שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בנם הבכור של אסתר וגד. ברוך שניר נולד בתל אביב ביום כ"א בתשרי תש"ם (12.10.1979). כשהיה בן שתים-עשרה נולד אחיו, שי. זמן קצר אחר כך נפטר אבי המשפחה, גד, ומאז האם גידלה לבדה את שני ילדיה.
שניר למד בתל אביב. הוא למד בבית ספר יסודי "אוסישקין", המשיך לתיכון עירוני ה' וסיים את לימודיו בתיכון "אנקורי". במהלך שנות לימודיו היה שניר חניך פעיל בתנועת "הנוער העובד". מצעירותו הוא גם אהב מאוד את הים, על כן הצטרף לפעילות שבט "צופי ים" השוכן בגדת הירקון בתל אביב, ואף תכנן להגיע לשירות בשייטת של חיל הים.
אורן, חבר של שניר מאז ימי בית הספר היסודי, סיפר: "את שניר הכרתי בגיל אחת-עשרה, ילד ביישן שהגיע לבית הספר אוסישקין בו למדתי. מיד התחברנו והייתה לנו ילדות מופלאה, בנינו יחד מחנה על עץ בירקון, רכבנו יחד על אופניים, שיחקנו כדורסל והיינו כל היום ביחד. בחור גבוה שחום עור עם שיער ארוך שמכסה פנים ועיניים יפות. כמה שרצינו שיסתפר הוא לא הסכים ורק ימים ספורים לפני הגיוס הסתפר ואז התגלה בחור יפה תואר. שניר היה בחור שקט שמיעט בדיבורים אך הירבה במעשים, ותמיד היה לצידך כשהיית צריך את עזרתו. ידע להושיט יד במקרה הצורך ולהיות חבר כאח".
חבר אחר נזכר: "... החלטנו לבנות מחנה על עץ. היינו ארבעה, שניר, אורן, צליל ואני. היינו הולכים לשם כל יום קצת משפצרים, קצת מתכננים איך לבנות עוד קומה, ובייחוד יושבים וצוחקים. אחרי זה היינו הולכים לדוג בירקון, או לשחק כדורגל, או בייסבול עם קרשים וקוביות עץ, היינו עושים מדורות ומביאים מוזיקה, מישהו הביא פלייבוי, וככה בילינו שני קיצים ושנה מלאה אחת שביניהם. בסוף היו ארבע קומות למחנה על העץ שלנו. כל פעם שהגיע ל"ג בעומר (פעמיים) היינו צריכים לבנות הכול מחדש ..."
החברים מספרים שמעבר למשחקים בלטה רצינותו של שניר, שתמיד דגל ב"לעשות את הכול כמו שצריך, במקצוענות, ואל תתנו הנחות". משבגר מעט הוא נהג לעבוד במהלך חופשותיו, חופשות מהלימודים ובהמשך חופשות מהצבא, וכך להקל על כלכלת המשפחה.
שניר סיים את לימודיו התיכוניים, והתגייס לצה"ל ביום 17.3.1998. אורן נזכר: "שניר היה בחור גבוה, שחום עור עם שיער ארוך שמכסה פנים יפות ועיניים כחולות. כמה שרצינו שיסתפר ... הוא לא הסכים. רק ימים ספורים לפני הגיוס הסתפר, ואז התגלה בחור יפה תואר".
על אף היותו יתום מאב לא ביקש שניר כל הנחות בצבא, הוא שובץ לחטיבת חי"ר גולני ושירת כלוחם בגדוד 13 "גדעון".
במהלך שירותו הועלה שניר לדרגת סמל ראשון. סיפר עליו סגן-אלוף ניר, מפקדו: "לכל אורך דרכו בגדוד ובפלוגה המסייעת שניר שאף לתרום ולהתנדב, והיווה עבור כולנו חבר מסור ותומך. שניר היה בראש ובראשונה אדם, אשר נרתם לעזור לסובבים אותו בכל בעיה בה נתקלו בדרכם הצבאית. למרות הקשיים, באשר היו, בחר שניר להמשיך ולהתמיד בתפקידו כלוחם בפלוגה".
במסגרת שירותו שהה שניר זמן רב בלבנון והשתתף שם בקרבות, בין היתר בריחן ובעישייה, ואף היה בשיירה האחרונה של המתפנים מהמוצבים בחודש מאי 2000, כשישראל שבה לגבול הבינלאומי. הלוחמים שעזבו את לבנון עברו לאבטח את אזור כפר דרום שברצועת עזה.
שניר נפל בקרב בכפר דרום ביום כ' בחשוון תשס"א (18.11.2000), יום שבת לפנות בוקר, במהלך היתקלות עם מחבל בעת אבטחת חממות היישוב.
חברו של שניר לפלוגה, סמל ראשון שרון שיטובי, נפצע קשה בהיתקלות ונפטר בבית חולים כעבור יומיים.
שניר היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. שניר הותיר אם ואח.
ספד לשניר אלוף יום טוב סמיה, אלוף פיקוד דרום: "שניר. היית יפה, גבוה ועם חיוך מקסים. בחרת את הדרך בגאווה ובאמונה, בלי קיטורים".
במלאת חודש לנפילת שניר כתבו חבריו לפלוגה: "שניר אחי, עבר כבר חודש וכל כך קשה בלעדיך. כולם מתגעגעים אליך, מסתכלים על התמונות ומעלים חוויות מפעם. היו תקופות יפות כל כך ביחד. כולם בפלוגה מחפשים את הילד האדיש, השקט והמצחיק שתמיד היה שם כשצריך, שעזר ותמך. היית כל כך מושלם, דמות להערכה ולהערצה ...
אנחנו עדיין עומדים זקופים ואיתנים מול האויב שמולנו, מוכנים בכל שנייה להנחית מכה קשה על ראשו, מכה קשה ככל האפשר. אך שום מכה לא תרפא את הכאב, זה כמו פצע פתוח שלא יגליד, שימשיך איתנו תמיד, שהזמן רק יקשה ויכאיב ...
כשנכנסים למפקדת הפלוגה רואים אותך עם מבט כובש, מבט שמעיד על עוצמה ועל חוסן, כאילו דרכו אתה מעביר לנו מסר של 'תישארו חזקים, אל תוותרו'.
שניר אח שלנו, זוכרים אותך תמיד, אוהבים אותך לנצח".
כתבה אסתר, אימו של שניר: "בני היקר היה דמות נאצלת, יפה נפש ויפה מראה. בעל טוהר מידות שהתחשב בקרוב וברחוק, רץ לעזרת הזולת החלש והנזקק בצנעה – מלח הארץ היה.
ומה רבים געגועי לחיבוק הגדול, לדמותו הנאצלת, לצחוקו המהדהד שמילא את הבית באושר ובשמחת חיים. לנצח נישא בליבנו את דמותו של בני היקר ברוך שניר, מנוחתו בגן עדן. יהי רצון ששלום ושלווה ישכון בארצנו ובעולמנו".
איתי דוד כתב את השיר "חייל שלי" בשם אימו של שניר: "הזמן הרב שחלף הוא שלקח אותך אליו/ באשליות אני כלואה שהוא יצליח לרפא/ ולפעמים מאמינה שזה קורה/ אך למציאות חוזרת עם כאב שלא מרפה. // החברים פתאום גדלים עם השנים הם מתבגרים/ הם מגיעים ומתחבקים כאילו לא עברו שנים/ הילדים ההם הפכו הורים פתאום כולם נראים שונים/ ורק אתה נשארת נערי אתה הוא אהובי שלי. //אלוקים שומר קרוב את כל ילדי התום/ והוא מביט בך כל יום ובטח מסמן לבוא/ כי אצלך הביישנות לרוב ומחבק ומלטף המון/ חיוך כובש אתה לובש /בגן הילדים הזה אתה תמיד הכי הכי יפה.// ימים רבים עם מחשבות אני נלחמת בדמעות / אתה נשאר קרוב אלי, כשעוצמת את עיני רואה אותך / הזיכרון חזק חרוט נשאר / אבל בפנים יש מצוקה וחיסרון שלא נגמר. // אל דאגה בני יקירי, אני עדיין איתנה / ואלוקים שלח לי שי שעכשיו שומר עלי / הוא כבר גדול, מזכיר אותך, ובשבילי זאת מתנה / שמור עלינו ממרום בני יקירי מחמד ליבי. // אלוקים שומר קרוב את כל ילדי התום / והוא מביט בך כל יום ובטח מסמן לבוא / כי אצלך הביישנות לרוב ומחבק ומלטף המון / חיוך כובש אתה לובש, בגן הילדים הזה אתה תמיד הכי יפה".
העתקת קישור: