שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
ישראל (אישו), בן חנה ואהרן הכהן, מניצולי השואה, נולד ביום ח' בתשרי תשי"ג (27.9.1952) ברחובות. הוא למד בבית-הספר היסודי ו' ברחובות וסיים את חוק לימודיו העל-יסודיים במגמה ריאלית-ביולוגית בבית-הספר התיכון המאוחד על-שם עמוס דה שליט ברחובות, ובקיץ תש"ל עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. הוא היה ילד שקט ונחבא אל הכלים ובשנות חייו הראשונות היה חולני. "כל המחלות האפשריות דבקו באישו", סיפרה אחותו. בבית-הספר היה תלמיד שקדן ואהוב על מוריו ועל חבריו לספסל הלימודים. מטבעו היה עירני וגם סקרן, ונמשך במיוחד אל הטבע. אהבה גדולה רחש לבעלי-חיים, וכשנמצאה לו שעה פנויה מיהר להאכיל את היונים, או לטפל בחיית בית פצועה. בבית-הספר התיכון למד בשקידה יתרה, מתוך רצון עז להצליח ועשה לילות כימים בקריאת ספרים ומאמרים. יחד עם זאת לא פרש מחברת בני-גילו ולדברי אחותו "מאז היותו בכיתה א' היה פעיל בחברת הילדים. בלעדיו לא יצאו לבלות ולא החליטו על פעולה כלשהיא. אישו אהב לעזור לידיד בצרה והיה בעל חוש צדק מפותח. צנוע היה, לא הרבה לדבר על עצמו, אך ידע מהו המעשה הנכון בזמן הנכון". בנעוריו היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", תמיד היה בן מסור להוריו וכבר בילדותו סייע להם בעבודות הבית השונות ושמר בקפידה על מצוות כיבוד אב ואם. כשבגר נהג להשיא להם עצות טובות ודאג להם באהבה רבה. בשנת 1969 נולד בן לאחותו, שנקרא עמית, ואישו היה לדוד. "לא היה מאושר ממנו", סיפרו בני משפחתו. שעות ארוכות התבונן בתינוק ושיחק עמו. כשנולדה יפעת, אחותו של עמית, טען אישו, שהיא היפה בבנות. "אישו אהב את הילדים עד שגעון, ועשה כל מאמץ כדי לראותם, ולו לשעה קלה". כשהגיע מועד גיוסו היה ישראל עלם גבה-קומה ויפה-תואר, אחראי ועדין נפש.
ישראל גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל השריון. בני משפחתו הפצירו בו לשרת בתפקיד עורפי כדי שלא ירחק מן הבית, ואחותו ניסתה לשכנע אותו בהדגישה, שעליו למנוע דאגה מהוריו. אבל אישו היה נחוש בהחלטתו לשרת ביחידה לוחמת. הוא טען, שיעשה כל מה שיוטל עליו כמיטב יכולתו, ואמר שעל כל אחד מבניה של מדינת ישראל למלא את החובה הצבאית בלא התחמקות. הוא השתלם בקורס למקצועות הטנק ובקורסים מקצועיים אחרים ואף שימש מדריך בבית-הספר לשריון. בין רעיו נודע כחייל מסור ואיש שריון מעולה. בחיי היום-יום בצבא נתגלו תכונותיו הטובות, ובגלל חוש הצדק שלו התקומם לא אחת נגד מעשה עוול שראה בין חיילים ובין מפקדים. חבריו העריכו את עדינות נפשו וציינו אותו כבר-סמכא בענייני תותחנות ותחמושת. הוא הקפיד לכתוב הביתה, וכשהגיע לבית הוריו לחופשה קצרה, ידע שעות של אושר בחיק היקרים לו ולא הרבה לספר על קשייו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח ישראל לחזית ברמת הגולן, שם לחם כטען-קשר ביחידת טנקים, שיצאה לבלום את התקפות הסורים בגזרתה. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפל בקרב עקוב מדם באזור חרמונית, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. חבריו לקרב סיפרו, שגם בשעה שגברה אש הסורים לא נפל ברוחו. הוא עודד את הלוחמים וכמחצית השעה לפני מותו עוד הספיק לחלץ את הקמב"ץ מטנק פגוע. ביד אמונה טיפל בו, חסם את שטף הדם מעורקיו ואמר: "יהיה בסדר". הוא השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל.
העתקת קישור: