סיפור חייו
יצחק, בן דינה ויששכר, נולד ביום ט"ו בכסלו תשי"ג (22.1.1953) בקיבוץ חוקוק. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר על-שם דוד ילין בהדר יוסף ליד תל-אביב. אחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית "הרצליה", במסגרת הפנימיה הצבאית. שש שנות חייו הראשונות עברו על יצחקי, כפי שקראו לו בני משפחתו, בחיק הטבע בחוקוק. שם למד לאהוב את הארץ, את החי ואת הצומח. כבר בגיל צעיר החל לטייל ולשוטט מאושר וחופשי בואדי עמוד. מילדותו סלד ממסגרת מוכתבת, התעלם ממוסכמות והיה חי לפי סדר יום משלו. סמוך לכניסתו לכיתה א' עבר עם הוריו לגור בהדר-יוסף ליד תל-אביב, בבית בודד ליד הירקון. לבית הייתה חצר גדולה מלאה עצים, ובה מצא תחליף לחיי הטבע שהורגל בהם. בהיותו ילד גלוי-לב, ישר ונוח, לא התקשה לקשור קשרים עם חבריו החדשים בכיתה, ועד מהרה מצא לו ידידים רבים ובילה אתם שעות ארוכות במשחקים. אמנם היה שובב ומעולם לא היה שקדן, אבל תמיד היה תלמיד טוב. למרות שהיה ראשון בלימודים לא נותק מהחברה, היה פעיל בחייה ומקובל על חבריה. בתקופה שלמד בבית-הספר היסודי היה יצחק חניך פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד", ארגן מבצעים והיה תמיד במרכז הענינים. יחד עם כל זאת מצא די זמן לקרוא ספרים, ואמנם קרא הרבה, בעיקר ספרי הרפתקאות ומסעות. אך יותר מכל נמשך לתנ"ך, קרא והעמיק בו, וביקש לדעת הרבה על עברם של הארץ ושל העם. הוא הרבה גם לקרוא ספרי היסטוריה של עמים עתיקים אחרים, והתאהב בהיסטוריה של יוון העתיקה ובמיתולוגיה שלה. האיליאדה והאודיסיאה של הומירוס ליוו אותו במשך שנים רבות. הוא קרא ביוגרפיות של אנשים דגולים, ובכל פעם שנתקל במאורע או בפרט שעניינו אותו במיוחד, חקר וחיפש פרטים נוספים במקורות רבים. השמועה על ידיעותיו הרבות נפוצה במהרה בקרב חבריו, שביקשו להיעזר בו. יצחקי, או רושקו, כפי שכינוהו חבריו על שום ראשו המלא ידע, היה מוכן תמיד לעזור להם בלימודים. הוא ידע להסביר בסבלנות רבה ובלי התנשאות, שכן הבין כי חובתו כתלמיד טוב לעזור לתלמידים חלשים, או לתלמידים עולים בהכנת השיעורים ובלימוד השפה העברית. אחרי שסיים את לימודיו היסודיים החליט ללכת לפנימייה הצבאית. החלטה זו עוררה ויכוחים רבים בבית הוריו, שלדעתם לא התאימה בחירה זו לנטיותיו. יצחק טען לעומתם שהיום זקוקה המדינה לצבא טוב ולכן ילך לפנימייה כדי להיות קצין טוב. מרגע שהחליט ללכת לפנימייה הצבאית הקדיש זמן רב לשיפור כושרו הגופני, ומאז נשאר ספורטאי טוב. הוא השתתף בתחרויות אתלטיקה-קלה, ולמרות שזכה במדליות רבות מעולם לא דיבר על כך, משום שהלך לתחרות מתוך אהבת הדבר ולא למען המדליה. הוא השתתף בצעדות רבות, ומאז היה תלמיד בכיתה ז' השתדל שלא לפסוח על צעדה, או על צליחה של הכינרת. נוסף לספורט הצטיין גם במשחק השח-מט, השתתף בתחרויות רבות, וזכה בעיקר הודות לתחבולות המקוריות שלו. אולם תחום ההצטיינות המיוחד של יצחק היה מקצוע המתמטיקה, למרות שלא היה תלמיד שקדן והעדיף להקדיש את שעות הפנאי לעיסוקים שאינם קשורים בלימודים. הוא גם לא ניסה להבליט את כישרונו, אבל ידיעותיו במקצוע הקנו לו שם בקרב חבריו. שעות ארוכות הקדיש לנוסחאות, לפתרון בעיות ולעצם העיסוק במתמטיקה. בכיתות הגבוהות של בית-הספר התיכון התברר לו, שהמדע המדויק מושך אותו יותר מכל והוא ראה את עתידו במחקר בפיסיקה הגרעינית. את עבודת הגמר בכיתה י"ב עשה במתמטיקה, בנושא "תורת החבורות". הוא הצטער על שיוכל להקדיש עצמו ללימודים רק בתום שלוש שנות שירות חובה ועוד שלוש שנות שירות קבע, כפי שהתחייב, אולם הפיתרון לבעיה זו על-ידי נטישת הפנימייה הצבאית - לא התקבל על דעתו.
יצחק גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות הטנק ובקורס מט"קים, נשלח לקורס קצינים. אחרי הקורס השתלם בקורס לקציני שריון והוצב בתפקיד מ"מ טנקים ביחידת שריון. הוא עשה רבות כדי להצליח בתפקידו והקדיש לו הרבה מחשבה ומאמצים. ביחידתו היה מקובל על חבריו ועל מפקדיו, בעיקר משום שביצע את תפקידיו כהלכה. למרות שהיה חייל טוב לא קיבל דברים כפשוטם וידע לבקר דברים שלא נראו צודקים בעיניו. מעולם לא איבד את קור רוחו, גם תחת לחץ ובעיתות משבר. הוא ניסה לשלב לימודים בחיי הצבא ולקח אתו ספרי לימוד, כדי ללמוד בשעות הפנאי, אם כי עומס העבודה ותפקידו האחראי לא השאירו זמן רב ללימודים. במלחמת יום-הכיפורים לחם יצחק בסיני והשתתף במאמץ לבלום את התקפות המצרים. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, לחם במעוז "אורקל" ונפגע באש האויב בשעה הראשונה למלחמה. לאחר כחודש נמסרה למשפחתו הודעה שהוא נעדר, ורק לאחר חודש נוסף של תקוות, חיפושים ואיסוף עדויות, התברר שהוא נפל ומקום קבורתו נמצא בשטח האויב. שלושה חודשים לאחר נפילתו נמצאה גופתו, והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי באשדוד. השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.
באלבום בחדר הזיכרון של הפנימייה הצבאית בתל-אביב כלולה רשימה לזכרו, ובה מדברי חברים מתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון.