שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

איל רשף

נפל ביום כ"ב בכסלו תשע"ו (04/12/2015)
מידע כללי

נפל ביום כ"ב בכסלו תשע"ו (04/12/2015)
בן 44 במותו
דרגה: סמל
יחידה: חיל תותחנים
מקום מנוחתו: הרצליה (חלקה צבאית)
הורים: נעמי ויוסף
יישובים: הרצליה
קנים/סניפים: קן הרצליה
מעגל תנועתי: הנוער העובד והלומד

הרצליה
הנוער העובד והלומד
מידע כללי

נפל ביום כ"ב בכסלו תשע"ו (04/12/2015)
בן 44 במותו
דרגה: סמל
יחידה: חיל תותחנים
מקום מנוחתו: הרצליה (חלקה צבאית)
הורים: נעמי ויוסף
יישובים: הרצליה
קנים/סניפים: קן הרצליה

סיפור חייו

בנם של נעמי ויוסף, איל נולד בהרצליה ביום כ"ג בניסן תשל"א (18.4.1971). ילד שלישי במשפחה, אח צעיר של רון ומיכל. "ביום הולדתו של איל השמחה הייתה גדולה, הגיע למשפחה תינוק קטן ומקסים", סיפרו הוריו. רון היה בן שש-עשרה כשאיל נולד ומיכל הייתה בת שלוש-עשרה, הוסיפו ההורים: "אילי שלנו תמיד היה אומר שכיף גדול לגדול במשפחה כזאת. 'יש לי אחים גדולים ואני גדל עם פינוק של בן יחיד'".

"תינוק מתוק להפליא", תיארה מיכל, אחותו של איל, "שיער שחור כפחם, עיניים מלוכסנות ושמנמן. מטבע הדברים זכה לתשומת הלב והאהבה הכי גדולה שאפשר מאיתנו האחים הגדולים. אילי היה מופיע בכל בוקר להתכרבל איתי אחותו במיטה, לומר בוקר טוב מפנק לתחילתו של יום חדש. הלך אחרי לחברות וזכה לפינוקים מכולם, שהרי היה תינוק הכי מתוק בעולם".

המשיכה האחות: "אנחנו האחים הבוגרים הלכנו לצבא וללימודים ואילי גדל בבית ההורים. כל תשומת הלב של ההורים ושלנו התמקדה בילד המדהים שהחל לגדול וכינינו אותו 'מוגלי', מספר הג'ונגל, כי היה בעל עור שחום, גוף אתלטי ושיער שחור חלק ומקסים".

איל גדל והתחנך בהרצליה. מתחילת חינוכו הוא הצטיין בלימודים, והוריו נהנו פעם אחר פעם להגיע לאסיפת ההורים ולשמוע דברי שבח מהמורים. הוא למד בתיכון "היובל", בגר והיה לנער יפה תואר, אהוב מאוד על כולם, רגיש ויודע לעזור בהקשבה ובמעשה. נער חדור מוטיבציה ועשייה, כדברי בני המשפחה, אשר הדריך בנוער העובד, הדריך בצופי ים, למד צלילה ספורטיבית באילת ובביתו היה תמיד מוקף בחברים טובים.

"נהניתי תמיד להיות ולדבר איתו", סיפרה האחות מיכל, "אילי ידע להקשיב ובבגרות האופיינית לו גם לתת עצות טובות. אילי היה גבה קומה, עם שיער חלק שחור כפחם, חתיך אמיתי שעיניו השחורות הביעו חוכמה, אהבה ושמחה".

גיל טבת, חבר ילדות של איל, תיאר: "איל היה נער חייכן וצחקן. היה כיף להיות איתו, לפטפט על דברים רציניים ועל שטויות. את מקומו בכיתה ובקבוצה בתנועת הנוער קיבל בדרכי נועם, בעדינות ובשקט שאינם אופייניים בהכרח לנערים מתבגרים. איל היה עדין וקשוב ביחסיו עם החברים הקרובים והסביבה בכלל. איל הנער ידע לומר לחבריו איפה עוברים הגבולות שבין קונדס, פרחחות, משובת נעורים והתאכזרות מיותרת כלפי אחרים. הוא הביא מהבית אל החבורה תבונה ועומק, בהיותו הבן והאח הצעיר להוריו ולאחיו. היו לו גם מרכז וכיוון בחיים - יציבות ערכית ומוסרית שנתנו לסביבתו תחושה בטוחה ונוחה שיש על מי לסמוך בכל רגע".

ב-23.6.1989, בתום לימודיו, איל התגייס לצה"ל והחל קורס טיס. אחרי עשרה חודשים עזב ועבר לחיל התותחנים. הוא השתלב ביחידה ועד מהרה בלט בהצטיינותו, כמו שהיה רגיל בכל מה שעשה, עבר קורס מפקדים והומלץ לקורס קצינים.

"איל היה חלק מחבורה איכותית של לוחמים – מפקדי העתיד של החיל", כתב מפקדו, "מתוך חבורה זו סומן איל כראוי להמשיך כקצין בחיל התותחנים, על כן נשלח למבחני התאמה לקורס קצינים ... מפקדיו של איל מעידים עליו כי השתייך לזן נדיר של מפקדים, וכי איכותו ורמתו הגבוהה באו לידי ביטוי בכל מעשיו בקורס המפקדים. בחיוכו הכובש ובניצוץ שהיה בעיניו זכור איל כחייל מצטיין וכחניך בולט, לוחם אמיתי ובחור חברותי, אשר ניחן באחוות לחימה ובחדוות עשייה. חבריו של איל לצוות המוביל, המקצועי והמגובש זוכרים את אופיו השקט ואת נועם הליכותיו, לצד איכויותיו האישיות ורמת ההשקעה הגבוהה שהציג".

ביום 16.5.1990, בהיותו בדרך מבסיס שבטה למבדקי קצונה לקראת בה"ד 1, אירעה תאונה סמוך לבאר שבע כאשר גלגל האוטובוס התפוצץ. בתאונה נהרגו שלושה מחבריו של איל, סמל יובל ברנדס, סמל יואב לבנה וסמל שי קלמן. תשעה נפצעו ובהם איל.

איל נפצע באופן הקשה ביותר, בגזע המוח. הוא הועבר לבית חולים אך הטיפול בו לא צלח ואיל נותר מאושפז חסר הכרה במשך עשרים וחמש שנים, בהן השתדלו בני המשפחה כמיטב יכולתם לספק לו את התנאים הטובים ביותר האפשריים במצבו.

סמל איל נפל בעת שירותו ביום כ"ב בכסלו תשע"ו (4.12.2015), עשרים וחמש שנים וחצי אחרי שנפצע. בן ארבעים וארבע שנים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

על מצבתו של איל כתבו אוהביו: "מבטו רק נפקח אך התחיל ללבלב, רק ניתן לי ותכף נלקח" (מתוך "קצר פה כל כך האביב" שכתב דוד גרוסמן).

כתבו הוריו של איל: "אינני יכולה לכתוב על איל שלנו בשם עבר כי הוא איתנו בליבנו ביום יום שלנו. אנחנו מתגעגעים כואבים ולא יכולים להשלים עם האובדן. אילי שלנו איתנו עד סוף ימינו".

ספדה האחות מיכל: "במשך תשע-עשרה שנותיו, לפני הפציעה, אילי ידע חום צחוק ואהבה מכל הסובבים אותו, אותם ידע לקבל ולהעניק בכל מפגש עם חברים טובים ומשפחה ... בשיא פריחתך נפרדת מאיתנו בנפשך, והיום זוהי פרידה לעולמים. אתה אילי שלי עמוק עמוק בליבי עד סוף הימים. היה שלום אח קטן שלי, נוח על משכבך בשלום".

רוני, האח הבכור, ספד לאיל: "אילי אחי הצעיר. בבוקרו של היום הארור 16.5.1990 העולם חרב עלינו. כל כך קיווינו שהפציעה תהיה קלה ובכוחות שלך תתגבר, אך ככל שנקפו השעות התמונה התבהרה. הבנו שאנושות זה בעצם שגופך איתנו, אך הווייתך איננה עוד. עברו חודשים, ואתה נאבקת. עברו שנים, ואתה שרדת. אמא ואבא לצידך כל יום, דואגים לכול במסירות נדירה ללא גבולות. בכל מפגש איתך הפצע נפתח מחדש, הלב נשבר וממאן להאמין ...

כל התחושות כולן מזדככות אל הגעגוע הזה המתעצם ללא הפסק, צורב ומנקר מבפנים, לאח הקטן שלנו יפה התואר, שלא הספיק לחוות את החיים ... אחי הצעיר שלי אילי. נגאלת מייסוריך אחרי עשרים ושש שנים של סבל. תנוח בשלום על משכבך. נפרדים ממך באהבה, בכאב ובצער עמוק. לא נשכח אותך לעולם".

ספדה טל, אחיינית של איל: " איך אפשר להגיד שלום בפעם האחרונה כשכל מה שזכור לי שאמרנו אי פעם היה שלום מהול בעצב, בצביטה בלב ובהרגשה שאני הולכת וממשיכה בחיי – בעוד אתה מרותק לכיסא גלגלים, שוכב במיטה, ואין לי מושג מה אתה חושב ... דוד יקר שלי. אני רוצה להאמין שבזמן שהיית פה ידעת שאתה חלק בלתי נפרד מאיתנו ושכולנו אוהבים אותך, וגם אם החיים שלנו המשיכו אתה תמיד היית בליבנו ובמחשבותינו, מדי יום ... עם כל העצב יש בי גם הקלה. אני שמחה שמצאת את השקט שלך ושכעת אתה במקום רגוע ושליו. אומרים שפרידה היא לידתו של זיכרון – סוף סוף יש לכולנו הזכות באמת לזכור אותך, את מי שהיית, ולדעת שכעת אתה נח על משכבך ללא כאבים וללא סבל".

חברים מספרים

דברים שנכתבו לטקס יום הזיכרון ברביד בשנה שנפטר:

איל רשף היה מדריך שלי בכיתה ו' בקן הרצליה. מדריך שמשאיר חותם. לא באנרגיות של מוראל ובלאגן אלא דווקא בשקט ובאהבה לחניכיו. היו לאיל עיניים כהות ומנצנצות ומעט מלוכסנות, לכן כינו אותו הסיני... וילדים מהכיתה שפגשו אותו בפעם הראשונה שאלו "מה הוא סיני?.. צריך לדבר איתו באנגלית?"... איל היה מדריך שבגללו ידעתי כבר בכיתה ו' שאני רוצה להיות מד"צית בתנועה. כשהיינו בכיתה ט', רגע לפני סמינר מד"צים, איל נפצע קשה מאוד בראשו בתאונת דרכים באוטובוס בו נסע במסגרת קורס מפקדים בחיל התותחנים. שלושה חיילים נהרגו בתאונה.
איל היה במצב של קומה מאז... שנים ארוכות... לפני כחודש די במקרה שמעתי שבינואר האחרון נפטר... הוריו המבוגרים טיפלו בו וסעדו אותו לאורך השנים וקברו אותו בן 44 כחלל צה"ל...
25 שנה של חיים אבודים... פוטנציאל שלא מומש.. חלומות שלא התגשמו.. עולם שעצר מלכת אבל לא באמת.. על קברו נכתב המשפט "מבטו רק נפקח, אך התחיל ללבלב, רק ניתן לי ותכף נלקח".

יהי זכרו ברוך

רותי פאוסט

חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!