שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

את ברכת "העבודה" קיבלנו מפיו של עופר ליברמן, חקלאי בקיבוץ ניר עם, דובר הקיבוץ. הענקנו לעופר את "אות החקלאות", כהוקרה על פעילותו הענפה בתחום החקלאות בנגב המערבי בשנה מאתגרת לחקלאות באיזור זה, בה נאלצים עופר וחבריו החקלאים להתמודד עם טרור מתמשך של הפגזת יישובי העוטף ושריפת שדותיהם. עופר בירך אותנו על קיום המסע ועל פעולתנו החינוכית וההתיישבותית באיזור העוטף.

את ברכת "ההגנה" קיבלנו מפיהם של מתן לוי ואיתי שגב, חברי תנועה משכבת ת"ג, המשרתים כלוחמים בגבול עזה בגדוד 50 בנח"ל. הענקנו להם את סיכת "עוטף ישראל" כהוקרה על פעילותם כלוחמים וכחברי תנועה.

את ברכת "השלום" קיבלנו מפיהן של מדריכות שכבת ח', חברות שכבת הגרעין, שכבת י"ב, שאיחלו לנו להתמיד להאמין בשלום ולחזק בקנים את כוח העמידה של החברה הישראלית אל מול מציאות של טרור מתמשך.

את ברכת "עלה והגשם" קיבלנו מפי הצוות המרכז של המסע, שחיזקו את בחירתם של המד"ציות והמש"ציות לשאת על כתפיהן את תנועתינו, את חניכיה ואת אתגריה.

המסע, שנברא לאחר הקיץ של מבצע "צוק איתן", כבר הפך למסורת וחוגג 5 שנים.

נאחל שיביא איתו בשנה הבאה את השלום.
לעבודה, להגנה ולשלום – עלו והגשימו!

"וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם" (עמוס, ט' י"ד)

עמוס היה אחד מנביאי התוכחה הגדולים שידעו עם ישראל, בזמנו העם היה מפולג לשני מעמדות. האחד- מעמד עשיר, שידע מותרות וחייו שגשגו, והשני- איכרים אשר לא ראו שכר בעמלם, חיו בעוני ונאלצו להשתעבד למעמד העליון. עמוס ניסה למגר את הפערים הכלכליים ולהנחיל את קדושת החיים ושוויון ערך האדם כמוסר האוניברסלי של עם ישראל.

בשם השוויון

ביום חמישי, ל' מרחשון התשע"ט, אחרי חמישה ימי מסע מהבית שלהן בעוטף עזה, הגיעו נערות ונערים אל גן הורדים בירושלים. הן צעדו מממקום מוכה אפר ועשן, בו הן נמצאות באיום מתמיד על חייהן, וכל זאת בשם קדושת חייהן. אני כחניכה בחוות ההכשרה של גרעין געש בפתח תקווה הייתי שם, כי הילדות של כולנו צריכה להיות שקטה ובטוחה, בשם שוויון ערך האדם.

החיים בעוטף ישראל הם חיים קשים, מאז תחילת רעיון הציונות הקיבוצים והישובים שעטפו את ישראל שימשו כחומת המגן הפיזית אל מול אויבנו, אם כי היתכן שאנשים ילכו לגור באזור מסוכן כמו עוטף עזה ללא אמונה בצדקת דרכם?

עוטף ישראל אינו איזו אשליה ואינו איזו שהיא סיסמא שתפקידה ליצור אמפתיה ציבורית- זו מציאות. אנשים שגרים בעוטף ישראל חיים את ההבנה וההכרה שקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו מובן מאליו, והם חיילי המשמר הכי גדולים שלה בעצם ההתיישבות בגבולות הבית של עמנו.

אנשי הגבול

עוטף ישראל היא המציאות בגליל העליון, בגולן, בבקעת הירדן ובעוטף עזה. אין זו מציאות אחודה, שכן הפעם האחרונה בה נשמה אזעקה בביתי שבעמק הירדן, היתה באמצע 2006, כמה ימים לפני שנכנסתי בשערי בית הספר ושלשלתי שקל לקופה של קק"ל. בראש הנקרה נשמעה האזעקה האחרונה לפני כחמש שנים, ואילו בגבול עזה, תושמע אזעקה בעוד דקה. המשותף לכל אותם אזרחים הוא הנכונות לומר כי גבולות המדינה אינם מופקדים בידי אף אחד מלבד אזרחיה, והתיישבות היא זו הקובעת את גבולותיה, לפחות כך האמינו לפני קום המדינה.

אותם בתים, שדות ומפעלים שקיימים כמה מטרים מהגבול, הם אלה השומרים על גבולות המדינה. הרי הכי פשוט זה לומר "בשביל מה?" ולעזוב. לעבור לחיות אי שם בגוש דן, ולמרות הצפיפות והמירוץ הבלתי נגמר, אין שם סכנת חיים כו זו שבעוטף. אנשים חיים שם, עובדים מדי יום, לומדים בבית ספר, וחורשים שדות, ולא כי אין להם לאן ללכת, אלא כי הם ציונים שאוהבים את המדינה שלהם ומחוייבים לה, וכי הם מבינים ש"אם לא נעמוד על הנגב – לא תעמוד תל אביב" (דוד בן-גוריון).

במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו.

ביום ראשון לפני כמעט שנתיים, י"ט בכסליו התשע"ז, עלו חקלאים על כליהם מכל רחבי הארץ אל גן הורדים בירושלים. חקלאים מרחבי הארץ כדי להגיש שהעבודה שלהם, עבודה עברית, היא שליחות בקנה מידה לאומי. שהם בזיעת אפם עוקרים את גידוליהם כי לא משתלם למכור אותם. שהם סופגים טרור שפוגע אנושות בשדותיהם ופרנסתם. הם אלו שדורשים את זכותם לעבוד את האדמה שהובטחה לעם ישראל לפני יותר מ-2000 שנים, ולא להילחם על חייהם ולשרוד, אלא לחיות בכבוד, ולהיות גאים בפרי עמלם הציוני. אני כחניכה בשכבה י"א בקן עמק הירדן הייתי שם, כי חקלאות היא דבר הסובב את החיים בעמק, שקיבוציו קמו על בסיס המשק החקלאי. המחאה הזו מסמלת את קיום הציונות המתיישבת והעובדת, מתוך רצון להקים במדינת ישראל הריבונית משק מפותח האחראי על עצמו, ולומר בשם שוויון ערך האדם, שהעבודה הזו ממש לא שווה פחות.

מאז צינור המים הראשון שהועבר להתיישבות בנגב אי שם לפני קום המדינה מכורח המציאות, עברו יותר מ-70 שנים, וכבר פורחים שדות ומטעים בציית המדבר, ופיתוחים טכנולוגיים פרי עמל הציונות מסייעים לגדל גידולים איכותיים מאין כמוהם. המדבר אותו מדבר, ואנשים מפריחים את שממתו יום יום בעמל כפיים משגע, ומובילים ענף גידולי שדה מרהיב המייצא יבול איכותי בתקנים מחמירים. החקלאים האלו משקיעים את כל מרצם והונם לשדותיהם, לגידול איכותי ועברי, ובכל זאת הממשלה ממשיכה להעלים עין מהטרור המופנה כלפיהם, וכן ליבא ללא מס יבול תוצרת חוץ ובו בזמן גם לייצא את ערכיה הציוניים.

החקלאים, גם שנתיים לאחר מחאתם, עדיין סובלים מטרור ואיומים על משקיהם, פרנסתם וחייהם. הם חיים בחובות כי המדינה שלהם, שחוקיה אמורים להגן עליהם, בוחרת לא לשים את שוויון ערך האדם והעבודה העברית כנר לרגליה. אזרחי ואזרחיות העוטף, ששגרת חייהם רוויה בטרור ואיומים, מוחים מחאה אחות למחאת החקלאים- הם מעוניינים שיכירו בשגרת חייהם כדבר בעל ערך שווה לכל אדם, והתרבות שהם מנסים ליצור, בין אם התיישבות בגבולות ובין אם חקלאות, היא בעלת ערך לאומי. הם לא אנשים מהאליטה הפיננסית של ישראל, והם לא גרים במטרופולין. והחיים שלהם לא שווים פחות.

אידאל הציונות הוא אידאל מתחדש, המפרה את עצמו כל יום ביומו. החקלאים ותושבי עוטף ישראל הם אלו שמבינים שיש להם חלק באידאל הזה, הם מבינים שבלעדיהם חלקים בציונות יתנוונו, בין אם גבולות המדינה הציונית ובין אם העבודה העברית המבססת משק אוטונומי. מחאתם של שתי קבוצות האזרחים האלו סופה להתלכד לכדי מאבק אנושי לשוויון ערך האדם וקדושת החיים, בשם הציונות.

שחר והחברים בעמק הירדן

אני גרה במרכז הארץ.
רוב הזמן אני לא כל כך מתעניינת במהדורת החדשות ויותר עסוקה בשלי. שמעתי על מילים כמו "ההסלמה בדרום" או מושגים כמו צבע אדום, אבל תמיד שייכתי אותם למלחמות רחוקות.
שנה שעברה הדרכתי במסע עוטף ישראל ולמדתי המון דברים חדשים שלא ידעתי קודם. ידעתם שיש חקלאים שעובדים את האדמה ממש סמוך לעזה? שהשדות האלה הם מה שמפריד בינינו לבין עזה? אם אף אחד לא היה גר שם, לא היה גבול! זה שהם בוחרים לגור שם זה לא מובן מאליו בכלל. הרי כל אחד יכול להגיד לעצמו שהוא לוקח את הרגליים ועוזב כי מי ירצה לחיות שם? עצם זה שהם נשארים שם כל יום, למרות הטילים, ולמרות הבלוני תבערה. – זו פטריוטיות.


במסע טיילנו בכל האזור, והיה גם מצפה שבו ממש ראינו את עזה. זה היה ממש קרוב. מסתבר שהמציאות של ההסלמה ששמעתי עליה היא מציאות יום יומית ל-84 אלף איש שחיים שם. גיליתי על כמה המצב הביטחוני מסוכן, ושאנשים גרים בצורה כזו. ילדים גדלים לילדות כזו.
ואני זוכרת שבהכנה למסע שאלתי במעגל, למה בכלל שמישהו ירצה לגור שם?? למה בכלל נשארים במקום כזה? מי ירצה לחטוף רקטות כל היום? במקום מרוחק ומסוכן?
ובהכנה קיבלתי תשובות. אבל רק כשיצאתי למסע, הבנתי אותן. גיליתי איזו חשיבות לאומית יש לזה. שזו שמירה על הגבולות, שמירה על המדינה שלנו.

נפגשים עם הצועדים

אתמול ישבנו במעגל עם בני נוער שצועדים לירושלים במחאה על המצב הזה. מתוך 25 איש הם היו בערך 10. הם סיפרו כל אחד מהם על מקרה שקרה להם שקשור למצב הביטחוני המסוכן. סיפרו על איך זה לגדול שם בתור ילד, סיפרו על המציאות בפועל וכמה זה מפריע לשגרת חיים שלהם. מישהי במעגל שאלה אם הם חשבו אי פעם לעזוב? ואחד מהם ענה שבחיים לא עלתה לו המחשבה הזו.

אני מחבקת את כל תושבי עוטף ישראל, מחזקת מרחוק, ומקווה שהמדינה תחליט לקחת בידיים את המציאות הקשה הזו ולמצוא פיתרון הגון.

נפגשים עם הצועדים במודיעין

אז תגידי, מה הוביל אתכם לארגן את הצעדה הזאת?

בגדול זה רעיון של "נמאס" וצריך לעורר תשומת לב ולראות שיש פה אנשים ושאנחנו לא שקופים, שאנחנו כאן. אם זאת המדינה ואם זאת הממשלה. להגיד "אנחנו גם פה", באותה מידה שיש אזרח בת"א, בראש פינה או בכל מקום אחר. זה בא מהמקום הזה של "נמאס". שישי שעבר היה שישי בין הקשוחים שהיו לנו כבר הרבה זמן ופתאום זה מעורר לך את המחשבה ואתה אומר "8 חודשים של שריפות, של עפיפונים, בלונים, זו לא שגרה הגיונית". אם הממשלה לא תעשה עם זה משהו, אנחנו נעשה עם זה משהו. זה הגיע מהמקום הזה.

וואו. את אומרת 8 חודשים של שריפות, אז איך נראה בעצם סדר היום שלכם בחיים כרגע?

סדר היום הוא כרגע בלונים כל היום. אנחנו קמים בבוקר עם בלון והולכים לישון עם בלון. יש כל הזמן ריח של עשן, מדורה, ריח של שרוף. זה משהו שמלווה אותך כל היום, 24/7. אני לא מקצינה את זה, זו באמת המציאות. זה נורא קל לשלוח בלונים, זה מאוד זול וזו המציאות שלנו.

זה באמת לא כמו טילים, זה פשוט בא.

כן, זה פשוט וזה הורס באותה מידה. זה שובר אותנו באותה מידה. בעיקר זה שלא מצאנו לזה פתרון, זה מאוד מחזק אותם.

בצעדה עם חברים נוספים

זה הזמן להתעורר

אז מה המסר שלכם לציבור, לחברה הישראלית?

נראה לי ש"להתעורר". אנחנו מצפים שישימו לב. אנחנו מאמינים שאם במשך 8 חודשים זה היה קורה במקום אחר, זה לא היה ממשיך. קל מאוד להגיד "הם בעוטף, הם רגילים", "הם מכירים את המציאות הזאת, הם יודעים להתמודד", אז "בוא לא נגיע להסדר" או "בוא נמשוך את ההסדר" או "בוא לא נזדרז". העוטף מצד אחד רוצים להראות שהם חזקים ויודעים להתמודד עם הכל אבל מצד שני, וואלה, אנחנו לא רוצים להתמודד עם דברים כאלה. אין סיבה שזו תהיה המציאות היומיומית שלנו. זה המסר בגדול, להתעורר על החיים שלנו – האזרחים, הממשלה, אפילו אנחנו, אנחנו צריכים להביא בעצמנו את המציאות שאנחנו רוצים.

להיות שם אחד בשביל השני

בתור מדריכה, מש"צית, מישהי עם הרבה עשייה בתנועה, איך את מדריכה את החניכים שלך על הנושא הזה?

אין לי מה להדריך אותם על הנושא הזה. כל ילד בעוטף יודע להתמודד. מה שאנחנו כנוער בעוטף צריכים זה לחזק אחד את השני, להיות שם אחד בשביל השני – לשאול, לדאוג, לראות מה קורה. מעבר לעניין של לרוץ לממ"ד, יש פה משהו נפשי מאוד עמוק. שם אני נמצאת בתור מדריכה בשביל החניכים שלי.

זה תופס אתכם גם לפעמים באמצע פעולות?

כן, זה קורה, זה לא מוזר לאף אחד.

וחניכים צעירים, איך הם תופסים את המצב?

הם מתמודדים איתו – הם יודעים לרוץ לממ"ד , הם זהירים. זה נראה לי כל מה שהם צריכים לדעת בתור ילדים בכיתה ד'.

נועה והחניכים בטיול של הקן

בטיול של קן גבים

לפרסם, לשתף, להזמין

איזה תפקיד את חושבת שצריך להיות לנוער העובד והלומד ובכלל לתנועות נוער בארץ צריך להיות בשינוי הזה?

קודם כל לבוא, זה המעשה הבסיסי והכי חשוב. לפרסם, לשתף, להזמין אנשים, ליידע אותם על הדבר הזה. כל דבר שיביא אנשים לנקודות שאנחנו עוברים בהם, זה מבורך כי זה מה שאנחנו צריכים, אנחנו צריכים אנשים שיבואו ויראו שגם להם אכפת. מעבר ללבוא ולהיות איתנו אז חשוב לדבר על זה, באמת להשפיע על המצב, זה לא משהו שייפתר מעצמו, אנחנו כבר הבנו את זה.

אני רואה בזה משהו מאוד חשוב, לתנועות נוער שיש להן מקום חשוב במדינה שלנו אז זה מאוד חשוב שהם יבואו כתנועה, במיוחד ליום חמישי.

לסיכום, יש לך איזשהו מסר או משהו להגיד לחניכי התנועה?

לגבי המחאה, אז חשוב לי להגיד שבחמישי באיזור 15:00 אנחנו נהיה בירושלים ונפגין מול הכנסת. בעיני, כבני נוער בתנועה שמשנה דברים, שחשוב לה, אם אנחנו רואים את עצמנו כחניכים בתנועה כזו אז זה מאוד חשוב שנגיע לזה.

מעולה, היה לי מאוד חשוב להכיר את זה. אתם עושים דבר מאוד חשוב. שאפו

רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!