סיפור חייו
בן בלה ושלמה, נולד ביום י"ב באייר תרפ"ב (10.5.1922) בעיר ורשה, בירת פולין ועלה ארצה ב-1925 עם הוריו שהתיישבו בשכונת בורוכוב (גבעתיים). בן-ציון סיים בית-ספר עממי והצטרף ל"נוער העובד" ול"הגנה" וסיים קורסי מ"כים ומ"מים. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שירת בפלוגות-האש אשר בעמק.
במלחמת-העולם השנייה, כשהסכנה של פלישת האויב הנאצי איימה על ארצנו, היה מפקד מטעם ה"הגנה" על קורס מרוכז לפעולות נגד האויב, אם יפלוש. אחר-כך קיבל רשות להתגייס לצבא הבריטי. שירת בבריגדה היהודית, הגיע לדרגת סרג'נט (סמל) והשתתף בקרבות באיטליה.
כשחזר ארצה הוסיף לשרת בקביעות ב"הגנה". נשא אישה ונולד לו בן.
במלחמת-העצמאות שירת כמפקד פלוגה בדרגת סרן באחד מגדודי חטיבת "אלכסנדרוני" והשתתף בכל הפעולות. בשירות דרש מאנשיו את המירב, אך היה להם לא רק מפקד קפדן, אלא גם חבר טוב. הוא ידע להעריך את רגשות חבריו ודאג לענייניו ולצרכיו האישיים של כל איש בפלוגתו. אמיץ-לב וקר-רוח, נבון וחביב על חבריו המפקדים והטוראים. בעת מבצע "חורב", נערך מבצע "חיסול" שנועד לחסל את "כיס פלוג'ה" שבו היתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה. כוחות "אלכסנדרוני" פרצו לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים ותקפו נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. חלק מהכוח נלכד בתוך הכפר. בקרב זה עמד בראש "הפלוגה האבודה", התמצא עד לרגע האחרון בקרב הקשה ורק המטרה העליונה היתה לנגד עיניו. כשהפלוגה הוקפה ונותקה ושודרה לו פקודה לפרוץ דרך לנסיגה, השיב: "לא אצא מכאן כל עוד לא יוצא הפצוע האחרון". הוצאת הפצועים לא היתה אפשרית ולכן נלחם בראש אנשיו עד שנפל, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948), נקבר בפלוג'ה.
ביום י"ז בכסלו תש"י (8.12.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.