שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
ליאור, בנם של ראומה ואיליה, נולד ביום י"ב בחשוון תשס"ח (24.10.2007).
אביו איליה עלה מרוסיה והתיישב בקיבוץ בארי. לאחר שהתחתן עם ראומה הם החליטו להקים בבארי את ביתם. בקיבוץ נולדו שני ילדיהם, ליאור וגלי. מנישואים קודמים של האב הייתה לשניהם אחות למחצה גדולה מהם, עדן.
ליאור היה הנכד (הזכר) הראשון במשפחה, תינוק מתוק שכולם רצו להחזיק על הידיים. כשהיה בן שנה נורו רקטות קסאם על הקיבוץ והוא נפצע מרסיסים. עם הזמן התאושש מהאירוע, גדל והפך לילד שמח ושובב, שאהב לרקוד ריקודים מצחיקים ולעשות שטויות, בעיקר נהנה להתגושש בסלון עם גלי, אחותו הצעירה. מכיוון שהיה יחף רוב הזמן והיה לו שיער ארוך, כינו אותו בקיבוץ "מוגלי".
כשעלה לכיתה א' למד עם חבריו בבית הספר היסודי "ניצני אשכול" שבקיבוץ מגן, וכשסיים לימודיו עבר לתיכון האזורי "נופי הבשור". שם התגלה כתלמיד מצטיין ורציני עם ראש חריף, שהצליח לקבל ציונים טובים בקלות וכמעט ללא מאמץ. לליאור היה ביטחון עצמי והוא היה בוגר לגילו. תמיד ידע מיהו, אף פעם לא נגרר אחרי הכיתה או מרד. כשהציב לעצמו מטרה - ידע להשיג אותה בדרך ייחודית. חבריו ידעו שאם נעדר משיעור - בטח יש לו סיבה טובה, וכנראה שהלך לצפות במשחק של קבוצת "מכבי חיפה".
כשהפך לנער, נעשה מודע לעצמו והפך קצת פחות "שטותניק". הוא היה מחובר מאוד להוויה הקיבוצית והיה לו חשוב לתרום לקיבוץ, להיות פעיל ולקחת על עצמו תפקידים.
כשהיה בכיתה ט' הצטרף לצוות בר המצווה ובמשך שנתיים קם מוקדם בבוקר, ארגן, סחב ועזר בכל ההכנות. בכיתה ט' גם נבחר להדריך את חניכי בר המצווה, תפקיד שנחשב למכובד מאוד, וליאור היה גאה ונרגש. היו לו עשרים חניכים, בנים ובנות.
שקד, המחנכת שלו מכיתה ט' סיפרה שליאור תמיד התעניין בשלומה בטבעיות שלא אפיינה את בני גילו: "היה בוגר, עם איזה עומק ושקט פנימי. מענטש."
ליאור היה ילד של בית. תמיד חיכה שאימא תכין את הג'חנון המפורסם שלה וגם אהב לבשל בעצמו. התפקיד שלו בבית היה להכין צ'יפס. בכל ארוחת ערב או כשעשו "על האש", ליאור היה אחראי על הצ'יפסר. הוא היה גם הבייביסיטר האהוב על אחייניו. הוא אהב מאוד ילדים והם אהבו אותו בחזרה, הייתה לו גישה אליהם והרבה סבלנות.
מאז שהיה תינוק, בכל שנה ביום כיפור נסעה המשפחה לבילוי בצימר, בכל פעם במקום אחר. ליאור אהב את הזמן המשפחתי היקר שבו כולם בילו יחד בכיף ובהנאה.
באותן נסיעות משפחתיות שיחק עם אחותו ב"קטאן" ואיים שהוא "הולך לקרוע אותה"... הייתה רק פעם אחת שבאמת ניצח במשחק, ולאחריה לא הפסיק לדבר על אותו ניצחון.
ביום כיפור האחרון (תשפ"ד) נסעה המשפחה לצימר בגלבוע. כולם צחקו על זה שכשהמסורת התחילה, ליאור היה בן שנה, ושהינה כבר חלפו להן חמש עשרה שנה. בפעם הזו ליאור הגיע לראשונה עם בת זוג, עומר. שקד שהייתה המחנכת שלו סיפרה כי הייתה להם זוגיות יפה: "שניהם היו כאלה עדינים, אלגנטיים ופוטוגניים ביחד, שני לבבות ענקיים, אבל צנועים ורואים אחד את האחר."
ליאור היה נער אהוד ומקובל. חבריו המציאו עבורו שלל שמות חיבה. אלון, חברו הטוב, קנטר אותו שעכשיו הוא כבר לא "מוגלי", אלא "צ'ומפה", ובהמשך גם "טטרו". בעיניי הבנות נחשב לחתיך והן קראו לו: "ליאורי". הוא היה אומנם שקט וביישן, אך שנון ומצחיק. החברים סיפרו שמעולם לא ראו אותו מתעצבן והיה קשה מאוד להוציא אותו משלוותו, לפעמים היו מתחרים ביניהם - מי יצליח לגרום לליאור להתרגז או לצרוח.
חברו, ים, סיפר שליאור היה איש הסוד שלו, ושכל מה שלא סיפר לאחרים היה מספר רק לאביו ולליאור. ערב אחד שניהם נסעו בקלנועית סביב הקיבוץ ודיברו ודיברו ללא הפסקה, עד שפתאום שמו לב שהשעה כבר חמש וחצי בבוקר...
אחד מתחביביו הרבים של ליאור היה צלילה. עבר קורס בסיסי, ותכנן בעתיד להתנסות בספארי צלילה. בנוסף, אהב מאוד ספורט: פינג פונג, כדורסל, וכדורגל - זה היה הספורט המועדף עליו. הוא פקד את אצטדיון "סמי עופר" בחיפה על בסיס קבוע. ב-2022 נסע עם טל, דודו, ועם ים לפריז לראות משחק של "מכבי חיפה". הוא כל כך נהנה בעיר, והסתובב שם בעיניים נוצצות, מוקסם לגמרי.
בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל ורצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים. עם הישמע האזעקות נכנסו איליה, ליאור וגלי לממ"ד. לאחר זמן מה נכנסו מחבלים לבית המשפחה, ירו לכל עבר וזרקו רימון לתוך הממ"ד. ליאור איבד את ההכרה כתוצאה משאיפת עשן, אחותו גלי ואביו הספיקו לקפוץ מהחלון. איליה הצליח להינצל, אך גורלם של הילדים לא היה ידוע. לאחר שבוע של חרדה נמסרה להורים הבשורה הקשה כי ליאור נרצח, ולאחר שבועיים נוספים נודע שגלי בת ה-13 נחטפה לעזה.
מעל ל-90 חברי קיבוץ נרצחו באותו יום ויותר מ-20 נחטפו לעזה. בתום 54 ימים שוחררה גלי בעסקת שבויים, ושבה לישראל.
ליאור טרשצ'נסקי נרצח על ידי מחבלים בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן חמש-עשרה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
חברי הקיבוץ כתבו: "בסתיו, כמו עכשיו, הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו השישה-עשר, לפני שבועיים. הוא היה ילד של קיבוץ, ילד שהולך יחף, ילד יפהפה שמגנט אליו את כל המבטים כשהתרוצץ בשבילי הקיבוץ, ילד טבע עם עיני שקד מלוכסנות ושיער ארוך."
ביום שהיה אמור להיות יום הולדתו ה-16, חבריו של ליאור החליטו להנציח אותו בנסיעה לים המלח כדי לצעוק בנוף המדברי. הם אמרו שאם ליאור היה רואה אותם עומדים שם וצורחים "הוא היה פשוט נקרע מצחוק."
מועדון קבוצת "מכבי חיפה" פרסם סרטון עם כיתוב לזכרו: "היום היית צריך לחגוג את יום הולדתך השישה עשר ובכיסא הזה היית אמור לשבת במשחק מול הפועל באר שבע. ליאור טרשנסקי מקיבוץ בארי נרצח במתקפת הטרור של החמאס ב-7.10. לנצח בליבנו. נזכור אותך לעד."
העתקת קישור: