שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

יפעת גבריאלי

נפלה ביום כ"ו באב תשס"ב (04/08/2002)
מידע כללי

נפלה ביום כ"ו באב תשס"ב (04/08/2002)
בת 19 במותה
דרגה: סמל
יחידה: חיל כללי
מקום מנוחתה: חיפה (חלקה צבאית)
הורים: רונית ויעקב
יישובים: עדי
מעגל תנועתי: בני המושבים

עדי
בני המושבים
מידע כללי

נפלה ביום כ"ו באב תשס"ב (04/08/2002)
בת 19 במותה
דרגה: סמל
יחידה: חיל כללי
מקום מנוחתה: חיפה (חלקה צבאית)
הורים: רונית ויעקב
יישובים: עדי

סיפור חייה

בתם הבכורה של רונית ויעקב. נולדה ביום א' בניסן תשמ"ג (15.3.1983) בבית החולים "רוטשילד" שבחיפה. אחות לאפרים ונעמה. את שלושת שנות חייה הראשונות עשתה בקריית אתא, ולאחר מכן עברה המשפחה הצעירה לשכונת נווה שאנן שבחיפה.

יפעת החלה את לימודיה בבית הספר היסודי "תל חי" שבנווה שאנן. היא השתתפה בחוג כלכלת בית (שכן אהבה לבשל ולאפות), בחוג גלגיליות ובחוג נגינה באורגנית. כשעלתה לכיתה ז', עברה המשפחה ליישוב הקהילתי מצפה עדי והשתקעה במקום. יפעת עברה ללמוד בחטיבת הביניים של בית הספר החקלאי המקיף "ויצו נהלל", והמשיכה לחטיבה העליונה. היא שמרה על קשרים חברתיים עם חבריה מבית הספר היסודי ורכשה גם חברים חדשים. את לימודיה סיימה בהצטיינות במגמות ביולוגיה וערבית. היא הרבתה לעסוק בספורט איירובי, ונטלה חלק בפעילות של הגדנ"ע.

במהלך השנים זכתה יפעת לכינויי חיבה כגון "איפ'", "חצי" (בשל היותה נמוכה), "יפעתוש" ו"פרבי". היא ניחנה בלב רחב, בסבלנות וביכולת להעניק מעצמה לאחרים. "יפעת תמיד הביאה אושר לכולנו, היא תמיד שמחה ואהבה את החיים," סיפרה בת דודתה שרית.

יפעת בלטה מאוד ביישוב והייתה מדריכה אהובה ונערצת בתנועת הנוער "בני המושבים" של עמק יזרעאל. "יפעת ייסדה את מערכת הערכים של הנוער בתנועה," סיפר אחד מתושבי מצפה עדי, "היא הייתה מלאך וכל הזמן חייכה." כמי שהכירה היטב את ילדי היישוב והוריהם, שימשה יפעת כשמרטפית במשפחות רבות ותמיד האירה פנים למבוגר ולילד. בחופשות הקיץ, הדריכה בהצלחה רבה קייטנות של חברת "אגד". הילדים שהדריכה הלכו שבי אחריה והוריהם ידעו להוקירה על המסירות שגילתה ועל הביטחון והשמחה שהעניקה לכל ילד וילד. כך, למשל, בעת ביקור בלונה פארק, הייתה יפעת עולה עם כל ילד בנפרד למתקנים המפחידים ביותר ומאפשרת לילדים ליהנות ולהשתחרר.

כאשר הייתה יפעת בת חמש עשרה, היא כתבה ביומנה מכתב בעקבות אסון המסוקים: "ההרגשה שלי היא איומה, ומה שעשיתי אתמול בלילה היה פשוט להוציא ספר תהילים ולהתחיל להתפלל למען מי שעוד נשאר בחיים. זה פשוט סיוט! 73 לוחמים שיצאו ולא חזרו ואפילו לא נלחמו רק תאונת מטוס שהביאה אותם לסוף חייהם. משפחות, הורים, חברים, חברות וקרובים כולכם בוכים. לאן המדינה שלנו תגיע רק ה' יודע. כולם מתו! ואני אוהבת אותם כמו אחים וכאילו שהכרתי אותם והם כל כך שונים במותם ולתאר איך הם נראים ליד התמונות המתועדות כשהם צוחקים ושמחים וכלום לא יודעים. וכל תמונה ושם, זה אדם בפני עצמו, שחש מהי אהבה, שנאה, קנאה, אדם כמו כל אחד עם נשמה ורגשות שאינם עוד. וכולם בוכים על אותו אחד שהלך ואיננו עוד. 73 נשמות טהורות שברחו מאיתנו ושלא הכרתי אותם אני מתפללת שיחזרו. אז בבקשה ה' שמור על אלו המתים. ושאימא לא תצטרך לדאוג גם כשהם למעלה. אותה אימא שהדאגה לשלום בנה תחסר לה והיא הינה חסרת אונים, אין בידיה שום דבר לעשות אז שומרת על שאר בניה הקטנים מאמצת אותם לליבה ומפחדת שגם הם יילקחו ממנה. ואיך אימא חושבת, שאולי הבן שלה שכב בין כל הירוק והאדום וקרא בשמה "אימא" וצעק שהוא צריך אותה, אבל היא לא הייתה שם, בשבילו. היא הייתה בבית. הוא איבד את כוחותיו. ועכשיו בארון הוא שוכב דומם".

כשעמדה יפעת להתגייס, בירכו אותה הוריה וכתבו לה: "אבא ואני מתרגשים וגאים. גאים בך, ובמידותייך הטובות. את נאמנה וקשובה למשפחה ולחברים. נותנת לנו אור ושמחה, ותמיד מוכנה להושיט עזרה. אוהבת את המטבח, ומטעמים מכינה. עורכת שולחן לתפארת, ומזמינה אותנו לשבת. אוהבים אותך תמיד.

יפעת התגייסה לצה"ל בראשית חודש ספטמבר 2001. לאחר הטירונות נשלחה לקורס סמב"ציות (סמלות מבצעים), ושירתה בתפקיד זה במפקדת פיקוד הצפון.

יפעת הייתה חיילת למופת שביצעה את תפקידה במסירות והייתה אהובה על חבריה ועל מפקדיה. היא זכורה כרוח החיה ביחידה, כמי שהצחיקה תמיד את כולם, יזמה וארגנה בילויים ושקדה על הכנת מטעמים לחברים. חבריה מעידים על רגישותה לזולת ועל יכולתה להוות אוזן קשבת.

יפעת היטיבה לנצל את זמנה והרבתה לבלות עם משפחתה ועם החברים, כמו ידעה שזמנה קצוב. ליפעת הייתה חוכמת חיים ובגרות, היא הייתה בעלת תובנות, הטתה אוזן קשבת לחבריה ושימשה כמורת דרך.

ביום כ"ו באב תשס"ב (4.8.2002) נרצחה יפעת בפיגוע חבלני במירון. יפעת שסיימה חופשת "רגילה" עלתה בשעת בוקר על אוטובוס בקו 361 של חברת "אגד" שעשה את דרכו מחיפה לצפת. בשעה 8:45, בצומת מירון שליד צפת, סמוך לקבר רבי שמעון בר יוחאי, פוצץ עצמו מחבל מתאבד שהיה באוטובוס. עשרות בני אדם נפגעו, תשעה מהם נהרגו ובהם יפעת. עם יפעת נפלו רב-סמל רוני ע'אנם, סמל עמרי גולדין, האזרחים מיסון אמין חסן, שרי גולדשטיין, מרלן מנחם ומרדכי יהודה פרידמן, ושתי עובדות זרות מהפיליפינים - אדלינה מקונה ורבקה רוג'ה. כארבעים בני אדם, חיילים ואזרחים, נפצעו בפיגוע.

יפעת, בת תשע-עשרה במותה, הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותירה אם בהיריון, אב, אח ואחות. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל. כחמישה וחצי חודשים לאחר מותה נולד אחיה נתנאל.

ספדה לה טלי, חברתה הטובה: "איפ שלי, אני לא מאמינה שאני עומדת כאן וסופדת לך, לדבר הכי מושלם, כן ואוהב שיש בעולם הזה. ... מה עוד אדם יכול לבקש אחרי שיש לו אוצר כמוך בידיים. ... היה מספיק לנו להיות אחת עם השנייה כדי להרגיש שהכול מושלם ולהיות מאושרות, ומה עכשיו? מה יהיה? רק אלוהים יודע... תמיד ידעת לתת תשובה לכל דבר, ידעת להפוך אותי ברגע לבן אדם הכי מאושר שיכול להיות, תמיד היינו שתינו יחד! ... איך תמיד כולם היו סביבך, אהבו אותך, נעזרו בך, היית ממש כמו מלאך. ... איפ, אני רק רוצה להגיד לך בפעם האחרונה כמה אהבתי, הערכתי ויותר מזה הערצתי אותך. היית החצי השני שלי ... חברות הכי טובות היינו וחברות הכי טובות נישאר."

העיתונות סיקרה בהרחבה את הפיגוע והעלתה קווים לדמותה של יפעת. באחד הראיונות סיפרה לילי ברק, תושבת מצפה עדי: ''יפעת היתה מסורה למשפחתה ופעילה מאוד בתנועת הנוער. בטקס הדלקת המשואות ביישוב, היא הדליקה את משואת המתגייסים לצה''ל, והביעה משאלה שלא תהיה עוד מלחמה. היא הייתה מיועדת לקצונה. התכונות של יפעת הן דבר שלא פוגשים בכל יום. היא הייתה חרוצה, חייכנית וטובת לב."

כתב אלירז, חייל ששירת עמה: "לא. זה לא יכול להיות. הרי רק אתמול אני זוכר אותה מחייכת וצוחקת, משמחת את כולם ומלאת חיים. יפעת שלנו, בחורה נפלאה שכל אחד שמח להכיר ואהב לדבר איתה. ... אני יודע שאי שם בשמים יפעת צופה בנו. היא רוצה שנהיה חזקים בשבילה ושנוכל להמשיך הלאה. הראש אומר - ננסה להסתכל הלאה, אך הלב, אוי הלב. רגשות הגעגועים מכים בנו ללא הרף. ... יש האומרים כי האדם נועד לשמח את חבריו ולתת מעצמו הכול למען האחרים. יפעת הייתה כזו. בכל רגע שזכיתי לראות את זיו פניה, הבנתי עד כמה נפל בחלקי המזל להכירה. בדיעבד, אני מבין שזה יותר מרק מזל, אלא ממש זכות. פנינו ולבנו בוכיים, אך למען יפעת נתחזק. נתאחד כולנו וננציח את שמה וזכרה לעד. לעולם לא נשכח אותך יפעת, לעולם."

בעבודת השורשים שהכינה האחות נעמה, הוקדש פרק מיוחד ליפעת. וכך כתבה נעמה בת ה-13: "יפעת הייתה אחות אכפתית ואוהבת, עזרה לי בתחומים שונים, תמיד ייעצה ועזרה, תמיד מצאה זמן בשבילי, הן בהכנת שיעורי בית והן בייעוץ כללי. יפעת הדריכה בתנועה בעדי במשך זמן רב, אהבה זאת והייתה מוכשרת בכך, לפעמים התלוויתי אליה לפעולות. היא הייתה אהובה על כולם! צחוקה המתגלגל הדביק את כולנו.

בכל מקום שאני נמצאת, בכל דבר שאני עושה, יש משהו שמזכיר לי את יפעת. המחשבות עוברות אליה וחזרה, גם אם אני לא מראה זאת.

... אני שואלת את עצמי - האם הרווחתי מכך שיפעת אחותי כי זכיתי להכיר אותה, או שהפסדתי בכך שכל חיי אני סוחבת איתי את צער האובדן. אולי פשוט יותר לחיות במשפחה בה לא קרה כזה אסון, אך מצד שני לא זכו לאחות כזאת!"

כתבה בת הדודה דנית: "... כפי שהנר נותן מאורו כך נחשפנו לנתינתה ולאורה של יפעת, בהיותה אחות נהדרת ובת נפלאה, משאת נפשו של כל הורה. במסירות, בעזרה ללא גבול, ובתרומתה הגדולה ליישוב. ביכולת להתייחס לכל אדם בצורה שווה. והדבר שהכי בלט בה זו השמחה הגדולה, שמחת החיים שכל אדם הבחין בה, ובאור הקורן ממנה. ... אורה של יפעת ממשיך להאיר."

כתב נדב, חברה של יפעת: "אני כותב לך עכשיו בגלל שאני לא יודע איך לבטא את הכאב שאני מרגיש. את לא יודעת כמה שאני אוהב אותך וכמה שאני רוצה להיות אתך. אני זוכר איך היינו יושבים בחדר שלך וצוחקים ואת פשוט לא היית מפסיקה לצחוק. כל הזמן אמרת לי: 'נדב, צריך לצחוק. יש פיגועים ומלחמות בארץ הזאת ומה שנשאר זה רק לצחוק.' ... אני לא יודע מה אעשה בלעדייך. אני כל כך אוהב אותך. שישמור עלייך האל ואני תמיד אהיה אתך."

במלאות שנתיים לנפילתה כתבה חברתה טלי: "... הכול נראה כאילו רגיל, אבל לא! אני יכולה להגיד לך שמבחינתי שום דבר לא כמו שהיה כשאת היית! השמחה היא לא אותה שמחה, הכיף שבדברים הוא כבר לא אותו הכיף, כל שמחה קטנה שיש לי מהולה גם בעצב כבד. הצחוק המתגלגל שלך איפ כל כך חסר לי, שמחת החיים שהייתה בך תמיד, לא משנה מתי, הצלחת להחדיר אותה גם בי. שיחות הנפש האין סופיות שניהלנו. השקט הנפשי שלך, והמשפט התמידי שלך 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר...' הכול נעלם ונשארתי פתאום עם מיליון שאלות שאין לי עליהן תשובות, כי רק את, אבל רק את איפ, ידעת לענות לי עליהן. ... תמיד היה לך פתרון נכון לכל דבר... ... אני בטוחה שכולם יסכימו איתי שאי אפשר להיזכר בך מבלי להעלות חיוך על הפנים... ובעיניי זו הגדולה שלך!"

חברים וחברות של יפעת מבקרים רבות את המשפחה עד היום והם בקשר טוב עם אפי, נעמה ונתנאל.

יפעת הונצחה בגלעד שהוקם בצומת מירון, בסמוך למקום הפיגוע, בו חרותים שמות חללי הפיגוע.

הישוב מצפה עדי הקים גל עד לזכרה של יפעת.


חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!