שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
מיכאל, בן טובה ויוסף, נולד בתל אביב בערב ט"ו בשבט תש"ה (28.01.1945). בן ונכד ראשון במשפחה שאיבדה חלק מענפיה בשואה. אח בכור של יורם ואילן.
שנתיים מיכאל גדל בתל אביב, עטוף בסבא וסבתא, דודים ודודות. בגיל שנתיים עברה משפחתו למושב מולדת בגליל התחתון. המשפחה השתלבה עד מהרה בחברה ובמשק במקומי, וכך גם הוא. גדל במולדת, למד בבית הספר היסודי המקומי "מוצקין" והמשיך לתיכון האזורי בקיבוץ עין חרוד.
בשנות לימודיו היה מיכאל פעיל בתנועת הנוער העובד. הוא גם עסק הרבה בספורט, השתתף בתחרויות אתלטיקה קלה והצטיין בהן.
בתום לימודיו התיכוניים מיכאל התגייס לצה"ל. הוא החל קורס טייס, אך בשלב מתקדם הודח ועבר לחטיבת גולני. בגולני עבר קורס קצינים וסיים את שירותו כקמב"ץ (קצין מבצעים).
בתום השירות שב מיכאל למולדת ועבד בחקלאות. סמוך לאחר שחרורו, בשנת 1966, הוא נשא לאישה את עירית, גם היא ממולדת, והשניים בנו את ביתם במושב. בשנים 1968 עד 1984 נולדו ארבעת ילדיהם - אמיר, ניצן, עינת ועידו.
אחרי כמה שנים מיכאל נשלח מטעם המפעלים האזוריים בית שאן ללמוד בטכניון, למד והוסמך כטכנולוג מזון ופיתוח מוצר ושב לעבוד במפעל האזורי בתפקיד זה. כעבור שנים אחדות עבר לעבוד כרכז גד"ש (גידולי שדה) במושב מולדת והמשיך במעורבות בחיי המושב - הקים את מכון התערובות, ניהל מרכז מזון לבעלי חיים, היה שותף בהנהלת המושב השיתופי, כיהן כמרכז המשק ועוד. כמי שאהב מגיל צעיר מוזיקה קלאסית מיכאל גם השתתף בכמה מקהלות, והיה מארגן אירועי תרבות במושב.
בשנת 1992 עברה המשפחה ממושב מולדת ליישוב אחר באותה מועצה אזורית - היישוב הקהילתי גן נר, שנוסד כמה שנים קודם לכן. בשנים הבאות מיכאל עבד בכמה מקומות, בין היתר ניהל חנות ברשת אביזרי האמבט "הומלי", וכן שימש מלווה ליישובים חדשים בגוש שגב מטעם תנועת המושבים, ובעיקר היה איש משפחה אוהב ואהוב. "תמיד דאגת שיהיה לילדים ולי כל הטוב שבעולם", סיפרה רעייתו עירית, "לפעמים ויתרת על רצונותיך למען כולם. תכונה מאוד בולטת בדרכך הייתה ההתנדבות והעזרה לזולת".
ביום שני י"ז באייר, ערב ל"ג בעומר תשס"ג (19.05.2003), סמוך לשעה 17:00, התפוצצה מחבלת-מתאבדת בכניסה ל"קניון העמקים" בעפולה. שלושה אנשים נרצחו במקום. מיכאל, שהגיע למקום לפגישת עבודה, נפצע באורח קשה מאוד פגיעה רב-מערכתית.
הוא הועבר לטיפול בבית חולים רמב"ם ובהמשך בבית לוינשטיין, אך התקשה להתאושש ונקבעה לו דרגת נכות גבוהה. בשנים שמאז הפגין כוח רצון אדיר, ידע להביט קדימה באופטימיות והצליח לחזור לחיים. הוא הירבה לעסוק בנתינה ובעזרה לזולת וכן היה פעיל בין נפגעי הטרור, ארגן משלחות לגרמניה ולשוויץ ועוד.
בראשית 2015, אחת-עשרה שנים וחצי לאחר שנפצע, חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של מיכאל. מצבו החמיר בחודשים הבאים וביום כ"ט באייר תשע"ה (18.05.2015) הוא נפטר. בן שבעים במותו. מיכאל הובא למנוחות בבית העלמין במושב מולדת, המושב שבו גדל, בדיוק שתים-עשרה שנים לאחר הפיגוע. הותיר אישה, בת ושלושה בנים, נכדים ושני אחים.
ספדה עירית: "מיכאל, חמישים שנים של חיים משותפים עברנו יחד. איש של חלומות היית, שלצערי גם הפילו אותך לפעמים, אך זה היה עולמך, עם אופטימיות חסרת תקנה שהוליכה אותך קדימה. שום מחסום לא עמד בדרכך ודהרת בעקבות החלום - זה היית אתה... מתגעגעת אליך מאוד ואתה חסר לי ולכל יקיריך. אוהבת אותך תמיד".
כתבה הבת עינת: "'אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים' (סנט פרנסיס) - בשביל אבא זה לא היה ציטוט, זאת הייתה דרך החיים מהיום שנפצע. היית ועודך מהווה השראה גדולה".
הבן אמיר: "אבא שלי היה מהאנשים שרק אחרי שהם הולכים לעולם שכולו טוב אנחנו מבינים כמה הם חסרים לנו... אני גאה להיות הבן שלך ומתגעגע אליך כמו שלא התגעגעתי מעולם".
הבן עידו כתב: "בכל פעם שאני מגיע למקום בו גדלת אני נזכר בכל הזיכרונות והסיפורים האלמותיים שהיית מספר לי... הסיפורים על מעשי שובבות כנערים, סיפורים מתקופת שירותך בגולני ועוד תמיד יהיו איתי כמו שאתה תמיד תישאר איתי. ממשיך להתגעגע אליך, אני תמיד אזכור אותך דרך הסיפורים שלך על הארץ והעמק אותו אהבת".
הוסיף הבן ניצן: "אבא, ככל שעובר הזמן אני מבין עד כמה אני מתגעגע. נזכר ומתגעגע לדברים הקטנים, לדברים שנהגנו לעשות לפני שנים: טיולים, ימי שבת וקטעי זיכרונות מהילדות... החיים אמנם חזקים מכולנו, אבל פתאום באיזה רמזור או ברגע מסוים בעבודה או עם הילדים אני נזכר בך. נזכר בגעגוע באחד מחלקי הפאזל ולאחר מספר רגעים החיים שואבים אותי בחזרה למציאות. אבא, חלקי הפאזל יישארו חלק מחיי לעולם. אבא אני אוהב אותך".
העתקת קישור: