שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

ציקי (צבי) איל

נפל ביום ט"ז בניסן תשס"ה (25/04/2005)
מידע כללי

נפל ביום ט"ז בניסן תשס"ה (25/04/2005)
בן 23 במותו
דרגה: רב סמל
יחידה: חיל שריון
מקום מנוחתו: מזכרת בתיה (חלקה צבאית)
הורים: תרצה ומשה
יישובים: מזכרת בתיה
קנים/סניפים: קן מזכרת בתיה
מעגל תנועתי: הנוער העובד והלומד

מזכרת בתיה
הנוער העובד והלומד
מידע כללי

נפל ביום ט"ז בניסן תשס"ה (25/04/2005)
בן 23 במותו
דרגה: רב סמל
יחידה: חיל שריון
מקום מנוחתו: מזכרת בתיה (חלקה צבאית)
הורים: תרצה ומשה
יישובים: מזכרת בתיה
קנים/סניפים: קן מזכרת בתיה

סיפור חייו

בן הזקונים של תרצה ומשה. נולד ביום ו' בכסלו תשמ"ב (2.12.1981) ברחובות. אח צעיר לענת ואורן. החל את לימודיו בבית הספר היסודי "שזר" ברחובות, שם למד עד כיתה ב'. בשנת תש"ן עברה המשפחה לגור במזכרת בתיה. ציקי המשיך את לימודיו בבית הספר "הרצוג" שבמושבה, ולאחר מכן בבית הספר "תיכון אזורי גדרה". היה תלמיד מצטיין בכל מסגרות החינוך שלמד בהן ואהוב על מוריו וחבריו.

מזכרת בתיה הייתה תבנית נוף ילדותו. ציקי אהב את האווירה הפסטורלית של המושבה, אהב לטייל בשדותיה הן ברגל והן באופני הרים, ולנשום את ריח ההדרים וניחוח הסמדר. הוא הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" שפעלה במושבה והיה חניך פעיל. בשנות התבגרותו היה חבר בארגון תורמי דם, ותרם בקביעות פלזמה.

ציקי היה ספורטיבי, פעלתן ונמרץ. הוא שיחק כדורסל, רכב על אופני הרים, החליק על סקטבורד והרבה לטייל ברחבי הארץ. אהב במיוחד לגלוש על השלג שבחרמון בימות החורף. אתגר מיוחד מצא בטיפוס על קירות טיפוס מיוחדים.

ציקי היה ציוני גאה, הומניסט ומתון בהשקפותיו, ועמד על זכותו של עם ישראל להגן על עצמו מתוך ראייה אנושית ומוסרית. חשיבתו הייתה עצמאית וייחודית, והוא התנהל על פי הערכים שהאמין שראוי לחיות לאורם. הוא ניחן ביושר נדיר, בצניעות ובלב רחב וחם. אהוב היה מאוד על כל סובביו בשל אופיו המיוחד, ובזכות החן, שמחת החיים, חיוכו המתוק ומעל לכול טוב לבו. אהבתו לבעלי חיים - ולכלבים במיוחד - הייתה ידועה ברבים, והוא ידע לחמול אפילו על חרקים.

תחומי העניין של ציקי היו רבים ומגוונים - הוא אהב לקרוא ספרות יפה, לא רק בעברית אלא גם באנגלית - שפה שהצטיין בה במיוחד. היה בו מיזוג של אנינות טעם (קולינרית) ופשטות. הוא ידע להעריך וליהנות ממטעמים וממאכלים מיוחדים, אך ידע גם להסתפק במועט ולהפיק הנאות מדברים של מה בכך. הייתה לו נטייה לאסתטיקה והוא ידע להעריך דברי אמנות. תמיד ידע להחמיא על רכישה חדשה בבית, וכשלימים עבר לגור בבאר שבע בדירת סטודנטים, דאג שהחדר ייראה נחמד ונאה. עד כיתה י"ב צייר קומיקס, ואחת מעבודותיו אף פורסמה בכתב עת. הוא אהב את יצירותיו של אורי פינק ומיהר לקנות כל ספר שפרסם. בתחום המוזיקה אהב מאוד מוזיקה של להקות ישראליות כ"שוטי הנבואה" ו"שב"ק ס'?", אהב גם להקות זרות, ותמיד שמח לשמוע את שירי ארץ ישראל היפה. כחובב מחשבים השלים חמש יחידות בגרות במחשבים, התעניין בכל החידושים שבתחום והתנסה בהם.

במשך שנים נמנה ציקי עם משתתפי חוג טבע ועסק בכך בהתלהבות רבה. הוא למד בחוג טיסנאות ובכל שבת היה מטיס טיסן בשדות עם אביו ועם חבריו.

ציקי התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 2000 ושירת בחיל השריון כמפקד טנק. בשנים אלה התבגר מאוד והפך מילד לאדם בוגר בעל אישיות מגובשת ושלמה. ציקי הצטיין באחריות ובמקצועיות והיה אהוב ומוערך על ידי פקודיו ומפקדיו. סיפר עומר גרצמן, שהיה מפקדו של ציקי בשלבים המוקדמים של שירותו, לאחר שסיים את קורס מפקדי טנקים: "קיבלתי לידיים מפקד צעיר, ישר מהקורס, אבל רציני ומקצועי. בחור שאפשר לסמוך עליו. ... ציקי היה מפקד למופת, מפקד שיכולתי בלב שקט לתת חיילים תחת אחריותו. תמיד היה עם חיוך, תמיד עוזר."

במהלך שירותו בלטו אצל ציקי ערכים של חברות, אחריות, מחויבות, התנדבות ותרומה לחברה ולמדינה, ערכים אשר היו עבורו למעשה דרך חיים. מעיד אחד מחייליו: "... הוא ידע איך לדבר אלינו, החיילים שלו, בגובה העיניים, והיה חבר ומפקד בשילוב מדהים. ... לציקי הייתה תכונה מדהימה של הכרת הטוב, הוא תמיד היה מחפש להיטיב לחיילים שהיו שותפים עמו למשימות."

עם שחרורו של ציקי מהשירות הסדיר כתבה לו ענת, אחותו: "שלוש שנים חיכיתי לרגע הזה. שלוש שנים תמימות ייחלתי שתשתחרר כבר... ואז אירגע. והנה הגיע הרגע הזה... ובו ביום שזה קרה חשתי הקלה שלא ניתן לתאר במילים. מלאכים יש רק בשמים, אבל בשבילי אתה מלאך, אמיתי, חי, קיים ונושם! כזה שמביא רק אהבה וטוב... המון טוב! מי שקצת מכיר אותך לא יכול להישאר אדיש לטוב לבך, למאור פניך, לנתינה האין-סופית שלך, גם אם זה בא על חשבונך. תמיד תדע לומר את המילה הנכונה, לעודד, ללטף, לחייך. למרות גילך הצעיר אתה בוגר נפשית ותמיד היית כזה... בעצם."

לאחר שחרורו עבד ציקי כמאבטח במפעל ביטחוני, חסך כסף ויצא עם חבריו לטיול של כמה חודשים באוסטרליה ובתאילנד. בתאילנד הכיר את סוזי, בחורה אמריקאית, שהפכה לחברתו. זוגיותם התהדקה, וציקי חשב לקשור עמה את חייו. באחת מתקופות המילואים שלו, כתב לסוזי: "את ממלאת את מחשבותיי, ואני יכול גם להרגיש אותך בחלומותיי. קשה לי לראות עצמי מענה את עצמי שלא לצורך וללא מטרה בלאהוב אותך עם המרחק שבינינו, אני מודע לכך ונוטל את הסיכון הזה בשמחה, אין לי כל צורך או תשוקה לאף אחת אחרת. אני באמת מרגיש שהלב שלי משקף את זה שלך, ואני בטוח שכל הכאבים האלו של הלבבות שלנו, ראויים לזה, בעבור העתיד שנהיה שותפים לו באחד הימים."

עם שובו לארץ החל ציקי ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון שבבאר שבע במסלול דו-חוגי: ניהול ומדעי התנהגות. הוא סבר כי סוד ההצלחה בניהול טמון בהכרת הצד הפסיכולוגי של האנשים, ולכן בחר ללמוד שני תחומים אלה. חבריו ללימודים מספרים על חיוכו, על הנינוחות שניחן בה ועל שלוות הנפש המיוחדת שלו כמו גם על רצונו לשמח אנשים. בעת לימודיו המשיך לעבוד במשמרות באבטחה, וכברמן במועדון באוניברסיטה.

במחצית חודש אפריל 2005 נקרא ציקי לשירות מילואים. ביום י"ז בניסן תשס"ה (25.4.2005) נפל בפעילות מבצעית במחסום חלחול שבהר חברון. ציקי פיקד על המחסום שבצומת. נהג פלסטיני ניסה לדרסו, ובמהלך התקרית והתגובה - נהרג ציקי. בן עשרים ושלוש היה בנופלו.

ציקי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין שבמזכרת בתיה. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

במלאות שנה לנפילתו כתבה אמו: "... ציקי, היית בחור מלא חיים, ידעת למצות כל שנייה. היו בך כישרונות מדהימים וצניעות אמיתית. תמיד היית מוקף בחברים, שופע עיסוקים וממהר להספיק כמה שיותר. ... לא בזבזת אף לא רגע. ...

"שנה חלפה מאז שאתה לא אתנו. וזה ממש לא מדויק להגיד לא אתנו, כי האין שלך הפך למוחשי וקיים בחיינו בעוצמה אדירה. והחסר שלך הוא הנוכחות החזקה ביותר שלך בלבבות של כולנו. והזמן הוא בלתי מובן. חורט בלבנו את הזיכרון ולגמרי לא מקהה את הכאב. השנה הזאת, כל הזמן הנפש מתהפכת, מתחבטת ומחפשת תשובות, ואז פתאום אני מבינה שלעולם לא תהיה תשובה. פשוט אין. אין. ... אנחנו נתגעגע לצחוקך המתגלגל. לתמימות, ללב הרחב והרחום שלך. ... אני רוצה להודות לך על כך שזכינו להיות הוריך. היית לנו אור, אהבה ושמחה. אוהבים אותך מאוד ומתגעגעים אליך."

במלאות שנה לנפילתו, כתבה סוזי, החברה: "ציון שנה למותו, לבי כבד - העצבות עולה בגלים, אך לעולם לא רחוקה. עם ציקי, הפכתי לאישה המאושרת ביותר עלי אדמות. עם ציקי התוודעתי לאושר שלעולם אינו מופר. הכרתי רומנטיקה ותשוקה. הוא היה איש סודי, הוא נתן לי להרגיש יפה. הוא קרא ספרים מהר יותר ממני, הוא תמיד ניצח אותי בכדורסל, הוא בישל בשבילי ורקד אתי. הוא היה בשבילי החבר הכי טוב, ושנינו הפכנו לגדולים יותר כשהיינו אחד בחברת השני. האובדן של איש כמוהו, הופך את העולם למקום בודד מאוד, אבל לדעת שהוא הותיר מורשת בי, בחבריו, ובמשפחתו האוהבת, מעניק לי נחמה מסוימת. ... ללא ציקי - לעולם לא הייתי יכולה להפוך לאדם שאני היום, ממעמקי נפשי ועד לקצות אצבעותיי. לא אשכח זאת לעולם. לא אשכח לעולם עד כמה הייתי בת מזל, להיות מסוגלת לאהוב אותו ללא סייג באותה שנה שבה היינו ביחד. במשך אותה שנה היה לי הכבוד לחלוק אהבה עם הנפש השלווה ביותר שאי-פעם פגשתי. אדם סבלני, שלעולם לא התעצבן ואדם מאוזן. אני אסירת תודה שעולמו הפך לזה שלי."

במלאות שלוש שנים לנפילתו כתבה האם: "שלוש שנים עברו בלעדיך, שלוש שנים של כאב שהתקבע בגופנו ובנשמתנו. כאב שמתגבר בזמנים קבועים ובזמנים בלתי צפויים. כאב שמקצין דווקא ברגעי שמחה, הרבה כאב. שלוש שנים של אהבה אין-סופית. אהבה שלא ניתנת למימוש לא בחיבוק חם, לא בנשיקה על עיניך החומות והחמות, לא בחילופי מחמאות שהיית כה טוב ונדיב בהן. אהבה שנותרה בלב בקשר המיוחד אתך, אהבה שמחוברת לכאב, אהבה שכולה געגוע. געגוע למגע שלך, למראה שלך, געגוע לדיבור, לקול, געגוע אין-סופי ומתסכל. ... יום-יום שעה-שעה אתה חי בתוכנו במיליון צורות. חסון ומוצק לרגע ואוורירי ונעלם ברגע אחר. חם וקרוב מחד, מתרחק ובלתי נתפס מאידך. ואנחנו כואבים אותך, רוצים עוד פעם עוד קצת, רוצים עד כאב, רוצים ולא יכולים. אוהבים אותך מאוד באהבה הקשה ביותר, הכואבת ביותר. אהבה ללא מענה וללא עתיד. אוהבים לנצח!"

כתבו החברים: "ציקי, האהבה שלך היא כמו אור אין-סופי. גם אנחנו מרגישים אליך אהבה שהיא ללא גבולות. כל פעם שאני נזכר בך הלב מתחיל לכאוב, אבל יחד אתו אני מרגיש את אותה חמימות שהקרנת לכל הסובבים אותך. אני מדמיין את החיוך המקסים השוטף את פניך ומביא רוגע ושלווה. אני תמיד אזכור אותנו ביחד כנערים המתכננים את החיים, ולמרות שעדיין לא הרכבת את פאזל החיים, ידעת תמיד שתרצה להשפיע על אנשים אחרים ולעזור להם. ... ציקי, אני יודע שאומרים שהחיים ממשיכים, אבל אני מרגיש ויודע שאתה ממשיך אותם אתנו רק בצורה אחרת. האהבה שלנו אליך לא תיגמר לעולם. אוהבים אותך לנצח."

כתב אחד החברים: "הגעגוע נשאר. חלפה לה שנה מהירה, תמימה, מאז שעזבת אותנו. ... אני זוכר אותך שמח, מאושר, אנרגטי, אוהב. לכל אדם יש חלק שהוא הבולט באופיו, אתה ידעת להשרות רוגע אצל כל הסובב אותך, לא היית צריך לעשות הרבה, רק חיוך קטן ומשפט כמו 'אל תדאג הכול שטויות' היו מספיקים להרגיע כל אחד. אין לי ספק שהחברים חושבים עליך כל יום כי עם הזמן הגעגוע מתחזק ומתחדד כאילו פועל נגד הטבע. ציקי, אני לא אשכח אותך לעולם, תמיד אזכור את הזמנים הטובים שהיו לנו ביחד, תמיד תהיה בלבי."

אחיו של ציקי, אורן, פתח בלוג באינטרנט לזכרו. כתובת הבלוג: http://tsiki.blogspot.com/

ב-30 ביולי 2008 כתב אורן: "זה לא עובר. זה לא נעלם. זה לא הולך לאף מקום. נראה לי שכאב כזה נשאר בעצמות, חודר, ולא עוזב. גם כשאני לא חושב עליו אני מרגיש את המתח הבלתי פוסק. חשבתי שאלה דברים אחרים מהחיים שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח. לישון זה לא ממש לישון. וגם כשעובר יום בלי ממש לחשוב עליו באופן פעיל (כי הוא תמיד שם מאחורי המחשבות), אז ההרגשה נמצאת שם. כמו איבר רפאים שמנסים להפעיל שוב מפעם לפעם. כששמחים אז מרגישים קצת אשמים. כן, גם עכשיו, אחרי שנים שעברו. וכשיש אירועים הקשורים למוות הם מחברים אותי ישר למה שהיה. מחפש ומוצא את קווי הדמיון בין מוות למוות. מרגיש כמו קפיץ מתוח ללא שום אפשרות להשתחרר. גם כשמנסה במודע, הרוגע לא מחזיק. ולא משנה מה עושים. ... מקווה שיש שם משהו בצד השני, ומה שזה לא יהיה, שהוא יהיה שם מאושר..."

לאחר נפילתו של ציקי, עלתה סוזי, שהייתה בת זוגו, לארץ, והחלה בתהליכי גיור. ביום 2 בדצמבר 2007, יום הולדתו העשרים ושישה של ציקי, כתבה: "... תודה על שדאגת לי. אפילו לפני שעברת מהעולם ייצרת רשת בשבילי שממש השתלבתי בתוכה. אתה הצגת בפניי אנשים, שהם חלק אינטגרלי מהקיום השוטף שלי כתושבת במדינה הזו. אתה הקמת את הבסיס שעליו אני בונה, כדי שאוכל להמשיך בחיי כאן בישראל. בלעדיך, אינני בטוחה היכן הייתי בעולם הזה."

בהתקרב יום הזיכרון, כתבה: "מותך לא יגדיר אותי, אבל הוא שינה אותי. חייתי ברמה כל כך גבוהה יותר מאז מותך, ולעתים קרובות זה נהיה מבלבל, מוחץ, רומנטי ומטורף - אבל כל רגע ורגע - חייתי אותו. הבנתי את החיים בדרך אחרת. אפילו בהיעדרך, מהותך הייתה ההילה שלי, הטו?ב שבך, הטוהר שלך. אתה מלאך עבורי, החבר הטוב ביותר שלי והכאב שלי.

"יום הזיכרון הוא רק במרחק כמה ימים. יש תחושה של שקט באותו יום. זהו יום הזיכרון השלישי שלי בישראל, ואני תמיד ארגיש בודדה ביום הזה. הוא מלא בעצרות, בסרטים תיעודיים על בחורים צעירים אחרים אשר נפלו. תמונות שלהם במדי הזית שלהם נמצאים בכל מקום, ובלבי צלקת עם החותם שלך בו. הדבר המנחם הוא שהמדינה זוכרת אותך ואת הבנים האחרים. דמעותיהם זולגות על המשפחה שלעולם לא תהיה לך, ועל החיים שנקטעו טרם זמנם. ... אחשוב עליך כמו שאני עושה תמיד, אני מקווה שאתה חושב עלינו."

ביום 7 בדצמבר 2005 התקיים לזכרו של ציקי משחק כדורסל. מדי שנה עורכת משפחתו מסע אופניים לזכרו.


חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!