שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

אורן צלניק

נפל ביום י"ג בסיון תשס"ב (24/05/2002)
מידע כללי

נפל ביום י"ג בסיון תשס"ב (24/05/2002)
בן 24 במותו
דרגה: רב סמל
יחידה: חיל רגלים
מקום מנוחתו: חולון (חלקה צבאית)
הורים: אסתר ואריה
יישובים: בת ים
קנים/סניפים: קן רמת יוסף
מעגל תנועתי: הנוער העובד והלומד

בת ים
הנוער העובד והלומד
מידע כללי

נפל ביום י"ג בסיון תשס"ב (24/05/2002)
בן 24 במותו
דרגה: רב סמל
יחידה: חיל רגלים
מקום מנוחתו: חולון (חלקה צבאית)
הורים: אסתר ואריה
יישובים: בת ים
קנים/סניפים: קן רמת יוסף

סיפור חייו

בן אסתר ואריה. נולד ביום י"ג בכסלו תשל"ט (13.12.1978) בבת ים, גדל והתחנך בשכונת רמת יוסף. אורן החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "התחיה" ולמד שם בכיתות א'-ב'. לאחר מכן עבר לבית-הספר היסודי "יד מרדכי", בו סיים כיתה ח'. מגיל צעיר בלט כספורטאי מצטיין, ייצג את בית-ספרו בתחרויות שונות והגיע להישגים מרשימים. לכבוד בר המצווה, נסע אורן לטיול שהקיף חמש ממדינות מרכז אירופה - טיול שהיווה עבורו את אחת מחוויות הילדות היפות. במהלך לימודיו השתתף בטיול-הפלגה חווייתי בן שמונה ימים לקפריסין, שארגנה הסוכנות היהודית וששחזר את "מבצע אקסודוס" - סיפור העפלתם של 4,500 ניצולי שואה באונייה "יציאת אירופה תש"ז" וגירושם בידי הבריטים חזרה למחנות העקורים.

אורן עשה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון "תל"ם - המכללה למינהל" בבת ים, שם למד במגמת שיווק וניהול, וקיבל תעודת בגרות. מורתו מאותם ימים מספרת על "נער חייכן וחברותי מאוד, שלקח את החיים בקלות אך ברצינות. הוא היה תלמיד שקדן ורציני מאוד, לקח על עצמו אחריות, והצהיר תמיד שהוא רוצה לשרת ב'צנחנים'". בצעירותו היה אורן חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" בסניף רמת יוסף. בשנים שלאחר מכן עסק בפעילות ציבורית וסייע לילדים נזקקים בקהילה. אך מעל לכול היה אורן ספורטאי בנשמתו. בתקופת לימודיו בתיכון שיחק כדורסל במסגרת מחלקת הנוער של קבוצת "מכבי תל-אביב". לקראת בחינות הבגרות נאלץ להפסיק את אימוניו, אך על משחקי הכדורסל עצמם מעולם לא ויתר והמשיך לשחק בכל מקום שהיה בו. נוסף על כך שיחק גם כדורגל, נמשך לספורט ימי ואהב לגלוש. ובכלל, אורן אהב את החיים וידע לנצלם היטב. הוא הרבה לקרוא, בעיקר ספרי מתח, לצפות בסרטים (הוא ביכר סרטים בעלי אופי מלחמתי), התעניין במטוסי קרב והתמחה גם בניווט. אחד מתחביביו האהובים היה צילום, ואורן נהג לתעד במצלמתו את הטיולים הרבים שיצא אליהם, כמו גם רגעים קטנים בחיי היום-יום.

אורן גילה כישרון רב גם בתחום המחשבים, התמצא במערכות הפעלה מסוגים שונים ועם השנים רכש ידע רב בכל סביבת המחשבים - חומרה ותוכנה גם יחד. הוא אהב מאוד מוזיקה והיה פתוח למגוון סגנונות, כגון "דאנס", אך גם אהב להאזין למוזיקה ישראלית ולזמרים כדיוויד ברוזה ומיקי גבריאלוב. בתקופה שלפני גיוסו, עבד בחברת "סידס" כאחראי מחסן.

בסוף חודש יולי 1997 התגייס אורן לצה"ל והגשים את חלומו לשרת ב"צנחנים". הוא שובץ בגדוד 890 והחל במסלול ההכשרה המפרך כשהוא חדור מוטיבציה ונתמך בעוצמה ששאב מהבית. חבריו לטירונות זוכרים היטב כיצד היה מגיע לאחר חופשת השבת, "עטוף בהילה של אור, חיוך מרוח מצד לצד ושואל אם מחכים רק לו. תוך עשר שניות כולם היו עם חיוך אחרי בדיחה או סיפור שפתח אצלו את השבוע. השביזות לא הייתה עוברת עד יום שלישי-רביעי ובכל אחד מהימים שלפני זה היינו רק מחכים ללילה שבו היינו שוכבים כולנו באוהל ושומעים את מעללי אורן בסוף השבוע".

במהלך שירותו עבר אורן קורסים שונים ובהם קורס צניחה, וסיים בהצטיינות קורס מ"כים וקורס סמלי מחלקה. בתפקידו כסמל מחלקה היה אחראי על 34 חיילים, על ציוד המחלקה וכן על ציוד מנהלתי ומבצעי בעל ערך רב. אורן נחשף לפעילות מבצעית והשתתף בה כלוחם וכמפקד, הדריך חיילים ומפקדים, ואת כל משימותיו ביצע במסירות ובמקצועיות מעוררות הערכה. הוא היטיב להתמודד עם מצבי לחץ ועם עבודה קשה וידע לתת מענה מיידי לתרחישי אמת הן במישור האישי והן בניהול הצוות הלוחם. מספרים חבריו: "עם כל הקושי אורן תמיד ידע לשים את המשפט הנכון במקום ובזמן הנכונים ועזר לכולנו להמשיך הלאה". כשסיימו חייליו מסלול, נשא אורן דברי פרדה מרגשים: "תשעה חודשים אנחנו ביחד, שבהם עברנו מסע כומתה, שני קווי אימון ואין-ספור חוויות שלא יישכחו וחרותים בזיכרוני לעד. בכל אותם חודשים למדתי להכיר כל אחד ואחד מכם באופן אישי. נחשפתי ליכולת המקצועית ולהפגנת הבגרות האישית שהלכה והשתפרה עם הזמן. אני מאמין שכל אחד מכם, בכל אשר יפנה, יפיק את המרב תוך שימוש בכל אותם כלים אשר הקנינו לכם במשך המסלול, ויוכל להתגאות בהיותו חלק מאותה קבוצת לוחמים איכותיים. ... אני גאה בהיותי סמל מחלקה 3 ומאחל לכם הצלחה בכל דרך שבה תבחרו. דעו שאני כאן בשבילכם כחבר, בכל זמן שתרצו".

אורן לחם בגזרות שונות ואת שירותו בלבנון סיים עם אות הצטיינות יחידה. לאחר שחרורו מצה"ל בדרגת סמל-ראשון יצא לטיול תרמילאים למזרח הרחוק - לא לפני שהשלים הכנה מדוקדקת. חודש ימים טייל בתאילנד עם חברתו וניווט את דרכם באופן עצמאי בעזרת מפות. עם חזרתו, בשנת 2001, החל ללמוד ניהול רשתות מחשב (MCSA) במכללת "ג'ון ברייס הדרכה" ולפרנסתו עבד כקב"ט במלון "הילטון" בתל-אביב. כשסיים את לימודיו החל לעבוד בחברת "אינטרנט זהב", ובמקביל - במסעדת "2C" שבקומה ה-49 במגדל עזריאלי. כדרכו, השכיל לשלב בין עבודה, לימודים ובילויים, ונהנה מכל רגע. הוא תכנן לצאת לטיול באוסטרליה ובניו-זילנד ולאחר מכן להמשיך בלימודים גבוהים ולפתח קריירה, אך כל תכניותיו וחלומותיו נקטעו.

את אורן כולם הכירו כחייל הכי פייטר של שכונת רמת יוסף בבת ים. כשהחל מבצע "חומת מגן" לא המתין לקריאה וכבר גיהץ מדים, הכין את הציוד והמתין בציפייה דרוכה. בכל יום התקשר למפקדיו ושאל מדוע עדיין לא הוקפץ, וכשאמרו לו שבינתיים אין צורך, היה מאוכזב. יום-יום ערך סבב טלפונים ובדק עם חבריו אם ידוע להם מתי ייקראו להצטרף ללחימה, עד שבאמצע חודש מאי 2002 קיבל "צו 8". אורן התגייס לשירות מילואים בעוצבת "שועלי מרום", כשהתכנית - יציאה לעזה. נזכרים חבריו לפלוגת המילואים: "... תמיד ראשון, תמיד לתת, לתרום ללא שאלות. ראשון ברשימת הסגל ליציאה לפעילות ברפיח, ראשון לעמוד ברחבה צבוע ומוכן. ... כל כך ראשונים היינו, שאפילו הנגדים שהיו צריכים לפתוח את הימ"חים עבורנו עוד לא היו מאורגנים והלכנו לישון על ספסלי האמבולנס בחנייה...". בסופו של דבר, בוטל המבצע המתוכנן בעזה והגדוד הועבר לגזרת טול כרם. ממשיכים חבריו ומספרים: "ברדק גדול, חטיבה שלמה, לפרוק, לטעון, לזווד, ושוב לפרוק, אבל אתה - בלי תלונות - ראשון לצאת מהאוהל, מדרבן את האחרים להצטרף ולא לקטר. ראשון להתנדב לכל יציאה לפעילות, מארב או טווס. ראשון בדלת הנגמ"ש ובסוף גם הראשון לפרוק, הראשון להיפגע".

בבוקר יום שישי, י"ג בסיוון תשס"ב (24.5.2002), נכנסו כוחות צנחנים במילואים וכוחות שריון לטול כרם, במטרה לסכל פיגועים ולעצור חשודים בפעילות טרור. הפעילות התבצעה במרכז העיר, באזור שבין ה"מוקטעה" למחנה הפליטים טול כרם, כאשר הכוח מבקש לעצור מספר מבוקשים שהסתתרו באחד המבנים. הכוח הגיע אל הבתים בנגמ"שים ובטנקים מארבעה כיוונים במטרה למנוע את בריחת המבוקשים מהמבנה. חלק מהחיילים ירדו מהכלים המשוריינים במטרה לבצע את המעצרים עת נפתחה לעברם אש מדויקת. במקום התפתח קרב קשה בין כוחות צה"ל לפלסטינים החמושים. אורן נפגע במטח הירי הראשון, נפצע אנושות ומת מפצעיו. עוד שני חיילים נפצעו בהיתקלות, אחד מהם באורח קשה.

אורן היה בן עשרים וארבע בנופלו. זמן קצר לפני נפילתו, בסמיכות אירועים מצמררת, תועד במצלמתו של יוסי עין-דור, כתב חדשות ערוץ 2. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים ושלוש אחיות - סיגלית, לילך וליטל. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.

ספדה לאורן אמו: "... במותם מצווים לנו המנוחים את צורת החיים. ההליכה בדרכם של הקרובים לנו הופכת את מותם לנר, הממשיך לדלוק ולהדליק אחרים בתכונותיהם הטובות. ... היית הילד, הנער, הבוגר והגבר הרגיש, החכם, הפיקח, בעל חוש הומור, עם ערכים ונחישות להשיג את כל היעדים שהצבת לעצמך. ... היית מלח הארץ, פייטר אמיתי. בעל יחסי אנוש טובים, יחסי חברות ושיתוף פעולה ואהבת החיים".

בספטמבר 2002 עצרו חיילי חטיבת הצנחנים הסדירה את המבוקש הפלסטיני צדוק עיסאם, שעל פי המידע שסיפק השב"כ היה הצלף שהרג את אורן. עבור שניים מהקצינים שפיקדו על המבצע, סגן מפקד פלוגה ומפקד מחלקה באחת הפלוגות, הייתה לפעולה זו משמעות מיוחדת, שכן בעת שירותו הסדיר היה אורן מפקדם.

העיתונות סיקרה בהרחבה את אירועי מבצע "חומת מגן" ואת הקרב שהתחולל בטול כרם, בו נפל אורן. באחת הכתבות מסופר על חופשתו האחרונה, בה העניק אורן לאחותו הצעירה ליטל את הדיסקית שלו, יחד עם תמונה קטנה שלו, במחווה שעוררה תמיהה ותחושה מבשרת רעות. כתבה אחרת מתעדת את המפגש המרגש של המשפחה השכולה עם הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף שאול מופז, בו סיפרה האם: "אורן שלי היה תמיד גאוות המשפחה, אגדה שנקטעה באמצע החיים, כזה שתמיד פרץ ראשון. ... והנה עכשיו אני שומעת שגם בקרב שבו מצא את מותו הוא היה הראשון שפרץ".

במלאות שנה לנפילתו, כתב מפקדו למשפחה: "שנים-עשר חודשים חלפו מאז אותו יום שישי מר ונמהר, עברה שנה... שנה שבה הזיכרונות לא פסקו להלום והשאלות המנקרות - היכן היה כל אחד מאתנו כאשר אירע הדבר? מתי שמע כל אחד מאתנו על האסון? מתי בדיוק הבנו שזה נכון? - מוסיפות להדהד, להטריד, לצרוב, לכאוב... אבל יותר מכול כואב הגעגוע. געגוע עז לאדם צעיר שהיה מבחינות רבות המודל לכל מה שרצינו לראות בחברינו לנשק: יפי תואר, בעלי שמחת חיים, נמרצים, חרוצים - ובעיקר נכונים לכל משימה, קשה ומסוכנת ככל שתהיה... בדיוק כמו אורן, שהיה תמיד תוסס ונלהב, שלקח על עצמו תמיד משימות קשות, ושהתנדב תמיד להיות בראש. אורן היה חייל צעיר כאשר הגיע לראשונה ליחידה, ולמרות זאת השתלב בה מיד כאילו היה חלק ממנה כבר תקופה ארוכה. בזיכרונות שלנו נראה כאילו היה שם אורן מאז ומעולם... בעוד מספר שבועות נשוב לפעילות בשטחים. המאבק שם נמשך כשהיה ושלום אינו נראה עדיין באופק. אנו ניקח עמנו לקו אליו אנו עולים את הזיכרונות מאותו יום שישי נורא, וכמובן גם את הזיכרונות של אורן, זיכרונות שילוו את כולנו עוד שנים הרבה...".

בטקסי האזכרה שנערכו בשנים שלאחר נפילתו של אורן נשאה אמו דברים: "... כיצד ניתן למצוא את המילים, בהם אדם יכתוב בלשון עבר על אודות ילדו, שהיה לנער, שהיה לגבר, הלוחם האמיץ בעל הנחישות, שידע להילחם על ערכים שבהם האמין, שהוד ואצילות ליוו את כל מעשיו - ואיננו עוד? ... באורח כה פתאומי, כה מפתיע, כה מזעזע - נגדע פתיל חייו של בני, עלם חמודות, חייכן שעיניו בורקות בלהט נעורים, ולבו רחב עד בלי קץ - מביא עמו אהבה, נוגע בכל הסובבים אותו וחודר אל לבם, בפשטות, בצניעות ובקסם בלתי נלאה. אורן נלקח מאתנו והותיר חלל ריק, תהום אדירה, והלב ממאן להאמין. ... אולי נמצא נחמה פעוטה כי נפלה בחלקנו הזכות להכיר את אורן ולחלוק אותו מעט בטרם הלך מאתנו, ונדע כי הייתה זו זכות גדולה ועליה נודה. ... יודעת אני כי אין תרופה ליגון מלבד המאמץ המתמיד להמשיך את החיים בכוח ובעין דומעת, ולמצוא בהם בכל זאת שביבי אור, אהבה ושמחה. יודעת אני כי בכך אתן כבוד ותהילה לדרך שבה האמנת, לגבורה ולמסירות הנפש".

עפר, חבר לשירות הסדיר, כתב: "... זכיתי להכיר ולהיות חבר ואח של אדם נדיר, החיוך מוטבע על פניו באופן קבוע, הנתינה והאהבה הם ערכים עליונים. הרצון להשיג עוד ועוד, גם כשזה נראה בלתי אפשרי, לא יצרו אצלו שום רתיעה. שאיפה להצלחה תמיד עמדה בעיניו וכישלון לא בא בחשבון. ... לנצח אחי! אוהב אותך תמיד!".

סיגלית, האחות הבכורה, סיפרה על אורן: "'הנסיך הקטן' שלנו היה בחור משכמו ומעלה. אדם אהוד ולא משנה באיזה חתך גילים. הוא יכול לעשות בית-ספר לכולם, איך צריך לחיות וליהנות מהחיים. זה טוב לדעת וזה מקל שהוא חי את החיים כמו שרצה לחיות, ונהנה מהם".

חבריו של אורן לפלוגה כתבו: "... כל כך צעיר היית בפלוגה אבל כמה כוח, כמה כריזמה, כל כך סוחף, כמה שקט וביטחון נתת לנו ... מופת כאינדיווידואל וכאיש צוות. חסרונך כבד וכואב, ומצד שני מרגישים אנו ולו לזמן הקצר יחסית שהיינו אתך, כי זכות וכבוד גדול נפלו בחלקנו להכיר אותך. מצדיעים לך".

באירוע הזיכרון במלאות שלוש שנים לנפילתו אמרה אמו של אורן: "שלוש שנים בלעדיך, הזמן כאילו עמד מלכת, החיים זורמים ואינם מביאים מרפא. ... תמיד שידרת בחיוך השובב ובחוש ההומור שלוות נפש ואופטימיות, שיהיה טוב. לא אשכח את אצילות הנפש שבך, את הצניעות ואת עיניך המאירות ופניך היפות - געגוע גדול שאף פעם לא פג. ... אהבת בני אדם - ילדים, נוער ומבוגרים כאחד - אהבת את הקשר האנושי ללא עכבות, ספונטני, הכי טבעי שבעולם. ידעת להיות חבר עם הדגש על משמעות מילה זו שמייצגת את הכוח להעניק, לדאוג, לאהוב - ולעזור ללא כל תמורה. לך לגורלך עד קץ הימים ושכב על משכבך בשלום".

בית-הספר "יד מרדכי" בבת ים הקים פינת הנצחה ובה כתובים על גבי לוח-קיר דברים לזכרו של אורן. עיריית בת ים הקימה מגרש כדורגל על שמו. משפחתו של אורן פועלת להנצחת זכרו במפעלים ובאופנים שונים: האחות ליטל, המשרתת ב"צנחנים", ציירה דיוקן של אחיה, והציור השתתף בתחרות ארצית. האחות לילך קראה לבתה שנולדה לאחר מותו בשם אוריה. המשפחה שוקדת על הפקת ספר זיכרון ועל הכנת ספר תורה.


חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!