שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

ביום חמישי התקיים מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. אנחנו כתנועה משתתפים במצעד הזה ובמצעדים נוספים בכל שנה. פגשנו את דיאנה הורשבסקי מקן הגבעה הצרפתית לשיחה קצרה על המצעד. "המצעד הראשון שהשתתפתי בו היה בשנה שעברה פה בירושלים והיה כיף ומרגש. אני אוהבת את המצעד ואת המטרה שלו. הדבר האהוב עלי במצעד זה האחדות שיש והאחווה בקהילה. פתאום להבין שאני לא לבד וכ"כ הרבה אנשים צועדים איתי ונלחמים על מה שחשוב. כולם מגובשים למטרה אחת- זה ממש ריגש אותי.

אני אוהבת את זה שכל שנה המצעד גדל ואנשים פחות מפחדים להגיע ולצעוד ומבינים שהם לא לבד. מרגש אותי לראות שאנשים נלחמים בעד מה שנכון, למרות שניסו להשתיק אותנו. אנשים עדין באים ובוחרים להילחם וזה מאוד חשוב בעיני. ההשתתפות במצעד חשובה לי אישית. בדיוק לפני שנה יצאתי מהארון וחודשיים אחרי זה השתתפתי במצעד. החלטתי להפסיק לפחד להביע את עצמי ולהיות מי שאני רוצה להיות. המאבק הזה היה חשוב לי גם אם לא הייתי חלק מהקהילה- מאבק לזכויות של בני אדם, מאבק לשוויון, לזה שלא יכולים להיות אנשים שנחשבים סוג ב'. מבחינתי זה להילחם לעתיד טוב יותר."

זו היא כמובן לא השנה הראשונה שקן הגבעה הצרפתית משתתף במצעד וצועד יחד כקן. ביקשנו מדיאנה שתספר קצת על היחס למצעד בקן שלה, ומה היא הייתה רוצה שהחניכים שלה ובני נוער בכלל יבינו ממצעד הגאווה

"בקן שלי עוברים על המצעד פעולות וגם אני מדריכה את החניכים שלי בשכבה ח' על הנושא. בקן שלי השיחה על הקהילה הגאה היא לא דבר מבייש, הקן הוא מקום פתוח ואפשר לדבר בו על הכל. לצעוד עם התנועה נותן לי יותר כוח. בתנועה מחנכים לשנות את החברה, ומאמינים שאנחנו אלה שנעשה את זה. צועדים יחד גוש גדול וחזק שמנסה לשנות את החברה הישראלית זה נותן הרבה כוח. אני מרגישה עם התנועה שאני יכולה לשנות משהו כי מעודדים אותי לעשות את זה.

מה שהכי חשוב לי זה שהחניכים שלי יבינו שכל אדם יכול לעשות שינוי ולהשפיע על משהו. גם אם הם רק בני נוער ובכיתה ח' ומרגישים קטנים. להראות להם שיש להם הרבה כוח ושהם יכולים לעשות דברים גדולים ויראו שהם לא לבד ושיש הרבה אנשים שצועדים ונאבקים איתם. הייתי רוצה שכל חניכי התנועה וכל בני הנוער יבינו את זה.

הייתי רוצה שכל בני הנוער יבינו שהמצעד הוא לא משהו רע, ושהקהילה היא לא משהו רע. בחברה הישראלית יש המון קבוצות שונות של אנשים, עדות שונות, דתות שונות ונטייה מינית שונה אבל זה לא משנה. כל אחד הוא בן אדם ולכולנו מגיעים אותם זכויות. שיבינו שהמצעד בא לתמוך ברעיון הזה של שוויון בין בני אדם. אני רוצה שבני נוער ידעו יותר להכיל את מי ששונה מהם. גם לי לפעמים קשה להכיל את כולם- אם משהו מעצבן אותי או לא בדעות שלי- קשה לי להכיל. אני חושבת שזה מאמץ שכולנו צריכים לקחת על עצמנו – להכיל את מי שיש לו דעות שונות, גם אם לא מסכימים על הכל צריכים לקבל אחד את השני.

אני חושבת שזה חשוב לצעוד בירושלים – למרות שזו עיר רגישה. יש פה הרבה קבוצות: חרדים, דתיים, ערבים, נוצרים, מוסלמים וחילונים – הכל מהכל. בין כל הקבוצות יש פה גם אנשים גאים – שהם גם יכולים להיות חרדים או נוצרים. חשוב להכיר בקיומנו ולא להכחיש אותו. אי אפשר לקחת מאנשים זכויות, אי אפשר לא לתת לאנשים לצעוד או להביע את עצמם כי לא מסכימים איתם. צריך להילחם בשנאה. אם נשתוק, נוותר ונשאר בבית, השנאה תגבר ויכולה לנצח. דווקא בירושלים צריך להראות שהחברה הישראלית כ"כ צבעונית ומגוונת ושאין רק סוג אחד או שניים של אנשים. החברה שלנו מגוונת וזה דבר טוב.אני חושבת שהיחס של התנועה לרצח של שירה בנקי שקרה לפני 4 שנים צריך להיות שדווקא בגלל שקרה כאן משהו כזה מפחיד אי אפשר פשוט לדרוך עלינו. אנחנו כן נקום ונלחם חזרה. אי אפשר פשוט לוותר כשקשה. התנועה צריכה לעודד את הנוער לצאת ולהילחם גם כשמפחיד. דווקא כשאנשים אחרים מנסים להשתיק אותנו."

בסוף המצעד דיאנה ביקשה להוסיף עוד משהו לדבריה, שבעינינו מסכם את הכל. "בשנה שעברה אחרי המצעד הראשון שהשתתפתי בו, הבנתי שיש שני דרכים להיאבק- להיאבק בכוח או להיאבק באהבה. זו בחירה שלנו איך לעשות את זה, אבל אני מאמינה שבסוף האהבה תמיד תנצח."

"עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ".

אם דילגתם על קריאת הציטוט של עמדת משרד העבודה והרווחה, מפני שכבר נתקלתם בו כמה פעמים בימים האחרונים, אני מציע לחזור אחורה, ולקרוא שוב. לאט. ושוב.

בימים האחרונים גועשת הקהילה הגאה והרשת סוערת – המדינה לא מאשרת ללהט"בים לאמץ ילדים. זה הפשט, ואת זה אנחנו כבר יודעים. אז על מה הרעש הגדול, ומדוע לקרוא דברים אומללים אלו שוב? כי אולי בקריאה אחרת, מסמן לנו המשרד את הבעיה האמיתית.

אין בתגובת המשרד אמירה כי להט"בים אינם יכולים להיות הורים טובים לילדים, ובכך גם תומכים מחקרים רבים. הבעיה אותה מסמן המשרד, אשר לטענתו בגינה יתעורר הקושי לילד הגדל להורים להט"בים היא "המציאות בחברה הישראלית". ובזאת צודק מאוד משרד הרווחה. הבעיה של להט"בים בישראל היא לא שאנחנו לא יכולים לאמץ ילדים. זאת אומרת, זו אכן בעיה. ומדובר באפליה קשה אל מול החוק. אך הבעיה היא עמוקה יותר.

בואו נדמיין לרגע שבעוד כך וכך חודשים ישתנה החוק, ולהט"בים יוכלו לאמץ ילדים בישראל, האם בכך ייטב מצבנו?

האם בני הנוער יפסיקו לחשוש לצאת מהארון? האם ההשפלות והבריונות בבתי הספר יפסקו?

האם סיפורי הילדים ותוכניות הטלוויזיה יפסיקו לספר לנו סיפור על אהבה מסוג אחד?

האם טרנסים וטרנסיות יוכלו למצוא תעסוקה? או פשוט ללכת ברחוב מבלי לחשוש לחייהם?

האם יפסקו ההטרדות כלפי ביסקסואלים וביסקסואליות והם יזכו להכרה בזהותם כזהות אמיתית וקיימת?

האם גברים יפסיקו להפעיל אלימות כנגד נשים?

האם שירותי הרפואה יותאמו לצרכינו? וכשנלך לרופא, נפסיק לקבל תגובות עוינות כלפי אורחות חיינו?

האם יותר לא ירצחו בני נוער להט"בים במועדוניהם או במצעדי הגאווה?

צודק משרד הרווחה. המציאות בחברה הישראלית רעה, מפלה ופוגעת בלהט"בים. אך טועה הוא טעות מרה בשלילת זכויותינו עקב כך ובבחירה בשימור המצב הקיים במקום להנהיג את החברה למקום טוב יותר. אלו הם פניה של הלהט"בפוביה בנוסחה הליבראלי, זו שלא תגיד בגלוי שזהות מינית או מגדרית אחת פחותה מרעותה, אך תפעיל כל כך הרבה אלימות כלפי כל מי שבוחר לחיות את חייו אחרת, ולבסוף תאשים אותו בכך ותשלול ממנו את זכויותיו.

"תינוק בא לעולם, מה יהא עליו? ייזרק על מעלות החיים והם כבר יכוונו אותו? או שיבוא בקהל בני האדם שמתעניינים בו, ולכן גם רוצים לכוונו? שתי האפשרויות קיימות, אלא שהתינוק בכל מקרה איננו נופל לחלל ריק. בכל אחד משני המקרים הוא יפגוש בבני אדם חיים, פועלים ומכוונים את חייהם". ברל כצנלסון

טוב עשה השר חיים כץ בגינויו את תגובת משרדו ובבקשו דחיה בדיון בנושא בכדי לגבש מחדש את עמדת המשרד (בתקווה שזו אכן תשתנה), אך גם אם נתקן את כל החוקים כולם, יש לנו דרך ארוכה לעשות בתיקון חיינו כחברה. כי כשיבואו תינוקות לעולם, אילו בני אדם הם יפגשו?

ההפגנה אליה אלך היום יחד עם חברותי וחברי מהתנועה היא ללא ספק מאבק לצדק ושוויון אשר ראוי להיאבק בעבורו, אך היא איננה חזות הכל. היא צעד אחד בתוך מאבק רחב, ועלינו להכריע בשאלה מהו המאבק אותו אנחנו רוצים להיאבק? האם לשימור המצב הקיים תוך שיפור מיקומנו (המיקום של מי מאיתנו, אגב?) היחסי בתוכו, או לשינוי אמיתי של המציאות? עלינו לזכור שבזמן שאנחנו מתלבטים בשאלות האלה, א.נשים משלמות.ים מחירים בנפשם וגופם, שהם לרוב שקופים ולא יוצאים בגינם להפגנות המוניות.

הפעולה החינוכית שאנו מקיימים בתנועה, מכוונת למאבק בגילויי הלהט"בפוביה השונים, אלו הגלויים יותר, אך גם אל הנימים העדינים של הלהט"בפוביה הנמצאים בכל אחד מאיתנו, וכמעט בכל מפגש.

את יודעת איך האור
מתמרד נגד צללים משונים,
נגד שתיקות
לא ברורות.
הגלגל מתהדק
סביבנו, טרוף של
עיניים, של פיות, של דברי
כזב ונביאי שקר.
כמו בהסתערות הזמן
המתגעשת, שולי
הפחד מצרים את שבילנו.

מונסרט אביו

בחודש האחרון צעדנו מאות חברות וחברים מהנוער העובד והלומד במצעדי הגאווה ברחובות תל אביב, באר שבע וחיפה. בשבוע הבא נקיים את טקס הנוער לציון הרצח בברנוער, בו נרצחו ליז טרובישי וניר כץ זכרם לברכה ונפצעו 11 בנות ובני נוער נוספים שנכחו במקום. בעוד שבועיים נשתתף במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, בו רק לפני שנתיים היינו עדים לרצח הנתעב של שירה בנקי זכרה לברכה.

בלב כואב, אך גם גאה, נרים את דגלינו בבירה, ונאבק את מאבקנו לשוויון לכל אדם.

 

הכותב חבר במרכז ההדרכה בנוער העובד והלומד

טקס הנוער לציון יום השנה לרצח בברנוער יתקיים במוצאי יום שבת, 29.7 בשעה 19:45 בקן הנוער העובד והלומד ברחוב טשרניחובסקי 35 בתל אביב. חניכות, מדריכים והציבור הרחב מוזמנים.

מאז שהצטרפתי לתנועה, אני מרשה לעצמי לפתוח את הפה ולעמוד מאחורי דעותיי. הצטרפתי לתנועה בסוף כיתה ח' ואפשר לומר שהגעתי בדיוק בזמן להתחיל את התהליך הזה שנקרא התבגרות. עכשיו שסיימתי י"ב, אני מסתכלת אחורה ורואה שאלו היו גם שנים לא קלות – הקושי ליצור חברויות, להבין מי אני ומה אני, ולגלות מה אני רוצה. התנועה נתנה לי מקום אמיתי להיות חשופה לעצמי ולחברה בכלל. חברותיי לקבוצה בקן הן ההשראה שלי לרדוף אחרי מה שאני מציבה לעצמי יום יום.

סוגיית אימוץ הילדים בקרב זוגות גאים מעסיקה אותי ורבים אחרים בימים האחרונים. אני רואה חברים ובני משפחה שמשתפים את רגשותיהם ברשתות החברתיות והמילים מהדהדות לי בראש ושורפות אותי מבפנים. מי זה שלוקח על עצמו לקבוע מהי משפחה? מה זו אהבה? למה משפחה המורכבת מאישה וגבר יכולה לתת יותר ממשפחה שמורכבת מאישה ואישה? או מגבר וגבר? או מדמות הורית אחת? מי יכול למדוד ולהגיד שיש אהבה אחת טובה יותר?

בימים האלה אני מרגישה שהגאווה שלי במדינה פוחתת. טוב אולי לא פוחתת אך בהחלט נשקלת. אני רואה תגובות, המגיעות מתוך כאב ותסכול, הקוראות לנוער ולאזרחים בכלל להפסיק לתת מעצמם למדינה ולחברה – לא להתגייס, לא לשלם מיסים, בעיקרון לא לקחת חלק. אבל לדעתי זה הזמן הכי קריטי לפעול בו ולקחת חלק במתרחש בחברה שלנו.

בעבורי, דווקא בתקופות כאלו, הבחירה בחינוך היא הבחירה הנכונה. לחנך את הילדים והנוער להיפתח ולהביע דעה. מדינה שבה לאזרחים אין זכויות שוות היא מדינה חשוכה ושוויון בפני החוק הוא בסיס לדמוקרטיה. אבל מעבר לרשויות יש חברה ישראלית והיא חברה אלימה ומפלה. אני רואה את זה בסביבה הקרובה שלי כמעט כל יום, באלימות שבקרב בני הנוער, ביחס המפלה כלפי בנות, בגזענות כלפי עולים או אזרחי המדינה הלא יהודים, בפחד ובבושה לצאת מהארון. החוקים משקפים את החברה, ויש לנו דרך ארוכה לעשות כחברה – וזוהי דרך החינוך. אז נכון, יש הרבה חושך להילחם בו, אבל הדרך היא להגביר את האור.

בעוד חודש אצא לחוות ההכשרה, שנת שירות בנוער העובד והלומד. תנועה שמבוססת על שוויון, כבוד, נתינה, תמיכה ואהבה.

אני והגרעין שלי, השכבה שלי, התנועה שלי לא נפסיק לחנך לטוב, להכלה, להבנה. אני אישית אשקיע את כל כוחותיי בללמד, לחנך ולנסות ליצור חברה ישראלית טובה יותר. חברה שבה מסתכלים על הנשמה שבתוך האדם, חברה מקבלת, חברה ישראלית מתוקנת לכל אזרחיה.

אני קוראת לכם לא לעמוד בצד ולראות מנגד את החושך. קומו וצאו להילחם על חיים טובים יותר!

בדיוק סיימתי לראות פרק משמח ומצער מאד בעונה השנייה של Glee, סדרה שעוקבת אחרי מקהלת בני נוער תיכונית ואחר התמודדות חבריה עם סוגיות של מערכות יחסים, אכזבות לצד ניצחונות וקשרים חבריים. בפרק הזה קורט האמל, התלמיד ההומו היחידי מחוץ לארון בבית הספר, עוזב את בית הספר אחרי חודש של בריונות הומופובית מאד אינטנסיבית ואגרסיבית, ועובר לבית ספר אחר שידוע שבו יש אפס סובלנות כלפי בריונות. כל זאת לאחר שסגל המורים וההנהלה הודיעו לו שאין בכוחם לעשות שום דבר ובעצם אמרו לו שאין להם איך להגן עליו. העיניים שלי לא נשארו יבשות בסוף הפרק הזה.

אני רוצה לספר לכם משהו שלא הרבה א.נשים סביבי יודעים.ות – בכיתה י' עברתי בית ספר. זאת לאחר שהייתי גם הנער היחיד מחוץ לארון בכל בית הספר, על שבע השכבות בו. בכיתה ח' יצאתי מהארון בפני חברות בכיתה שלי והשמועה לא המתינה עד סוף היום להגיע לאוזניים של כל בית הספר. מאז ספגתי הרבה מאד עלבונות, אבל אף אחת מהן לא נכנסה ללב שלי. מאז התחילו להגיע גם הטרדות מיניות בצורה מילולית, עם תנועות ותיאורים. ההתעללות המשיכה לכל מיני דברים אכזריים כמו לשים לי מסטיקים בשיער בצורה שחברות שלי היו צריכות לגזור את כל החלקים בשיער עם המסטיק. או למשל לקחת לי את הכובעים המסוגננים מאד שלי, או את הפונצ'ו הסגול שהשאלתי מאחותי ולא להחזיר. זה המשיך לזריקת אבני חצץ לכיווני כשמורות רואות ולא מגיבות, כסאות שעפו והוחלקו לכיווני במסדרון של שכבת יא' ואפילו ניסיון של אחד התלמידים לכבות עליי סיגריה במועדון הנוער השכונתי אחרי בית ספר.

כל זה נעשה כשאני לא יכול לספר להורים, כי אני בארון מולם, וצוות בית הספר היה כל כך גידם אל מול הסיטואציה שהייתי בה כי הם פשוט לא יכלו להתמודד עם ההומופוביה שלהםן עצמןם. חוץ ממורה אחת קסומה, שמה בישראל צילה דגן שאני עדיין בקשר איתה, שכבר בכיתה ח' אמרה לי שהמקיף השש שנתי שלמדתי בו בבת ים לא בשבילי. פניתי בכיתה י' אל היועצת בבקשה שייצרו איזושהי תוכנית חינוכית להתמודד עם ההומופוביה בבית הספר ושמורות חייבות להתערב יותר. הייתי כבר מדריך בעצמי בנוער העובד והלומד והבנתי קצת איך מערכת חינוך אמורה לעבוד. תגובתה, וזה ציטוט כמעט מדויק: "אתה בוחר להציג את עצמך כשונה, יש לזה מחירים". המשך השיחה והמשפט השאירו אותי המום! היא תיארה לי את מה שהמורים בתיכון "מקינלי-היי" מהסדרה Glee תיארו לקורט – שאין להםן דרך להגן עליי.

לקח לי כמה שבועות להתעשת, תפסתי את עצמי ואמרתי לאמא שאני רוצה לעבור בית ספר אחר בבת ים. מה גם שהייתה שם מגמת תיאטרון שזה הדבר הכי נכון בעולם בשבילי. בתיכון החדש חיכתה לי חוויה אחרת לגמרי! אפס בריונות כלפי היותי הומו. היו אמנם רק עוד כמה מחוץ לארון, אבל הייתה לפחות היסטוריה בית ספרית והווה של להטב"קים מחוץ לארון. לא ספגתי יותר אלימות ועלבונות. אני לא יכול להגיד שלא הייתה הומופוביה ושלא הייתי צריך להתמודד עם הבדידות של להיות הומו יחיד בכיתה, אבל גופנית הרגשתי בטוח.ה.

היום במבט לאחור, הפסדתי בקרב מול ההומופוביה המטורפת שהשתוללה במסדרונות של התיכון הקודם שלי, אבל הרווחתי את עצמי ואת החוויה המושלמת של מגמת התיאטרון שהיא בדיוק המקום להיות בו הומו מחוץ לארון ולהרגיש מדהים עם עצמך. לאותה עידני בן.ת ה13-15 לא היה סיכוי להתמודד בעצמו מול השנאה והאלימות, והמבוגרים בסיטואציה היו פסיביים לגמרי עד כדי לא קיימים, ולחברות והחברים שלי לא היו כלים בכלל להבין, הם פשוט נשארו נחמדות ותומכות, ואם היה צריך גם עמדו ועשו שריר מול מי שבא מולי. אנחנו, מדריכים ומדריכות בנוער העובד והלומד, חייבות להיות כתובת ומענה אמיתי. בני ובנות הנוער ככלל צריכות עוד כלים להתמודד, וצריכות אותנו כדי להתחנך למציאות אחרת מוגנת ומגוונת יותר.

 

רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!