שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

"וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם" (עמוס, ט' י"ד)

עמוס היה אחד מנביאי התוכחה הגדולים שידעו עם ישראל, בזמנו העם היה מפולג לשני מעמדות. האחד- מעמד עשיר, שידע מותרות וחייו שגשגו, והשני- איכרים אשר לא ראו שכר בעמלם, חיו בעוני ונאלצו להשתעבד למעמד העליון. עמוס ניסה למגר את הפערים הכלכליים ולהנחיל את קדושת החיים ושוויון ערך האדם כמוסר האוניברסלי של עם ישראל.

בשם השוויון

ביום חמישי, ל' מרחשון התשע"ט, אחרי חמישה ימי מסע מהבית שלהן בעוטף עזה, הגיעו נערות ונערים אל גן הורדים בירושלים. הן צעדו מממקום מוכה אפר ועשן, בו הן נמצאות באיום מתמיד על חייהן, וכל זאת בשם קדושת חייהן. אני כחניכה בחוות ההכשרה של גרעין געש בפתח תקווה הייתי שם, כי הילדות של כולנו צריכה להיות שקטה ובטוחה, בשם שוויון ערך האדם.

החיים בעוטף ישראל הם חיים קשים, מאז תחילת רעיון הציונות הקיבוצים והישובים שעטפו את ישראל שימשו כחומת המגן הפיזית אל מול אויבנו, אם כי היתכן שאנשים ילכו לגור באזור מסוכן כמו עוטף עזה ללא אמונה בצדקת דרכם?

עוטף ישראל אינו איזו אשליה ואינו איזו שהיא סיסמא שתפקידה ליצור אמפתיה ציבורית- זו מציאות. אנשים שגרים בעוטף ישראל חיים את ההבנה וההכרה שקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו מובן מאליו, והם חיילי המשמר הכי גדולים שלה בעצם ההתיישבות בגבולות הבית של עמנו.

אנשי הגבול

עוטף ישראל היא המציאות בגליל העליון, בגולן, בבקעת הירדן ובעוטף עזה. אין זו מציאות אחודה, שכן הפעם האחרונה בה נשמה אזעקה בביתי שבעמק הירדן, היתה באמצע 2006, כמה ימים לפני שנכנסתי בשערי בית הספר ושלשלתי שקל לקופה של קק"ל. בראש הנקרה נשמעה האזעקה האחרונה לפני כחמש שנים, ואילו בגבול עזה, תושמע אזעקה בעוד דקה. המשותף לכל אותם אזרחים הוא הנכונות לומר כי גבולות המדינה אינם מופקדים בידי אף אחד מלבד אזרחיה, והתיישבות היא זו הקובעת את גבולותיה, לפחות כך האמינו לפני קום המדינה.

אותם בתים, שדות ומפעלים שקיימים כמה מטרים מהגבול, הם אלה השומרים על גבולות המדינה. הרי הכי פשוט זה לומר "בשביל מה?" ולעזוב. לעבור לחיות אי שם בגוש דן, ולמרות הצפיפות והמירוץ הבלתי נגמר, אין שם סכנת חיים כו זו שבעוטף. אנשים חיים שם, עובדים מדי יום, לומדים בבית ספר, וחורשים שדות, ולא כי אין להם לאן ללכת, אלא כי הם ציונים שאוהבים את המדינה שלהם ומחוייבים לה, וכי הם מבינים ש"אם לא נעמוד על הנגב – לא תעמוד תל אביב" (דוד בן-גוריון).

במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו.

ביום ראשון לפני כמעט שנתיים, י"ט בכסליו התשע"ז, עלו חקלאים על כליהם מכל רחבי הארץ אל גן הורדים בירושלים. חקלאים מרחבי הארץ כדי להגיש שהעבודה שלהם, עבודה עברית, היא שליחות בקנה מידה לאומי. שהם בזיעת אפם עוקרים את גידוליהם כי לא משתלם למכור אותם. שהם סופגים טרור שפוגע אנושות בשדותיהם ופרנסתם. הם אלו שדורשים את זכותם לעבוד את האדמה שהובטחה לעם ישראל לפני יותר מ-2000 שנים, ולא להילחם על חייהם ולשרוד, אלא לחיות בכבוד, ולהיות גאים בפרי עמלם הציוני. אני כחניכה בשכבה י"א בקן עמק הירדן הייתי שם, כי חקלאות היא דבר הסובב את החיים בעמק, שקיבוציו קמו על בסיס המשק החקלאי. המחאה הזו מסמלת את קיום הציונות המתיישבת והעובדת, מתוך רצון להקים במדינת ישראל הריבונית משק מפותח האחראי על עצמו, ולומר בשם שוויון ערך האדם, שהעבודה הזו ממש לא שווה פחות.

מאז צינור המים הראשון שהועבר להתיישבות בנגב אי שם לפני קום המדינה מכורח המציאות, עברו יותר מ-70 שנים, וכבר פורחים שדות ומטעים בציית המדבר, ופיתוחים טכנולוגיים פרי עמל הציונות מסייעים לגדל גידולים איכותיים מאין כמוהם. המדבר אותו מדבר, ואנשים מפריחים את שממתו יום יום בעמל כפיים משגע, ומובילים ענף גידולי שדה מרהיב המייצא יבול איכותי בתקנים מחמירים. החקלאים האלו משקיעים את כל מרצם והונם לשדותיהם, לגידול איכותי ועברי, ובכל זאת הממשלה ממשיכה להעלים עין מהטרור המופנה כלפיהם, וכן ליבא ללא מס יבול תוצרת חוץ ובו בזמן גם לייצא את ערכיה הציוניים.

החקלאים, גם שנתיים לאחר מחאתם, עדיין סובלים מטרור ואיומים על משקיהם, פרנסתם וחייהם. הם חיים בחובות כי המדינה שלהם, שחוקיה אמורים להגן עליהם, בוחרת לא לשים את שוויון ערך האדם והעבודה העברית כנר לרגליה. אזרחי ואזרחיות העוטף, ששגרת חייהם רוויה בטרור ואיומים, מוחים מחאה אחות למחאת החקלאים- הם מעוניינים שיכירו בשגרת חייהם כדבר בעל ערך שווה לכל אדם, והתרבות שהם מנסים ליצור, בין אם התיישבות בגבולות ובין אם חקלאות, היא בעלת ערך לאומי. הם לא אנשים מהאליטה הפיננסית של ישראל, והם לא גרים במטרופולין. והחיים שלהם לא שווים פחות.

אידאל הציונות הוא אידאל מתחדש, המפרה את עצמו כל יום ביומו. החקלאים ותושבי עוטף ישראל הם אלו שמבינים שיש להם חלק באידאל הזה, הם מבינים שבלעדיהם חלקים בציונות יתנוונו, בין אם גבולות המדינה הציונית ובין אם העבודה העברית המבססת משק אוטונומי. מחאתם של שתי קבוצות האזרחים האלו סופה להתלכד לכדי מאבק אנושי לשוויון ערך האדם וקדושת החיים, בשם הציונות.

שחר והחברים בעמק הירדן

אני גרה במרכז הארץ.
רוב הזמן אני לא כל כך מתעניינת במהדורת החדשות ויותר עסוקה בשלי. שמעתי על מילים כמו "ההסלמה בדרום" או מושגים כמו צבע אדום, אבל תמיד שייכתי אותם למלחמות רחוקות.
שנה שעברה הדרכתי במסע עוטף ישראל ולמדתי המון דברים חדשים שלא ידעתי קודם. ידעתם שיש חקלאים שעובדים את האדמה ממש סמוך לעזה? שהשדות האלה הם מה שמפריד בינינו לבין עזה? אם אף אחד לא היה גר שם, לא היה גבול! זה שהם בוחרים לגור שם זה לא מובן מאליו בכלל. הרי כל אחד יכול להגיד לעצמו שהוא לוקח את הרגליים ועוזב כי מי ירצה לחיות שם? עצם זה שהם נשארים שם כל יום, למרות הטילים, ולמרות הבלוני תבערה. – זו פטריוטיות.


במסע טיילנו בכל האזור, והיה גם מצפה שבו ממש ראינו את עזה. זה היה ממש קרוב. מסתבר שהמציאות של ההסלמה ששמעתי עליה היא מציאות יום יומית ל-84 אלף איש שחיים שם. גיליתי על כמה המצב הביטחוני מסוכן, ושאנשים גרים בצורה כזו. ילדים גדלים לילדות כזו.
ואני זוכרת שבהכנה למסע שאלתי במעגל, למה בכלל שמישהו ירצה לגור שם?? למה בכלל נשארים במקום כזה? מי ירצה לחטוף רקטות כל היום? במקום מרוחק ומסוכן?
ובהכנה קיבלתי תשובות. אבל רק כשיצאתי למסע, הבנתי אותן. גיליתי איזו חשיבות לאומית יש לזה. שזו שמירה על הגבולות, שמירה על המדינה שלנו.

נפגשים עם הצועדים

אתמול ישבנו במעגל עם בני נוער שצועדים לירושלים במחאה על המצב הזה. מתוך 25 איש הם היו בערך 10. הם סיפרו כל אחד מהם על מקרה שקרה להם שקשור למצב הביטחוני המסוכן. סיפרו על איך זה לגדול שם בתור ילד, סיפרו על המציאות בפועל וכמה זה מפריע לשגרת חיים שלהם. מישהי במעגל שאלה אם הם חשבו אי פעם לעזוב? ואחד מהם ענה שבחיים לא עלתה לו המחשבה הזו.

אני מחבקת את כל תושבי עוטף ישראל, מחזקת מרחוק, ומקווה שהמדינה תחליט לקחת בידיים את המציאות הקשה הזו ולמצוא פיתרון הגון.

נפגשים עם הצועדים במודיעין

נשאו דברים ח"כ איתן ברושי, ראש מוא"ז מנשה אילן שדה, מנהל המנהל לחינוך התיישבותי בני פישר, דוברת גרנות גל מוסיוב, נציג דרור מטעים חינוכיים מתן אלפסי ומפמ"ר חקלאות ומנהל חוות חקלאיות אבי אלקיים.
ריגשה את הנוכחים ענבל סיבוני, מתל עדשים, רפתנית וחקלאית ממשיכה: "תמיד אבא שלי אמר לי תלמדי הכל "רק לא רפת". שתמיד יהיו לך עוד אופציות. בגיל 24, כשהתחלתי לימודים אקדמאים, אבא שלי חלה במחלת סרטן ותוך חצי שנה נפטר. הבנתי שצריך לקבל החלטה של להיות או לחדול. כל חיי אבא שלי סימן אותי כבת ממשיכה כי תמיד נמשכתי לרפת. עברנו שנים לא פשוטות במשק, היו המון רפורמות, היינו במצבים לא פשוטים, הפסדנו המון כסף והיינו צריכים להשקיע כדי להישאר על המפה. הרבה פעמים הייתי רואה שאבא שלי עייף ושדי, נמאס לו. ובכל זאת, היה לו חשוב שיהיה מי שימשיך את המפעל המשפחתי. אני זוכרת את היום שהודעתי לו שאני רוצה לקחת את זה על עצמי. היה לו ניצוץ בעיניים של "עכשיו אני יכול ללכת."

 

"מי שלא יעבד את האדמה, יאבד אותה, ויאבד את זכות הקיום שלו עליה." ענבל סיבוני, רפתנית מתל עדשים.

שאלו אותי: מה לאישה ולעבודה המלוכלכת ברפת? עניתי: גם לנשים יש מקום ברפת. אבל למה לי להיות חקלאית? בתור התחלה זו הייתה הצוואה של אבא שלי, אבל גם הבנתי שזה משהו שאני אוהבת ושחונכתי אליו, מתוף הבנה כי מי שלא יעבד את האדמה, יאבד אותה, ויאבד את זכות הקיום שלו עליה. זה החינוך שקיבלתי, זה "האני מאמין שלי". חשוב לי להיות חלק מתעשיית המזון של מדינת ישראל. לדעת שבכל מצב בטחוני אני אמשיך לקיים ואת החקלאות ואני אמשיך לדאוג שלכל אחד יהיו מוצרים מזון בסיסיים בבית. אסור לנו להיות תלויים בייבוא, בחמאה מפולין או בעגבניות בעזה. לאורך כל הגבולות יושבים חקלאיים שמגדלים את הגידולים החקלאיים הטובים בעולם וביום שיפסיקו יפגעו גבולות ארצנו. אני חושבת שהתפקיד שלנו כאנשי חינוך הוא להכניס את התכנים של החקלאות לכל התהליכים החינוכיים."

מתן אלפסי, חבר תנועת דרור ישראל וחקלאי מדרור מטעים חינוכיים בקיבוץ רביד: "לימדו אותנו לחשוב שמי שרוצה להיות חברתי וחינוכי לא יכול להיות יעיל וכלכלי. אנחנו ניסינו להוכיח שאפשר גם וגם, לעשות חקלאות חינוכית ורווחית. גילינו שמי שיש לו למה יכול לשאת כל איך. היום בני נוער וצעירים מחזיקים את העבודה במטע, מגיזום ועד קטיף, מגיעים לשבוע של עבודה ולומדים להתאהב בעבודה החקלאית."

 

ח"כ איתן ברושי: "אין חקלאות בלי חקלאים, אין התיישבות בלי מתיישבים, איןן חקלאות בלי ציונות."

הכנס התקיים כחלק מ"שבוע החינוך לחקלאות" אשר התקיים השנה לראשונה, במטרה לעורר את השיח על חשיבותה של החקלאות בישראל, על מקומה בסדר היום הציבורי, בהתיישבות, בשמירה על הגבולות ועל הביטחון התזונתי. שבוע החקלאות בהובלת "מרכז הדרכה אלומה" שהוקם ע"י הנוער העובד והלומד כלל בין היתר שיעורי חברה בבתי ספר, מפגשים של בני נוער עם חקלאיים, פעולות בתנועות הנוער ועוד. בין הגופים המשתתפים: תנועות הנוער בישראל, מנהל חברה ונוער, תנועת המושבים, התנועה הקיבוצית, מרכז המועצות האזוריות, החממה האקולוגית עין שמר, גרנות.

השבוע (12-17/2/2017) יתקיים לראשונה בישראל שבוע החינוך לחקלאות במטרה לעורר את השיח על חשיבותה של החקלאות בישראל, על מקומה בסדר היום הציבורי, בהתיישבות, בשמירה על הגבולות ועל הביטחון התזונתי של מדינת ישראל כמו גם כערך מכונן באתוס הציוני ובהקמת המדינה. שבוע החקלאות, המשותף לתנועות ולארגונים השונים הפועלים בהתיישבות בהובלת "מרכז הדרכה אלומה", יהיה גדוש בפעילויות חינוכיות בנושא חשיבות החקלאות בישראל. ביו הגופים המשתתפים: תנועות הנוער בישראל, מנהל חברה ונוער, תנועת המושבים, התנועה הקיבוצית, מרכז המועצות האזוריות, החממה האקולוגית עין שמר וגרנות.

השבוע מציב את הקשר בין חיי היומיום שלנו לחקלאים ולתוצרתם על סדר היום וכולל פעילות חינוכית והתנסותית בתנועות הנוער בהן פעילות לשכבות ההדרכה ולשכבות הבוגרות, מפגשים של נוער מההתיישבות עם חקלאים, בבתי ספר יעברו שיעורי חברה בנושא ע"י חניכי הבוגרות בתנועות הנוער. בנוסף  פעילות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמאלי בערים ויישובים בהיקף רחב.

ביום חמישי ה-16 לפברואר יתקיים כנס "מתחברים לשורשים" להעשרה ערכית ותכנית בנושא מאבק החקלאים. הכנס יתקיים בחממה האקולוגית בעין שמר. בכנס ייקחו חלק עובדי חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי מהמועצות האזוריות, נציגי תנועות הנוער ומדריכי נוער. יישאו דברים ח"כ איתן ברושי, ראש מוא"ז מנשה אילן שדה, יו"ר ממ"א ראש מוא"ז לב שרון עמיר ריטוב, מנהל המנהל לחינוך התיישבותי בני פישר, דוברת גרנות גל מוסיוב, נציג דרור מטעים חינוכיים מתן אלפסי ומפמ"ר חקלאות ומנהל חוות חקלאיות אבי אלקיים. בנוסף יתקיים סיור בחממה האקולוגית עין שמר ומעגלי שיח בנושא.

אלומה הוא מרכז הדרכה שהוקם ע"י הנוער העובד והלומד ומטרתו להוות לב פועם לפעילות החינוכית במרחב ההתיישבותי. פעילות אלומה כוללת הכשרת מדריכי ילדים ונוער, מדריכים בכפרים הערביים, הדרכת קבוצות צעירים, ליווי מחלקות הנוער וליווי צוותי חינוך. אנו מבקשים לחזק מערכות החינוך הקיימות, ולתת להם כלים ליצירת מערך הדרכה איכותי, עשיר בתכנים. ולכן אלומה פועלת בשיתוף עם מחלקות הנוער ועם גופים נוספים במרחב.

עידית תדהר, רכזת "מרכז הדרכה אלומה": "בשנים האחרונות מוביל משרד האוצר מדיניות שחונקת את החקלאות הישראלית ופעם אחר פעם זועקים החקלאים בענפים השונים על הפגיעה בהם. אנחנו מאמינים שהגיע הזמן להפוך את המאבק על השמירה על החקלאות לשיח ערכי, חינוכי שבמרכזו אהבת הארץ, השמירה על חברה עובדת ויצרנית. אני מאמינה שכל נערה ונער יכולים להתחבר לערכים אלה ולהוביל את הדור הבא של החקלאיים בישראל. ט"ו בשבט הוא חג המסמל את הקשר בין אדם לאדמתו והשנה נציין אותו בסימן הקשר בין יצירה לעבודת האדמה."

לאירוע בפייסבוק של שבוע החינוך לחקלאות: https://www.facebook.com/events/1618376158469481/

רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!