אנשים שהדמוקרטיה וזכויות המיעוטים אינם נר לרגליהם.
לשמחתי שניים מילדי התחנכו בתנועת הנוער העובד והלומד שם החדירו בהם את התקווה והאמונה כי ניתן עדיין להציל את החברה. והם בוחרים לחיות את האידאלים האלה ולעשות בפועל לטובת החברה במקום לקדם את עצמם במישורים המקובלים בחברתנו המסואבת.
אני גאה בבוגרי תנועת הנוער הבוחרים להמשיך לפעול למען חברה צודקת יותר, לחנך, לקדם חלשים ומוחלשים, ללמד וללחום למען הזכויות שבעלי ההון והשלטון מעדיפים לשכוח לממשם.
הם אומנם רק טיפה בים…
אבל אולי אם תנתן במה הולמת לפעולתם ואולי אף תיגמול זעום שיאפשר את קיומם הצנוע נזכה לראות צעירים נוספים מצטרפים למאבק למען חברה טובה יותר.

ואולי… "עוד לא אבדה תקוותינו"

נילי

אני, יער אור מגרעין רועם, משרת בגדוד 50 בימים אלה ואחי יותם מגרעין יסוד מרכז את קן גן יבנה במחוז דרום

פרק ראשון – צעיר משכיל ומיואש

הרומן מתחיל בהצגתו של פרידריך לוונברג, צעיר יהודי משכיל החי בוינה אשר רכש לעצמו מקצוע אך הפרוטה אינה מצויה בכיסו, והוא מתחבט באפשרויות התעסוקה של אדם כמוהו. רבים מחבריו לא מצאו עבודה, חלקם התאבדו כי מאסו בחייהם, ושאר החברים נהפכו ציניים לגבי אפשרויות החיים. פרידריך מאוהב בצעירה יפה ממשפחה אמידה בשם ארנסטינה, ומעוניין לבקש את ידה ביום מן הימים, משישיג עבודה ומעמד חברתי.

יום אחד מגלה פרידריך, כי הוריה של ארנסטינה החליטה להשיא אותה ליהודי עשיר, וכי היא מצידה נענית להצעה וזונחת את חיזוריו של פרידריך.
במר לו, הוא מואס בחייו ושוקל להתאבד. במקרה הוא נתקל בעיתון במודעה אותה פרסם אלמוני, המחפשת "צעיר משכיל ומיואש, שנכון לנסות את חייו ניסיון אחרון". הוא נפגש עם מפרסם המודעה, גרמני נוצרי ישיש בשם קינגסקורט, המציע לו להתלוות אליו להפלגה לאי בודד באפריקה, שם יפרשו מהציביליזציה המערבית החולנית ויעבירו ימיהם בבטלה, ויארחו חברה אחד לשני, עד למותם.
פרידריך מסכים להצעה ומתכונן לעזיבת אוסטריה. הוא אף מביים את מותו, ובמספר זוזים שהוא מקבל מקינגסקורט להוצאות אחרונות, הוא מסייע למשפחה יהודית עניה שעוסקת בקיבוץ נדבות ברחובות וינה הקפואים. הוא מתחקה אחרי נער מוכר סדקית עד לביתו, שם הוא פוגש את המשפחה היהודית העניה – משפחת ליטבק. הוא נותן להם את כל כספו – הון של ממש בעבורם, ונפרד מהם.
פרידריך וקינגסקורט עולים על סירה ומפליגים לאפריקה.

בדרך לאפריקה מציע קינגסקורט לפרידריך לעצור לחניה בפלסטינה, כי הוא יודע שהיא קדושה ליהודים. פרידריך מסכים בחוסר חשק. הם עוגנים בנמל יפו, ויוצאים לסיבוב של כמה ימים בארץ. הארץ – עניה, עלובה ומכוערת. תושביה – מבוהלים, עצלים, דלים ואובדי תקווה. בירושלים הם חווים רגע של התרגשות אל מול הכותל המערבי, אך מהר מאוד נמוגה התרגשותם למראה עליבות העיר. הארץ בכללה לא מפותחת ומדכאת, והם חוזים לספינה וממשיכים בדרכם.
במהלך סיורם בארץ הם פוגשים רופא עיניים זקן בשם אייכנשטאם ובבתו סאשה (רופאת עיניים אף היא), שמדבר על הפוטנציאל של ישוב הארץ ופיתוחה על ידי התנועה הציונית. אייכנשטאם טוען באוזניהם כי הארץ היא זבת חלב ודבש, והדבר תלוי בכך שיהיו אנשים שיהיו מוכנים לבוא ולהפריח את השממה והעיזבון. הוא נדמה בעיניהם כחולם והם ממשיכים לדרכם.
התאריך הוא 31 לדצמבר, שנת 1902.

פרק שני – חיפה 1923

מקץ עשרים שנה מואסים פרידריך שנעשה אדם מבוגר, וקינגסקורט שנהיה זקן ממש, בחיי הבדידות באי, והם מחליטים לחזור לציביליזציה האירופית. הם עוצרים לחניית ביניים במצרים, שהתפתחה בינתיים, ושומעים שמועות כי ארץ ישראל, פלסטינה, התפחת ללא היכר מאז שביקרום לאחרונה. הם מחליטים לשוב לביקור נוסף.
עם עגינתם בנמל חיפה מודרני והמתקדם, יורדים השניים לחוף ומיד נתקלים בצעיר המזהה את פרידריך – הלא זה דויד ליטבק, אותו נער יהודי עני שפרידריך עזר לו ולמשפחתו לפני עשרים שנה, בהיותו ילד.
מסתבר שדויד הוא אדם המכיר את דרכו בישוב החדש בארץ ישראל, והוא מזדרז לארח אותם ולהראות להם את הארץ. דויד מראה להם את קדמתה הטכנולוגית של הארץ, המשתמשת בכל החידושים הטכנולוגיים הקיימים שיובאו מארצות המערב. החברה בארץ מתאפיינת גם בקידמה סוציאלית – זכות הצבעה לנשים וזכות להיבחר; אזרחות ושוויון מלא למיעוטים; לכל אדם זכות לעבוד ולהתפרנס, אך גם חובת עבודה אם הוא כשיר; חובת שירות לאומי בן שנתיים לגברים ונשים; לימודים חינם לכל אורך מסלול הלימודים כולל אוניברסיטה; הקמת ועידוד אגודות צרכניות – קואופרטיביים – להבטחת מחירי מזון נמוכים ומלחמה בספסרות מזון; האדמה היא ציבורית – אין בעלות פרטית על קרקעות; מינוף הון פרטי להון לאומי המושקע בפיתוח המשק והתשתיות; השתתפות וולונטרית בחברה, ועוד ועוד.
כמו כן שופעת "החברה החדשה" הזו בתרבות ברמה גבוהה, ויש בה מגוון תיאטראות, עיתונים ואפשרויות בילוי ופנאי. לוונברג וקינגסקורט מתלהבים ממראה עיניהם ומחליטים להישאר עוד זמן מה בארץ.
דויד מביא את אורחיו לביתו "פרידכס-היים", הקרוי על פרידריך לוונברג, לזכר אותה תרומה גדולה של פרידריך למשפחה. הם פוגשים גם את אשתו שרה, ואת התינוק שלהם – פריצי (קיצור לפרידריך – גם כאן על שם פרידריך לוונברג). חיש קל מתאהב קינגסקורט הזקן בתינוק, ולמרות הכחשותיו הנמרצות ותלונותיו, הוא מתחמק בכל הזדמנות על מנת להשתעשע עם העולל.

פרק שלישי – הארץ הפורחת

לוונברג וקינגסקורט מתלווים אל דויד ליטבק וחבריו לנסיעה מחיפה לטבריה. בדרך הם פוגשים את חברו הערבי של ליטבק – ראשיד ביי. הוא מספר להם על חברותו בחברה החדשה, על הזכויות שהיא מקנה לו ועל החובות המושתות עליו. הוא מתאר כיצד הערבים בארץ, אלה שבחרו לחבור לכוחות הקידמה של החברה החדשה, יצאו נשכרים בהחלט. למרות חברותו בחברה החדשה, הוא ממשיך לקיים אורח חיים משפחתי מסורתי ומוסלמי.
בפרק זה פורט דויד ליטבק בפני האורחים את האופנים בהם רכשה החברה החדשה את החידושים הטכנולוגיים, ומדגים כיצד בעזרת יזמות בריאה והון ציבורי, נבנתה בארץ חברה מפותחת, המחוברת לשוק הסחורות העולמי ומסוגלת לייצר מוצרים ברמה גבוהה, בתעשייה כמו גם בחקלאות.

באמצע הדרך לטבריה עוצרים הנוסעים ב"כפר חדש" – זהו כפר איכרים יהודי בעל מאפיינים שיתופיים, והוא דומה למושב שיתופי. אז מתגלה כי דויד הוא מנהיג פוליטי בארץ, והוא בא לשאת דברים בפני איכרי "כפר חדש".
באסיפה נתקלים ליטבק וחבריו בהתנגדות לרעיונותיהם הסוציאליים השיתופים והשוויוניים, כאשר אל מולם ניצב כוח פוליטי חדש בארץ – מפלגתו של ד"ר גאייר – אשר מציג מצע מפלה וחשוך, כשבראש טיעוניו עומדת הדרישה להפסיק את חברותם של הערבים בחברה החדשה ולהתירה ליהודים בלבד. (גאייר הוא בעל עיתון המטיף לעמדות אלו, וישנם עיתונים קואופרטיביים המתנגדים לו)
חלק מהאיכרים מתמרמרים על המצב הנוכחי וקוראים בקול כי הם תומכים בגאייר, וכך בכוונתם לעשות גם בבחירות הקרבות ב"חברה חדשה".
ליטבק "מרביץ בהם תורה", ומספר להם על מקורותיה ההיסטוריים של העבודה המשותפת והבעלות המשותפת על אמצעי הייצור, ועל היתרונות הרבים המופקים מאופן ייצור זה. לבסוף הוא קורא להם להתנגד לגזענות אותה מייצג גאייר בבחירות הקרובות. מרבית האיכרים משתכנעים ומריעים לו.
השיירה עוזבת את "כפר חדש" וממשיכה לטבריה, אל בית הוריו הזקנים של דויד ליטבק.
בטבריה הם ממשיכים להתפעל מתרומתה של החברה החדשה ליישוב הארץ ולפיתוחה. באופן אירוני, בטבריה פוגש פרידריך לוונברג גם כמה טיפוסים לא אהודים, אותם הכיר עוד באירופה. מסתבר שאותם ציניקנים בטלנים עלו אף הם לארץ, וגם להם יש מקום. למרבה הצער, הם אינם משתנים – ממשיכים בלגלוגם ובייאושם, אך ניכר היופי שבדבר שגם להם, אותם קנטרנים ומטילי ספק, יש מקום בחברה החדשה. הם בוחרים את מידת מעורבותם ואחריותם, וכך מתעצב מיקומם החברתי, בשולי החברה ולא בראשה.

פרק רביעי – פסח

בערב פסח, מתיישבים המסובים לחגוג את החג בבית הוריו של דויד ליטבק. בביקור זה הם נתקלים במכשיר דמוי טלפון הנמצא בבית, ודרכו אפשר לשמוע ידיעות שונות. בעל הבית משמיע להם את סיפורו של ג'ו לוי – סיפור הקמתה של החברה החדשה מאפס, לפני עשרים שנה. לוי מסביר כיצד נסע ברחבי העולם, עסק בשכנוע וברכישת אמצעי ייצור, והביאם לארץ, ביחד עם הון ציבורי ופרטי שיפעילם. הוא פורט בדקדוק רב את המהלכים שהובילו לבניית המפעלים, מסילות הברזל, רשתות החשמל וטלפון, את המגעים עם הבנקים, ההלוואות וההחזרים, הצרות וההתגברות עליהם. (ג'ו לוי הוא מנכ"ל חברת היהודים שהקימה את הישוב ובבחירת השם הרצל מרמז לכך שזה יכול להיות כל אחד, ג'ו לוי זה השם הכי פשוט שהוא יכל לבחור)

פרק חמישי – ירושלים

השיירה ממשיכה בסיורה בארץ ומגיעה לירושלים. להפתעת האורחים, העיר השתנתה ללא היכר – היא מבריקה, מצוחצחת ומרגשת. מספר ימים לאחר מכן מתקיימות הבחירות, כאשר המועמדים העיקריים הם מנהיגי החברה החדשה, ואל מולם אנשי מפלגתו של ד"ר גאייר הגזען. מפלגתו של גאייר מפזרת מידעים מוטעים ושמועות על ניסיונות לרמייה בבחירות מצד מנהיגי החברה החדשה, וכל שהיום ממשיך גובר החשש שאנשיו של גאייר עומדים לנצח.
לבסוף מסתבר, כי מפלגתו של גאייר נחלה מפלה גמורה, ולמעשה דויד ליטבק נבחר כציר בכמעט כל המחוזות. הוא בחר לשמש כנציג של "כפר חדש", אותו ביקר כמה ימים קודם לכן.
במקביל, נופל למשכב התינוק פריצי (בנו של דויד), וקינגסקורט הזקן נודר נדר לפיו אם יחלים פריצי, הוא ישאר בחברה החדשה לתמיד. כן מתגלה כי זוהי גם משאת נפשו של פרידריך לוונברג, אשר מלבד התרגשותו מפניה של "החברה החדשה", נרמז שהוא התאהב ברופאת העיניים סאשה אייכנשטאם. לבסוף התינוק מחלים והשניים עומדים בדיברתם והולכים אל נשיא החברה החדשה אייכנשטאם לבדוק אפשרות להתקבל לחברה החדשה. הם לא פוגשים אותו כי הוא חולה באופן מפתיע. לאחר מספר שעות מסתבר כי אייכנשטאם, שלא יכל לפגוש אותם, נפטר ממחלה פתאומית. מתכנס הקונגרס בעל 400 הצירים לבחור נשיא חדש.
שני המועמדים המובילים לבחירה הם ג'ו לוי, מנהלה הראשי של החברה החדשה אותו שמענו קודם לכן, וד"ר מארכוס, נשיא האקדמיה של החברה החדשה. לפתע מקבל דויד ליטבק מכתב בהול הקורא לו לשוב לטבריה, כי מצב אימו הזקנה והחולה החמיר. הוא עוזב את הנכוחים בקונגרס ונוסע לטבריה.
בינתיים בירכתי הקונגרס, המכונה בפי קינגסקורט "כלוב הקופים", ממשיכים הציניקנים לערוך התערבויות והשמצות על נבחרי העם. נראה, כי ג'ו לוי הוא המועמד המוביל בפער ניכר ועומד להיבחר.
הישיבה לבחירת הנשיא נפתחת, ובה מפתיעים ג'ו לוי ומרכוס בסירובם לקבל על עצמם את התפקיד. ג'ו לוי טוען כי הוא מעוניין להמשיך בתפקידו הנוכחי, ומארכוס טוען כי הוא זקן מידי, אך לא בכך העיקר – שניהם מכריזים כי ההתרחשות ב"כלוב הקופים", הפוליטיקה והעסקנות המפלגתית אינם בראש מעייניה של הציונות, וכי יש לבחור אדם אשר בחייו מייצג אידיאלים ציוניים אמיתיים. הם מציעים את…. דויד ליטבק.
ההצעה מאושרת ברוב מוחץ שלא בנוכחות ליטבק, ומברק נשלח לבית הוריו על מנת לבשרו. ליטבק מקבל את המברק ופונה לאימו החולה, על ערש דוויה. היא מספיקה לשמוע כי בנה נבחר לנשיא, ומוסרת נשמתה לבורא.

באוסטריה
בארץ ישראל

 

נאומה של חן, קומונרית מקן אשדוד, בטקס העלייה לתל חי:

אין לי מילים לתאר את עוצמת הרגע הזה ,רק לעמוד כאן על הבמה ולראות אתכם חניכי שכבת החושלים ,

שהגעתם מכל הארץ ,מהעיר מהקיבוץ והמושב כדי לציין ביחד את ארועי י"א באדר.

הסתכלו סביבכם,אתם שכבה גדולה ומגוונת ויש הרבה כח בכינוס של קהל אנשים שחולמים יחד את אותו החלום בדיוק כמו שטרומפלדור וחבריו חלמו כאן לפני 89 שנים.

החלום הוא אותו חלום , אך המציאות השתנתה.

בשנת 1920 , המאבק שחיו כאן החלוצים באופן יומיומי, היה על עצם הקיום היהודי על אדמת ארץ זו.

כיום ,המאבק הוא לא רק על קביעת הגבולות ולא על יישוב אדמת הארץ.

משימתנו המשותפת היא יצירת התוכן בתוך הגבולות הללו-תוכן של אחריות חברתית בחברה שמכילה המון עניים,אלימות, ניכור ומקדשת תחרות והשגיות.

משימתנו היא החזרת האדם למרכז בחברה שמרכזה הוא הכסף ותרבות הצריכה. אנו עושים זאת דרך החינוך , השיחה והיצירה. כך נגשים את חלומנו המשותף, ניצור ונקיים חברה שבאמת טוב לחיות בה.

יש לכם המון כוח בידיים ועם זאת אחריות רבה. רק אם תבחרו לקחת אותה ולקיים אותה, רק אז תתנו לחלום שלנו סיכוי להתגשם ולהיות למציאות היום יומית שלנו.

האחריות הזאת היא אינה דבר בלתי אפשרי- היא קיימת כבר עכשיו והיא באה ליידי ביטוי יום יומי בקינים ובמועדונים, בערים,בקיבוצים ובישובים שלנו. אל תירתעו ממנה,ואל תזניחו אותה. שאו אותה יחד כקבוצות , כחברי בוגרת בקן, כחניכים בתנועת הנוער העובד והלומד.

חניכי שכבת החושלים ,

לעבודה להגנה ולשלום,

עלו והגשימו!

רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!