שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

יעקב דיפאני

נפל ביום י"ב בשבט תשע"א (17/01/2011)
מידע כללי

נפל ביום י"ב בשבט תשע"א (17/01/2011)
בן 37 במותו
דרגה: טוראי
יחידה: חיל הנדסה
מקום מנוחתו: מגדל העמק (חלקה צבאית)
הורים: שולמית והראל
יישובים: מגדל העמק, נצרת עילית
מעגל תנועתי: הנוער העובד והלומד

מגדל העמק
נצרת עילית
הנוער העובד והלומד
מידע כללי

נפל ביום י"ב בשבט תשע"א (17/01/2011)
בן 37 במותו
דרגה: טוראי
יחידה: חיל הנדסה
מקום מנוחתו: מגדל העמק (חלקה צבאית)
הורים: שולמית והראל
יישובים: מגדל העמק, נצרת עילית

סיפור חייו

בנם האמצעי של שלומית והראל. נולד ביום כ"ו באייר תשל"ד (18.5.1974) בנצרת עילית. אח לרונה וסהר.

בילדותו היה קובי ילד חברותי ושובב שאהב לעשות מעשי קונדס, היה שנון בלשונו, והתבטאויותיו גרמו לכל תלמידי הכיתה לפרוץ בצחוק. אף מוריו נאלצו לא אחת לעצור את השיעור, בחיוך ובצחוק. את התשובות לשיעורי הבית היה מקריא בקול רם ובצורה שוטפת ממחברת שהייתה בעצם ריקה, ומשאיר את מוריו פעורי פה – כל כך חכם ונבון היה. המורים אמרו עליו תמיד שאי אפשר לעמוד בפני חיוכו הכובש, ובטח שלא לכעוס עליו.

בתקופת לימודיו בבית הספר היסודי "גולן" בנצרת עילית אותר קובי כתלמיד מחונן. הוא סיים את לימודיו היסודיים בהצלחה.

בכיתה ז' החליט לחזור בתשובה, גייס לשם כך את תמיכת הוריו והצליח לשכנעם לרשום אותו לישיבת "תקוות יעקב" אשר במושב שדה יעקב.

כמו בכל מקום אחר שאליו הגיע – השתלב קובי חיש מהר בישיבה, רכש חברים והצטיין בלימודים.

הוריו, שלומית והראל, כיבדו את דרכו החדשה, תמכו בו ויצרו עבורו סביבה מכילה, כשחזר הביתה בשבתות. אימו דאגה שבבית תישמר השבת והוריו תמיד זכרו לתת לו את התחושה שבכל עת הוא יכול לחזור הביתה.

בשנת 1987 עברה המשפחה להתגורר במגדל העמק, וקובי, שלמד אז בכיתה ט', החליט לעזוב את הישיבה ואת הדת, ולחזור הביתה. הוא עבר ללמוד בבית הספר "אורט רוגוזין" במגדל העמק. כהרגלו, השתלב מיד בבית הספר, הן לימודית והן חברתית, והצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד", שבה אף הדריך.

הנער השחרחר היה מוקף תדיר חברים וחברות, כשחיוך קבוע נסוך על פניו. ככלל, אהב את הבריות והן החזירו לו אהבה. בהתנהגותו היה נעים הליכות, דאג לכבד תמיד את האדם העומד מולו. בין חבריו לספסל הלימודים היו עולים מארגנטינה שסיפרו כי קובי נהג כלפיהם בכבוד, דאג לקרבם ולסייע להם בקליטתם בארץ.

קובי היה נער גבה קומה ושרירי, ושיחק כדורסל בקבוצת הנוער של "בית"ר מגדל העמק". הוא היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו והצטיין במיוחד במשחק הכדורסל ובריצה למרחקים ארוכים. מִדֵי ערב היה רץ משכונת נוף העמק לצומת נהלל וחזרה.

לבדו למד לפרוט על גיטרה, מתוך אהבתו הגדולה למוזיקה. לקובי היה טעם מיוחד במוזיקה, הוא העריץ את להקת "פינק פלויד", וכל מכתב נהג לחתום במילים ""shine on, הלקוחות מאחד משיריה המפורסמים. המוזיקה לא פסקה להתנגן בביתו ובחדרו, ומובן שכל שיר שנשמע ברקע ליווה את כל הסובבים אותו. בין היתר אהב מאוד את שיריה של הזמרת מזי כהן ובפרט את השיר "שם באבן" (שירהּ של קייט בּוּש, שתורגם לעברית על ידי רוני ערן), המגולל את סיפורו של חייל שנפל: "מי שהיה לא יהיה כוכב רוק, / עדיין לא למד לפרוט על הגיטרה. / מי שהיה לא יגיע רחוק, / ילד שאתמול נפרד מבית הספר. / מי שהיה לא ירגיע תינוק, / כי עשרים שנה עדיין לא מלאו לו. / ועכשיו הוא שם באבן..."

קובי היה נער ערכי, שהתחנך על אהבת האדם והארץ, הִרבָּה לטייל במרחביה ונופיה עם משפחתו. פינה חמה בליבו שמר לאזור רמת הגולן, כיוון שהיה מרותק לסיפורי אביו הראל ששירת בסיירת אגוז, סיפורי מורשת הקרב של האתרים שבהם ניטשו קרבות במלחמת יום כיפור.

כאשר סיים את לימודיו בתיכון "אורט רוגוזין" במגדל העמק, הצטרף קובי לגרעין הנח"ל נענ"ע עם חבריו מתנועת הנוער. בגרעין הכיר את דפנה נבו, עלמה מיוחדת ממרכז הארץ, וניצתה ביניהם אהבה גדולה. קובי הרגיש והקשוב המשיך להיות מוקף בנות, שבינו לבינן נקשרה ידידות מופלאה. עם כל אחת מידידותיו נהג לנהל שיחות נפש, כי קובי ידע להאזין, לסייע ולומר את המילה הנכונה בזמן הנכון. דפנה קיבלה את החברים והחברות הרבים בשמחה, משום שידעה שזהו סוד קסמו של קובי, שליבו שייך רק לה.

עוד בטרם גיוסו קיבל קובי זימון לחיל המודיעין, לקורס קדם-צבאי ארוך, אך החליט להמשיך את דרכו עם חבריו מתנועת הנוער. אך כאן לא תמו ההתלבטויות. מחד גיסא אהב מאוד את גרעין הנח"ל, ומאידך גיסא חלם להיות לוחם בחיל ההנדסה. לאחר לבטים רבים החליט לעזוב את הגרעין ולממש את החלום, התגייס והיה לטירון בחיל ההנדסה.

מתוך דברי סגן-אלוף אליעזר ביטנסקי, שהיה אז מפקד בסיס הטירונות: "קובי היה דמות של לוחם צעיר, נחוש והחלטי, לוחם אשר התעקש ואִתגֵר את מפקדיו, כדי שיתירו לו לבצע את המבחנים המסמיכים, אשר יאפשרו לו להשלים את הכשרתו כלוחם. קובי עמד בכל המבחנים בהצלחה, סיים את הכשרתו בטירונות המפרכת והתכונן לפרק חדש בחייו הצבאיים".

בדרך כלל מפקד בסיס הטירונים אינו מכיר את הטירונים, אולם את קובי הכיר סא"ל ביטנסקי היכרות קרובה, משום שבסיום כל יום מפרך בטירונות, כשכולם היו מותשים והלכו לישון, נהג קובי לרוץ סביב הבסיס. קובי היה טירון לא שגרתי, הוא הפגין מוטיבציה גבוהה ובלט בנחישותו וברצונו העז להצליח.

ב-2 באוגוסט 1993, ט"ו באב תשנ"ג, יצא קובי ברכב צבאי מבסיס הטירונות "עציון", ובלב העיר בית לחם התרסקו כל חלומותיו והתקוות לגביו. פגיעה של אוטובוס נהוג בידי פלסטיני הותירה את קובי פצוע קשה מאוד. למעשה, הוא היה שרוי בחוסר הכרה מרגע הפציעה ועד מותו. קובי נלחם על חייו במשך שבע-עשרה וחצי שנים – שנים ארוכות של מלחמת קיום.

לאורך כל התקופה פקדה אימו שלומית את מיטתו מדי יום בבתי החולים השונים שבהם היה מאושפז. ללא לאות ובמסירות רבה סעדה, תמכה, טיפלה ודיברה אל בנה האהוב. דפנה חברתו ליוותה אותו בשלוש השנים הראשונות לפציעתו, בהאמינה כי יתעורר מהתרדמת וישוב אליה. למרבה הצער, הנס המיוחל לא קרה.

ב-17 בינואר 2011 נשם קובי את נשימותיו האחרונות, ובשעה 5:15 לפנות בוקר נפטר. טוראי יעקב דיפאני נפל בעת שירותו ביום י"ב בשבט תשע"א (17.1.2011), בן שלושים ושבע היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי במגדל העמק. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

סגן-אלוף זכי יפת, מפקד "יחידת המחץ", ספד לו באומרו: "סיפורו של קובי הלוחם, אשר לחם בעוז עד רגעיו האחרונים, הינו חלק בלתי נפרד ממורשתו של 'גדוד המחץ'. סיפורו יסופר לכל לוחם ולוחם בגדוד ההנדסה".


חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!